שלום, אני מירי (34) מבני ברק, בת לרב קהילה חשוב בעיר.
>> למגזין המלא - כנסו
מתוקף תפקידו כרב קהילה, ואנו כמשפחה שחיינו בתוך זה, היינו תמיד מרגישים מחויבים למעמד. זה התבטא תמיד בכך שהיינו חייבים ללכת לפי הכללים שאבא היה אומר לציבור. לנו זה היה קשה, אבל הבנו את המחויבות, וכך חיינו התנהלו לאורך שנים.
עד שאחי שאול נפגש עם מישהי מדהימה. השמחה הייתה גדולה, שאול היה מאושר, אבל מהר מאוד הסבירו לו שיש תנאים לקבלת הכלה המיועדת. "אצלינו הולכים רק עם כיסוי ראש מלא, אני מבקש ממך להודיע את זה לכלה המיועדת", אמר אבא לשאול בנחרצות.
ליל האימה של תושבי ערד: הניסים, הסיפורים והמשפחות שנותרו ללא...כלום!
גם אני הייתי שותפה לזה, והייתי מאוד רוצה שלא יהיה לאבא שלי בושות, שהוא מדבר על משהו - ובבית שלו לא מיישמים. אני לא מדברת על אחי הגדול, שנלחם בכל הזדמנות לומר: "אצלינו בבית יש כללים, אצלינו בבית לא יהיה פאה, אצלינו בבית יש כללים של צניעות וחייבים לקבל אותם".
שאול ישב על סוגיית הפאה הנוכרית, הבין שזו סוגיה מורכבת ולא פשוטה מבחינה הלכתית, אבל יחד עם זאת הוא הבין שהוא לא יכול לְרַצּוֹת את אבא שלו על חשבון בחירת ליבו, והיות שבניהם סוכם שהיא כן תלך עם פאה, זה לא הוגן ואנושי לבטל שידוך על כך. בפרט שהיה מדובר בבחורה שהוא מאוד ראה בה שותפה מלאה לחיים, אשת חסד ואצילת נפש עם לב טוב שקשה להשיג.
מה שקרה בעקבות זה, שהכלה כיבדה מאוד את משפחתנו, ולא הייתה מגיעה אלינו עם פאה לבית. כמובן, שאנחנו לא הסתפקנו בזה, ורצינו שתלך עם כיסוי ראש מלא. עכשיו אני מבינה כמה שאול היה חכם, הא ידע בדיוק מה הוא עושה.
אנחנו, מצידנו, לא שקטנו ולא נחנו לרגע. אם גיסתנו הייתה מגיעה עם פאה לאירועים בהם אנו נמצאים, היא הייתה מקבלת ייחס שונה: בקושי מדברים איתה, ויותר מתאספים לצד הכלות שבאו עם כיסוי ראש מלא. רצינו שהיא תבין שכך לא מגיעים לאירועים שלנו, וכל שכן אם מישהו מבני הקהילה של אבא שלי נמצא שם באותו אירוע, שאז מבחינתנו זה לא יסולח.
וזה לא נגמר בזה, כי גם אם היא הייתה מגיעה לשבתות עם בגד מעודכן שלא הולך לפי הכללים המחמירים שלנו, ואין כאן המקום לפרט, היינו עוזרים לה להיות צנועה: כמו לסדר לה את הבגדים בידיים, להעיר כל מיני הערות של צניעות שכביכול הערנו לה כי היא לא שמה לב פשוט, וכל מיני טכניקות שיגרמו לה ליישר קו עם קוד הלבוש שלנו.
והיא? היא הייתה שותקת, אולי קצת מראה חוסר נוחות, מרגישה חדירה לפרטיות, ושליטה ואגרסיביות מצידנו. (היום אני מבינה את זה. אז, מי בכלל חשב על זה, ותיכף תבינו למה) אותנו זה לא עניין בכלל, מבחינתנו ראינו רק את עצמנו, ואת החובה שלנו שחלילה התמונה המשפחתית שלנו לא תצא כמו שאנו רוצים.
על כל זה אני הייתי שותפה מלאה עם אמי ואחיותיי. זו היתה מבחינתנו חובה קדושה.
עד שקרה הדבר הבא...
הציעו לי בחור מאוד מאוד חשוב, משהו לא שגרתי. כשביררנו על המשפחה הבנו מיד שמדובר במשפחת אצולה מבחינה רוחנית. הסגנון הקפדני, הדביקות בעקרונות, והפרט שקשור לסיפור שלנו: הם אמרו שהם מעוניינים בכיסוי ראש מלא בלבד. טוב, אני הרי באתי משם, זה דווקא התאים לי ולאבא שלי, אבל מהר מאוד הבנתי לאחר נישואי, שהעסק לא כזה פשוט.
פעם כשהגעתי לשבת להורי בעלי, אחותו קראה לבעלי ודיברה איתו. לאחר מכן הוא קרא לי לצד ושאל: "יש לך כאן עוד בגד?". שאלתי אותו למה, והוא אמר לי בפירוש: "יש כאן בעיה עם הבגד הזה, זה מפריע מאוד להורים שלי". אני כמובן, הייתי בהלם, הלם מוחלט. הרי אני באתי מבית, ששם ענייני הצניעות הם בראש מעיינינו, ולי מעירים על צניעות?!
