בשנות ה-30 וה-40, תחת שלטון המנדט הבריטי, ייצור הנשק בארץ ישראל היה מלאכת הישרדות. במרתפים חשאיים בקיבוצים ובערים הוסתרו מכונות, רחוק מאוד מתעשייה צבאית מודרנית. לאחר שההגנה הצליחה לייצר רימונים ומרגמות, הגיעה ההבנה שהגיע הזמן לנשק קל.
הבחירה נפלה על תת-המקלע. לאחר שנבחן ה"שמייסר" הגרמני, שהיה מורכב מדי לייצור מחתרתי, פנו אנשי ההגנה אל ה"סטן" הבריטי. הוא היה פשוט וזול לייצור, ובסוף 1943 החל ייצורו המחתרתי. למרות בעיות האמינות, הסטן הפך לעמוד התווך של הכוח המגן. עד נובמבר 1947 ייצרה ההגנה כ-3,000 כלי סטן, והאצ"ל והלח"י ייצרו אלפים נוספים.
עם הקמת המדינה הפכו המפעלים המחתרתיים לבסיס התעשייה הצבאית. עד מרץ 1949 יוצרו כ-30,000 תתי-מקלעים, אך הסטן כבר נחשב מיושן ולא אמין. ביולי 1949 פורסם אפיון לתת-מקלע ישראלי חדש: קליבר 9 מ"מ, ייצור מקומי ועיצוב שיתאים לצורכי צה"ל.
בלב התחרות ניצבו שני אנשים שונים לחלוטין.
מצד אחד היה חיים קארה, מהנדס מכונות יליד בודפשט, בעל השכלה הנדסית וניסיון בפיתוח נשק. הוא פיתח את ה-K-12 ואף ישב בוועדה שבחנה את המתחרים.
ומנגד, ברגע האחרון, הופיע עוזיאל גל.
גל נולד בגרמניה בשם גוטהארד גלאס. ב-1936 הגיע לארץ ישראל ולמד מסגרות וריתוך. הוא לא היה מהנדס מדופלם, אבל היה בעל כישרון יוצא דופן לנשק. כנער הצטרף להגנה, וב-1943 נעצר על ידי הבריטים עם חלקי נשק ואקדחים. הוא נשלח לכלא עכו, ושם ניצל את הזמן גם ללימוד ערבית.
במלחמת העצמאות שירת גל כלוחם, מפקד מחלקה וקצין טכני. בספטמבר 1949 נשלח לקורס קצינים, ושם המשיך לעבוד על נשק משלו. כאשר הציג אותו למפקד בית הספר לקצינים, מאיר זורע, התרשם האחרון עמוקות מהאיזון ומהאופן שבו הנשק יושב ביד.
חוות הדעת של זורע חוללה טלטלה. בינואר 1950 הוצא גל מקורס הקצינים ונשלח למדור הנשק הקל של חיים קארה כדי להשלים את פיתוח הנשק – אצל האיש שהיה למעשה יריבו.
שם נחשף גל לראשונה לכלים הצ'כיים שהגיעו לישראל. במשך שנים נפוץ המיתוס כאילו ה"עוזי" הועתק כמעט לחלוטין מה"סמופאל 23" הצ'כוסלובקי. אולם התמונה מורכבת יותר. גל זיהה בעיצובים הצ'כיים רעיונות חשובים, בהם הכנסת המחסנית לידית האחיזה והמכלול העוטף שקיצר את הנשק.
הוא שילב את העקרונות הללו בעיצוב משלו. התוצאה הייתה נשק קומפקטי, מאוזן ואמין.
ואז הגיע המבחן.
בקיץ 1950 הועמד ה-K-12 של קארה מול העוזי של גל. התוצאות היו חד-משמעיות. העוזי ירה כ-500 כדורים ברצף ללא מעצור, בעוד ה-K-12 סבל משורה של תקלות, ובהן אפילו התפרקות של קת העץ במהלך הירי.
