הנתונים נחשפים: כך עיריית ירושלים מסכנת ילדים חרדים

על פי הדו"ח, הילדים החרדיים בירושלים סובלים באופן שיטתי מקיפוח ומאפליה בשל היותם משתייכים לזרם החרדי, מוסדות החינוך החרדיים משוכנים פעמים רבות בצריפים, קרוונים ובצפיפות גדולה, כאשר קיימים עשרות רבות של מבני חינוך מתרוקנים ומאות כיתות תקניות ריקות.

הדו"ח מגלה כי מגמת הצמיחה בחינוך החרדי ממשיכה ובשנת תשע"א, תחול צמיחה של כ-9,000 תלמידים נוספים בחינוך החרדי לעומת עליה של כ-200 תלמידים בלבד בחנוך הממלכתי והממלכתי דתי. אך למרות הצמיחה הדמוגרפית, עיריית ירושלים לא עושה תכנון וסבבי מבנים בהתאם למתבקש בעיר.

החרדים סובלים

שכונות רבות בירושלים הנחשבות כשכונות "מעורבות" או "חילוניות", אך גם בהן, נטען בדו"ח, מערכת החינוך היא ברובה חרדית.

למשל: שכונת רמות, שהיא השכונה הגדולה בירושלים, ישנם כ-13,000 ילדים – למעלה מ-90% מהם לומדים בחינוך החרדי. בגבעת שאול 84% מהתלמידים בגני ילדים ובגילאי יסודי הינם חרדים, גם בקרית משה הסמוכה, כ50% מילדי השכונה משתייכים לחינוך החרדי. ברמת אשכול כ-90% מהתלמידים בגיל הרך נמצאים בחינוך החרדי וכ-80% מתלמידי בתי הספר בחינוך החרדי (7% בלבד בחינוך הממלכתי). גבעת מרדכי (50% בחינוך החרדי), רחביה (40% בחינוך החרדי), מוסררה (90%), שכונת לב העיר (כ-70% בחינוך החרדי), קריית יובל (36% מהילדים בגני הילדים חרדים), גילה: 24% מילדי הגן בחינוך החרדי ומפתיעה במיוחד שכונת נווה יעקב, שבה: 71% מילדי בתי הספר בחינוך החרדי ו-84% מילדי גני הילדים בחינוך החרדים.

למרות שהנתונים המספריים מכריעים, גם בשכונות שבהן רוב מכריע של הילדים נמצאים בחינוך החרדי, חלוקת הכיתות התקניות ומבני החינוך באותן שכונות מנציחות מצב של קיפוח ואפליה חריפה כלפי התלמידים החרדי.

הדו"ח חושף כי מאות כיתות בחינוך החרדי הן במבנים ארעיים, מתוכם כיתות פח וגבס המהוות סיכון בטיחותי לשלום התלמידים והצוות. למבנים היבילים ארעיים, על פי נהלי משרד החינוך, אורך חיים של 5 שנים בלבד.

סכנת אסבסט

סכנת חיים נוספת היא בשל מבנים שבהם עדיין משתמשים באסבסט, כמו למשל בתלמוד התורה "חכמת שלמה" שבו לומדים כ-1,500 תלמידים מכל רחבי ירושלים. תמונת מצב דומה עולה גם בבדיקת המבנים הניידים בשכונות נוספות בגבעת שאול, רמות ונווה יעקב, שאף הם מבנים שחובה להחליפם בהתאם להנחיות משרד הבריאות, המזהירות מפני הסכנות הרבות באסבסט שעלול לגרום למחלות בכלי הנשימה.

וכך כאשר ילדים חרדים לומדים במבנים ארעי רעועים ומסוכנים, במרתפים ובקרוונים לא תקניים, ואפילו במבנים המיועדים להריסה, על פי הדו"ח עיריית ירושלים מבזבזת מאות מיליוני שקלים מכספי הציבור בהפעלת בתי ספר כמעט ריקים. בדו"ח נטען כי בתי ספר רבים בשכונות הוותיקות בעיר מופעלים באופן של הנשמה מלאכותית, כאשר כיתות המיועדות ל-40 ילד מאכלסות 7-8 ילדים.