עם כל העצבים והפגיעה שלא מקבלים אותי איך שאני - הלכתי והחלפתי בגד.
וכך בכל פעם שנפגשתי עימם בשבתות, שמעתי הערות מהגיסות שלי, על איך אני מתלבשת, וששערה אחת הסתננה מכיסוי הראש שלי, וכל מיני הערות שכבר בעיניים הייתי מרגישה אותם. זה כל כך הרחיק אותי, גרם לי להרגיש דחויה ושלא מקבלים אותי איך שאני. זה גרם למתח ביני לבין בעלי, וכשהבנתי שאני צריכה להגיע לשם, הייתי בלחץ מטורף.
לא יכולתי להירגע מזה, והרגשתי מרוחקת ומנודה. בעלי היה חסר אונים, והודעתי לו חגיגית: "אני להורים שלך לא יכולה להגיע ככה, אני לא צריכה להיות במבחן בכל פעם שאני פוגשת את אחיותיך, אני לא עוברת את זה יותר". בעקבות זאת היינו מגיעים לשם כל שלושה חודשים, ובחגים מדי פעם - אם הייתי רגועה מהפעם האחרונה שהייתי אצלם.
ואז חשבתי על גיסתי, אשתו של שאול. הבנתי כמה אני התנהגתי בדיוק כמו אחותו של בעלי, כמה הייתי מרחיקה אותה, כמה אולי היה בניהם ריב בגללי, כמה היא הייתה נפגעת ומתייסרת מהמבטים, מההערות, מ'העזרה שלנו' המרושעת לגרום לה להיות צנועה יותר, כמה זה היה פוגע בה יותר ממה שאני נפגעתי, כי אצלה זה קרה במשך שנים, מידי חודש שהיא באה אלינו, וגם באירועים שהיינו מתראים ומתנהגים אליה בקרירות, ובמבט עוין כשלא הגיעה איך שרצינו. לא יכולתי לסלוח לעצמי, התחלתי לשחזר את כל אותן סיטואציות שהבכנו אותה: אני, אמי, ואחיותיי, את גיסתי המסכנה.
אבל היה דבר אחד שעליו לא הפסקתי לחשוב: איך אני אחרי מה שעברתי אצל הוריי בעלי, עוד לא עברה שנה וכבר ברחתי משם והגעתי פעם ב... והיא, הגיסה הזאת, אצילת הנפש הזו, המשיכה להגיע, ולכבד את אח שלי למרות כל מה שעשינו לה. על הגבורה שיש בה, על כך שהתאפקה ושתקה ושתקה ושתקה, ואף אחד מאיתנו לא ידע להכיל, ולהעריך במה זכינו.
אתם בטח יודעים, שיש פעמים בחיים שאתה מגיע לרגע האמת, אתה פתאום מוכן לבקש סליחה מאנשים שלא אהבת ובהם פגעת, לדבר ולפרגן לאלו שאיתם לא דיברת ומהם ברחת. זה בחינה עוצמתית שיש בנו, שמתעוררת ברגע האמת. אז זה בדיוק קרה לי, והחלטתי שאני מדברת איתה על זה.
לאחר שסיפרתי לה מה אני עוברת עם משפחת בעלי, אמרתי לה: "אני חייבת להגיד לך משהו: את לא יודעת כמה הבנתי אותך פתאום, את מה שאת עברת כאן איתנו". היא הביטה בי לרגע, ובחוכמת הלב שלה אמרה: "שטויות, הכל בסדר". עוד תזכורת עבורי לראות, כמה אני רחוקה מהגיסה שאת דמה אני אישית שפכתי, כמה הכל בחיים זה עניין של מידות, מזה זה מתחיל, ובזה זה נגמר.
למדתי מזה כמה נקודות:
- אני יכולה להרגיש אישה של עקרונות, אישה שגיבשה לעצמה עמדות ברורות שעליהם היא נלחמת, אבל לבינתיים אני "לא אישה", ודורסת את כל העומד בדרכי.
- אני יכולה להרגיש שאני מקפידה על עקרונות מסוימים, אבל כשמישהו פתאום מחמיר יותר ממני בנושא בו אני מחמירה, אני כבר מזלזלת בו, והופכת אותו לבעייתי. למה? למה אני לא מקבלת את החומרא שלו? כנראה שאצלי זה לא היה חומרא, אלא רק תמונה יפה שרציתי להשיג.
- אני יכולה לראות מישהי שלא לבושה כמוני, לראות בה בעייתית ומתפשרת, אבל פתאום נותנים לי להרגיש כך, ואז אני מבינה שלכל אחת יש את הניסיון שלה, ואם אצלי זה על א' אצלה זה על ב' ואצל אחרת זה על ג'. ואל לי להיכנס ולדון את מה שהיא עוברת בכלל, כל עוד לא הגעתי למקומה.
- אחרי כל ההתנהגות שלנו לגיסה המדהימה הזו, בעלת המידות הטהורות הללו, לא יצא מזה כלום. היא לא שינתה קוד לבוש, היא לא הפסיקה ללכת עם פאה בזכותנו, אלא רק לימדה אותנו פרק בשתיקה, במשפחתיות, בעבודת המידות. ואנחנו? אנחנו נשארנו אותו הדבר.
0 תגובות