ספיר כהן, שחזרה משבי החמאס בעזה, חשפה את הסיפור הבלתי נתפס שלה על ימי השבי תחת המחבלים השפלים, ופרק התהילים - שרק בשביעי באוקטובר הבינה למה אמרה אותו וכיצד שמר עליה.
אשת התקשורת סיון רהב-מאיר, שפרסמה את דבריה של סיפר כהן, כתבה: "נדמה לי שבתוך כל האירועים המדהימים, הסיפור הבלתי נתפס של ספיר כהן שחזרה מהשבי - עוד לא סופר: איך הקפידה על ראש מורם וחיוך, דווקא כשצילמו אותה בעזה ביום החטיפה? מה המשפט המצמרר שאמר לה המחבל בשבי? ולמה אמרה כל הזמן את מזמור התהילים שנהוג לומר בדיוק בתקופה הזו של השנה, בלי בכלל לדעת מראש?".
בהרצאה שמסרה, מספרת ספיר כהן בקולה את אשר עבר עליה בשבי והפסוק ששמר עליה. "לפני כמה חודשים הרגשתי שמשהו רע עומד לקרות לי", פתחה וסיפרה ספיר, "חשבתי שזה כנראה משהו רפואי, ובאמת גיליתי איזשהו נגיף ומצאתי פרק בתהילים – אמרו לי לקרוא אותו כל יום במשך חודש – כאשר היום האחרון היה השביעי באוקטובר. הפרק מדבר על מלחמה ואני אומרת למה אני מתפללת את זה? איזה מלחמה אני מתפללת על זה?.
"יום לפני החטיפה אני אומרת לבן זוג שלי: 'טוב, אז מחר נוסעים?', הוא אומר לי: 'ספיר, הפעם אני לא רוצה לנסוע'. אבל אני מתעקשת ולצערי אני משכנעת אותו. בשש וחצי אני מתעוררת יש בומים חזקים. אחרי כמה שניות 'צבע אדום'. אין לנו ממ"ד. מבול של רקטות. שוכבים כמו סרדינים צפופים לקיר.
"אחרי שעתיים בערך מגיעה הודעה מאמא שלו: יש מחבלים בבארי. בארי זה חמש עשרה דקות מניר עוז. אני הייתי בקיבוץ. נכנסתי לפחד היסטרי. התחלתי לרעוד ולהזיע מרוב פחד. אני מגלגלת את עצמי בסמיכה. אחרי כמה דקות כל הקיבוץ בלגן. זעקות. אנשים שוברים דברים. צועקים. מחבלים שצועקים 'אללה אכבר'. רצחים ויורים בהם. אני מתפללת בלופים.
"הם הפילו את הדלת, נכנסו לבפנים. אני שומעת את החבר שלי, תרדו ממני, תעזבו אותי. אותי מגלגלים מהשמיכה. אני מבינה שעדיף לי לקום וללכת. אז אני קמה יוצאת משם. מוציאים אותנו בנפרד. לצערי מאז לא ראיתי אותו. הייתי בטוחה שהוא מחכה לי פה.
"אותי מעלים על האופנוע, התמונה המפורסמת, עם שני מחבלים. אנחנו מתחילים את המסע, אני רואה מלא אזרחים שהגיעו לצלם אותי. אני מסתכלת למצלמות. אני תמיד עם ראש מורם.
"לפחות שההורים שלי יראו. יבינו שזאת אני. שנחטפתי. נכנסים לעזה. חלק היו עם מקלות וסגריות. הם מתקרבים אלי וצורחים, הם מרביצים לי. שמים לי חולצה על הראש ומגינים עלי שהגיע לשם בחיים".
"הייתי מאוד אופטימית. מאותו רגע כל הזמן חייכתי. כל הזמן צחקתי. יום אחד אני רואה מחבל מצייר נר זיכרון וכותב עליו ספיר. התעצבנתי. חשבתי שכבר בניתי על קשר שם. אמרתי לו למה כתבת את השם שלי? הוא אומר את אויב שלי. אני לא אוהב אותך. לא להאמין, שמעתי את זה ממחבל", מחייכת ספיר.
"צרי ואויבי לי המה כשלו ונפלו, אם תחנה עלי מחנה לא ירא ליבי. אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח. אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש – שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. ותודה אלוקים שניצלתי", חותמת ספיר.