בראיון נרחב, שורד השבי יוסף חיים אוחנה מספר על גיהינום שעבר במשך שנתיים במרתפי החמאס. על ההתעללויות והמכות שספגו, על השהייה במנהרות והאוכל הדל שקיבלו. מספר על מבצע ארנון ששמע ממרחק קצר ומה שבא בעקבותיו, וגם על הקשר שלו עם השם יתברך.
השהייה בשבי
בראיון לעמית סגל בחדשות 12 סיפר אוחנה על השהייה בשבי, לדבריו "התקופה הראשונה היא הייתה הכי קשה, הכי קשה גם פיזית. פשוט עברנו מבית לבית, איך שהתחילו להפציץ והיינו בורחים לרחוב בלי כלום. הם לא ידעו לאן, בלי תוכנית, פשוט מחפשים מישהו שיעזור לנו".
לדבריו, "זה לא היה מאורגן בהתחלה בכלל. אחת הפעמים הם באים, מביאים לנו אוכל, אנחנו עוד לא מספיקים לקחת ביס, ואז איזה כנראה תצפיתן שלהם, נותן מכות על הדלת, זה דלת ברזל כזאת, רעש חזק, הם קמים בבהלה, כנראה זה סימן שלהם שצריך לברוח, שהבניין הולך ליפול. ויצאנו מהבית, או-קיי, ממש עשרות מטרים, לא הרבה, אנחנו מסתכלים אחורה והבית מתרסק".
יוסף חיים מספר כי "לכל אורך התקופה הייתי במחנות המרכז. ופשוט היינו הולכים ברחוב בעזה הולכים מחופשים ליעד הבא. הם מפחדים אפילו ללכת צמוד אליי שבמקרה שמישהו ישים לב ויתפוס אותי, שהם לא יחטפו. הם נותנים לי ללכת בצד אחד של הרחוב והם הולכים בצד אחר".
לדבריו, המקום שהיה בו הכי הרבה זמן היה מתחת לאדמה באחת המנהרות, המנהרה האמצעית, איפה שהייתי עם אוהד בן עמי ועם עוד מספר חטופים. "הייתי שם קרוב ל-11 חודשים. זה מנהרה בכלל שלא מיועדת לאייש בני אדם, מנהרת מעבר כזאת. ושמו אותנו בנקודה טיפה יותר רחבה בתוך המסדרון, וזה ללא מוצא, בהמשך זה חסום. פשוט זרקו אותנו שמה".
עוד סיפר כי "בבית הראשון שהייתי בו תקופה ארוכה, שלושה חודשים, וממש הגענו למצב שהם ממלכדים את הבית, את כל הדלתות, בלי אבטחה, כל האזרחים כבר התפנו, נשארנו רק אנחנו והם, והשובים. עלינו לקומה שנייה שכאילו הייתה בפינה יותר מוסתרת, כי התותחנים פשוט ירו בלי סוף עלינו, והבית לאט-לאט מתפורר ונשארנו שם כמה ימים, אולי איזה שבוע אחרי שכולם התפנו. כשאתה יודע שאם יתקרב צה"ל, הם מפוצצים את המקום. מספיק שמישהו היה פותח את הדלת". כשלדבריו, "ברור שאני מקווה שלא ייכנסו. הם אומרים לך, 'ברגע שייכנסו, אנחנו הורגים אתכם'".
האוכל במנהרות
על ה'אוכל' במנהרות סיפר כי "אכלתי דברים שלא האמנתי בחיים שאני אוכל. היינו אוכלים תולעים, אומרים זה חלבון. זה לא תולעים כי בחרנו לחפש תולעים, כי זה פשוט היה על האוכל".
על התקשרת עם השובים סיפר כי "היה לנו מנורה כזאת בחדר, כמו ניסוי עכברים כזה, ואז הם היו מצקצקים, כאילו תק-תק-תק עם החשמל, ואז זה גם סימן לשלוח מישהו להביא אוכל. אז היה כזה שאלות כזה, מי ילך להביא את האוכל כל פעם. יש תקופה שאתה מפחד ללכת לשם, אתה לא יודע מה יצוץ. ואתה אומר, מי יש לו את הקשר הכי טוב איתם ואת היכולת אולי להוציא עוד איזה משהו קטן, ולבקש, למי יש את האומץ לבקש יותר"
לדבריו, הוא חווה שני סוגים של רעב: "יש את הפיזי שבאמת חסר אוכל בגוף, ויש את המנטלי. לי אישית הרעב המנטלי היה בלתי נסבל. זה הפחד שאתה לא יודע אם יגיע אוכל, ומתוך הפחד אתה מתנהג בצורה מוזרה. למשל, אחרי 20 שעות מגיע אוכל, הוא נמצא לידך, ואתה מחליט לא לאכול מחשש שתהיה רעב בהמשך".
"כל יום דיברתי עם אלוקים"
על הקשר עם שוביו הוא מספר כי רצו לאסלמו, וכך הוא מספר: "בחודשיים האחרונים הייתי לבד, דיברתי רק ערבית. היו קוראים לי 'השיח' יוסף'. הכול היה בהקשר של הדת, הביא לי קוראן, הייתי שואל שאלות, והוא מתוך הרצון שלו לאסלם אותי, אז הוא היה עונה לי על השאלות והיה מלמד אותי את השפה. אמרתי לו, 'איך אני אלמד על איסלאם אם אני לא יודע ערבית?'" לדבריו, הציעו לו להתאסלם "לכל אורך התקופה".
הוא מספר על הקשר וה'דיבור' שהיה לו עם השם יתברך: "כל יום דיברתי עם אלוקים. כל יום. מבקש בשבילי ובשביל האנשים שהיו איתי וגם במציאות שם ברגע הנוכחי ולאו דווקא לבקש אני רוצה לחזור לבית. היו המון קשיים שהייתי צריך לדבר עם מישהו עליהם, לא תמיד היה עם מי לדבר, אפילו כשהייתי עם עוד אנשים".
"שמענו את מבצע ארנון"
"ממש שמענו הכול, שמענו את המסוקים מעלינו, והם נבהלו. פשוט משכו אותנו לתוך השירותים, הכניסו אותנו בפנים, עלו על נשק, אני, שגב כלפון ומקסים הרקין ישבנו בתוך השירותים שמה, וזה עוד פעם שאנחנו תפסנו את הידיים ואמרנו אחד לשני, אנחנו אוהבים אחד את השני. וזהו, זה נגמר ככה".
הוא מתאר את רגעי האימה לצד השלווה שהייתה באותם רגעים, כשלדבריו, "עם חיוך אמרנו את זה. כי שרדנו שמונה חודשים. הצלחנו להגיע עד לפה. באמת זה הרגיש שזה עוד רגע נגמר, זה היה מפחיד וזה היה ממש קרוב". לדבריו, "תוך שלושה-ארבעה ימים הורידו אותנו מתחת לאדמה. מאז. -עד סיום המלחמה".
0 תגובות