הבדיקה העלתה כי למעלה מ-16 בתי ספר בירושלים בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי בשכונות חרדיות או מתחרדות, אינם עומדים בתקן המחייב של משרד החינוך לתקצוב. למרות זאת, הם זוכים לקבל תקצוב עודף ממשרד החינוך על מנת לקיים אותם באופן של הנשמה מלאכותית, כולל מימון סגל, הנהלה, ציוד וכל הנדרש.

הדו"ח מציג את השיטות של עיריית ירושלים להעברת מבנים למוסדות פרטיים בניגוד לקריטריונים של משרד הפנים ועיריית ירושלים, לדוגמא בקרית משה, בית הספר מיימון הפך לישיבה לצעירים של מרכז הרב, שרובם אינם תושבי ירושלים; בית הספר אוולינה דה רוטשילד ברחביה ניתן למכון הרטמן; בשכונת רמות הוענקו 3 מבני ענק מתרוקנים לרשתות הפרטיות "נועם" ו"אור תורה סטון". לעיתים הדבר נעשה באמצעות הכנסת מוסדות חינוך פרטיים תחת הכותרת "בית ספר עירוני", כדי לעקוף את תהליך ההקצאה.

יותר גרוע מעזה

בראיון ל'כיכר השבת', אומר ישעיה הורוויץ, מראשי הארגון ועורך הדו"ח: "ילדים חרדים בירושלים לומדים בתנאים יותר גרועים מאשר פליטים בעזה. הדו"ח נכתב לאחר מחקר שבוצע במשך מספר חודשים והוא יועבר למבקר המדינה, לגורמים במשרד החינוך, לחברי כנסת ולאישי ציבור.

"יש אמנם את נושא הנוחות לילדים, שמגיעות להם כיתות נורמליות ואיזור משחקים פרופורציונלי, ולא על הגג. אבל מעבר לנוחות במבנים שנבדקו, קיימות בעיות מרכזיות ומהותיות ביותר בנושאים בטיחותיים. ראשית כל, רבים מהמבנים לא עומדים בתקני משרד החינוך ביחס לנושאי גודל החצר ביחס לכמות התלמידים, כך גם בכל נושא הבטיחות ותקנים של כיבוי אש, נגישות, חניונים, איזורי ביטחון ומקלטים, נקודות מים וכיבוי וזה דורש התייחסות משמעותית יותר, לפני שיקרה אסון. בנוסף המבנים הארעיים הניידים מהווים סיכון לשריפה הרבה יותר ממבנה קבע, וזאת עוד בלשון המעטה."

הורוויץ מוסיף ואומר: "גורמי החינוך פועלים ממניעים זרים ולא מקצועיים, בניגוד להתפתחויות הדמוגרפיות בשטח. אילו לא היו מבנים חלופיים, היינו מקבלים את זו כעובדה של בעיית תקציב, במיוחד שמדובר במוסדות פטור. אבל ההיבט המקומם זה שבאותן שכונות שילדים לומדים בצריפים יש מבנים מרווחים שעומדים פשוט ריקים.

"אם היתה שכונה שאין בה פתרון היינו, פונים ללחוץ על תחום של בניית מבני חינוך, אבל מדובר בשכונות שיש בהם מבני ענק שהם חלק מהתכנון השכונתי, וכיום הם עומדים ריקים, או חצי ריקים ולעתים אפילו רבע ריקים. המוסדות ששוכנים בהם הם ממלכתיים או ממ"ד.

רבים מהתלמידים שמאכלסים את המבנים האלו, הם בכלל לא תושבי ירושלים. מביאים במיוחד תלמידים מגבעת זאב, אדם, מודיעין, ומיישובים שונים מסביב לירושלים, כאשר ילדי השכונה נדחסים בצריפים, בתת תנאים ובסכנת נפשות ממשית, בושה שכך נראים מבני חינוך בשנת 2011", אומר הורוויץ בכעס.