שורדת השבי נעמה לוי, דיברה לפני זמן קצר (מוצאי שבת) בעצרת המרכזית שנערכת כעת בכיכר החטופים ושיתפה ב"חוויות" מהשבי.
״בשבעה באוקטובר", שיתפה לוי, "נחטפתי לעזה ממוצב נחל עוז. הוחזקתי בשבי חמאס במשך 477 ימים קשים ובלתי נסבלים. במהלך התקופה הנוראית והבלתי נתפסת הזו, סיפרו לנו ששכחו אותנו. אבל אני לא האמנתי. ידעתי שנלחמים עלי".
לאחר מכן סיפרה: "בשבועות הראשונים בשבי הייתי לבד. רק אני והשומרים שלי. במנוסה מתמדת, בפחד מוות. לפעמים ימים שלמים בלי אוכל, ומעט מים. באחד הימים, לא נשאר לי כלום. אפילו לא מים. למזלי, התחיל לרדת גשם".
"השובים שלי", סיפרה עוד לוי: "הניחו סיר מחוץ לבית בו הוחזקתי, והגשם מילא אותו. שתיתי ממי הגשמים האלו, שהספיקו גם לסיר אורז. וזה מה שהחזיק אותי. אבל יותר מהכל הפחידו אותי ההפצצות. הן באות במפתיע, בהתחלה שומעים את השריקות, מתפללים שזה לא יפול עלינו, ואחר כך – הפיצוצים, רעש בעוצמות שמשתק את הגוף, והאדמה שרועדת".
לדבריה: "כל פעם מחדש הייתי בטוחה שזה הסוף שלי. זה אחד הדברים הכי מפחידים שחוויתי שם. וזה גם מה שסיכן אותי יותר מהכול: באחת ההפצצות קרס חלק מהבית שבו הייתי. למזלי — הקיר שעליו נשענתי לא התמוטט, וזה מה שהציל את חיי. זאת היתה המציאות שלי. זאת עכשיו המציאות שלהם".
עוד היא אמרה: "גם עכשיו, ברגע זה ממש, יש חטופים ששומעים את אותן שריקות ופיצוצים, הם שם רועדים מפחד. אין להם לאן לברוח, רק להתפלל ולהיצמד לקירות בתחושת חוסר אונים נוראית".
לסיום היא אמרה: "אני עומדת כאן חופשייה, אבל הלב שלי לא שלם. כי עד שהחטוף האחרון לא יחזור, גם אני כמו יתר חבריי החוזרים, לא באמת נוכל להרגיש שחזרנו, לא באמת נוכל להשתקם. כי אין ניצחון בלי השבת כל החטופים! תודה לכם שאתם באים, נמשיך להיאבק עד שכולם יחזרו״.
0 תגובות