בסוף אותה שנה קבעה ועדה טקטית כי מבחינת דיוק אין הבדל דרמטי בין שני הכלים, אך העוזי עדיף בקלות הפירוק וההרכבה, באמינות ובהנדסת האנוש.
בסוף 1951 התקבלה ההחלטה: העוזי יהיה תת-המקלע הבא של צה"ל.
אבל לא רק הביצועים הכריעו. גם הכסף.
ישראל של ראשית שנות ה-50 הייתה מדינה ענייה שסבלה ממחסור חמור במטבע חוץ. ייצור K-12 עלה כ-17 לירות ליחידה, לעומת כ-14 לירות לעוזי. ההבדל נבע במידה רבה מהמבנה הפשוט יותר של העוזי, שהיה מבוסס על שילדה מלבנית שניתן היה לייצר במכונות שכבר היו במפעל.
זה היה בדיוק מה שישראל הצעירה הייתה צריכה: נשק טוב שאפשר לייצר בזול ובכמויות גדולות.
הנשק התאים כמו כפפה ליד לדוקטרינת הלחימה החדשה שהתפתחה בצה"ל באותם ימים . יחידה 101 המיתולוגית, שמוזגה לתוך גדוד 890 תחת פיקודו של אריאל שרון, הנחילה בצה"ל את תרבות "ההסתערות המיידית" ופעולות התגמול הליליות בלחימה לילית מטווח קרוב, אין צורך בנשק ארוך טווח.
הצורך המרכזי היה בכוח אש אוטומטי, מסיבי ומדהים שיכול לשתק את האויב ולהכריע את הקרב בשניות הראשונות של המגע . העוזי היה הכלי המושלם למשימה זו [81, 82]
לאחר ניסויי שדה בגדוד הצנחנים 890 החל הייצור הסדרתי בתחילת 1955. העוזי התאים במיוחד לדוקטרינת הלחימה של צה"ל באותם ימים – קרבות ליליים, טווחים קצרים והסתערות מהירה. הנשק הקומפקטי סיפק כוח אש גדול בדיוק במקום שבו נדרש.
ואז הגיע השדרוג שהפך אותו גם לסמל.
בתחילה סופק העוזי עם קת עץ קבועה. ב-1956 הציע מוטקה זילברשטיין, עובד תעש, קת מתכת מתקפלת. בתוך זמן קצר הפכה הקת המתקפלת לסמל סטטוס בקרב הלוחמים. היו חיילים שהעדיפו אותה כל כך עד שהסירו את קת העץ לחלוטין, רק כדי להסתובב עם העוזי הקומפקטי והנחשק.
אבל הסיפור האמיתי רק התחיל.
כבר ב-1955 זכה העוזי במכרז של צבא הולנד, כשהביס שישה מתחרים אירופיים. ב-1959 אימץ אותו גם הבונדסוור, צבא גרמניה המערבית. בהמשך נחתם הסכם רישוי עם חברת FN הבלגית, והעוזי יצא למסע עולמי.
כ-80 מדינות רכשו והשתמשו בעוזי המקורי או בגרסאות שיוצרו ברישיון, ומספר הכלים שיוצרו מוערך ביותר מ-2 מיליון. הוא הפך לנשק מועדף על כוחות מיוחדים ושירותי ביטחון, והפך גם לאייקון תרבותי בקולנוע.
במהלך שנות ה-70 החלו רובי הסער המודרניים, בהם הגליל וה-M16, לדחוק את העוזי משדה הקרב. הגרסאות הקטנות שלו, המיני עוזי והמיקרו עוזי, המשיכו לשרת ביחידות מיוחדות, בעוד הדגם המקורי עבר בהדרגה ליחידות עורפיות.
בשנת 2003 נפרד צה"ל רשמית מהעוזי.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הילד שהגיע מגרמניה ללא תואר הנדסי הותיר אחריו הרבה יותר מתת-מקלע. העוזי היה שילוב נדיר של יצירתיות, פשטות והבנה של צורכי שדה הקרב. הוא ליווה את ישראל בשנותיה הראשונות, הפך את שמה של התעשייה הביטחונית הישראלית למוכר ברחבי העולם,
0 תגובות