״אבא ואמא, אני חוזר מפה נועם אחר. אני לא חוזר מפה נועם שאוכל קרקרים כל היום ולא מאפשר לעצמו דברים. אני חוזר מפה נועם אחר״. אלו היו המילים שאמר נועם פרידמן להוריו בדרך לאשפוז במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר.
הוא היה אז בן 18 בלבד.
מאחוריו כבר היו שנים של כאב, חרדות, בדידות חברתית, הפרעות אכילה קשות, OCD, אשפוזים, התקפי חרדה, ומאבק בלתי פוסק מול עצמו. לפניו עמד מסע שעדיין לא הסתיים. אבל כדי להבין איך הגיע לאותו רגע ברכב, בדרך למחלקה הסגורה, צריך לחזור הרבה שנים אחורה.
הרבה לפני האבחנות. הרבה לפני הכותרות. אל הילד שפשוט רצה להיות כמו כולם.
תיעוד מבצעי: כך נערכת ארה"ב למתקפה מטורפת על איראן
״פחדתי מהם פיזית״
כשאלי גוטהלף שואל אותו על ילדותו, נועם לא מתחיל באבחונים. הוא מתחיל בפחד.
״כל החיים הייתי בטיפולים״, הוא מספר. ״פסיכולוגים, יועצים, מטפלים. מגיל אפס״.
הסיבה הייתה קשיים חברתיים. אבל המילים ״קשיים חברתיים״ נשמעות כמעט סטריליות מדי ביחס למה שהוא מתאר.
הוא זוכר ילדים שהציקו לו. הוא זוכר איך פחד לפגוש אותם. הוא זוכר איך היו יושבים לו בכוונה על המקום בכיתה. איך היו מלכלכים את הכיסא שלו. איך היו פוגעים בו שוב ושוב.
״הייתי פשוט פיזית מפחד מהם״, הוא אומר.
זיכרון אחד נצרב בו במיוחד. ילד בבית ספר זרק הערה מול כולם באוטובוס על ילדה מסוימת וטען שנועם מאוהב בה. עבור ילד צעיר וחסר ביטחון זו הייתה השפלה איומה.
״לא יודע איך לא התפרקתי שם״, הוא משחזר. ״זה הרגיש כמו סכין בלב״.
השנים חלפו. ההצקות לא.
בישיבה התיכונית כבר הגיעו רגעים קשים יותר. יום אחד חזר לכיתה וגילה שמישהו חורר את השולחן שלו במספריים. ביום אחר, תלמיד אחר פשוט חנק אותו.
״זה שרף לי בנשמה״, הוא אומר.
הפגיעה הייתה עמוקה הרבה יותר ממעשה כזה או אחר. היא חלחלה פנימה. לאט. בשקט. והפכה לתחושת יסוד. שהוא לא שייך.
המלחמה על מקום בחברה
הקורונה הגיעה. עבור רבים היא הייתה משבר. עבור נועם היא הייתה גם סוג של הקלה. פתאום הוא לא היה צריך לפגוש את הילדים שפגעו בו. אבל במקביל נולד משבר חדש. הוא לא התקבל להדרכה בבני עקיבא. מי שלא גדל בציונות הדתית אולי יתקשה להבין, אבל עבור נער צעיר זה לא היה רק תפקיד. זה היה מעמד. שייכות. הכרה.
״רציתי להיות מדריך כדי שיעריכו אותי״, הוא מודה.
ואז הגיע הרגע מול המראה. הוא הביט בתמונה של עצמו מטיול משפחתי.
ראה את הבטן.
והחליט שמשהו חייב להשתנות. היום הוא יודע שלא היה שמן. אבל אז זה לא שינה.
״אני ראיתי שמן״, הוא אומר.
בעיניו, השומן סימל דחייה. חוסר ערך. כישלון חברתי. הוא השתכנע שאם ירזה, יקבל סוף סוף את המקום שכל כך חיפש.
ההתמכרות למחמאות
בהתחלה זה נראה כמו סיפור הצלחה. הוא התאמן. ירד במשקל. קיבל מחמאות. אנשים התפעלו. ״וואו, איך רזית״. ״איזה שרירים״. ״איזה קוביות״.
אחרי שנים שבהן הרגיש בלתי נראה, פתאום כולם הסתכלו עליו. והוא התמכר לזה.
״הרגשתי שאני סוף סוף מוצא את המקום שלי בחברה״, הוא מספר.
הבעיה הייתה שהוא כבר לא ידע לעצור. הספורט הפך לדת. האוכל הפך לאויב. השליטה הפכה לאובססיה. הוא היה עושה אימונים כפייתיים. צם ימים שלמים. מתכנן כל ביס. חי בתוך מערכת חוקים קשוחה שאיש לא הצליח לשבור. אפילו לא הוא עצמו.
הרגע שבו זרק את הסיר
באחת השבתות אמו הכינה אוכל. היא טיגנה בצל. הוסיפה שמן. דבר בסיסי בכל מטבח. אבל עבור נועם של אותם ימים, זה היה בלתי נסבל. הוא לקח את הסיר. ושפך אותו לפח. ״אמא שלי התפוצצה מעצבים״, הוא מספר. אבל מאחורי המעשה לא עמדה חוצפה. עמדה מצוקה. מצוקה עצומה.
״כעסתי על עצמי. כעסתי על העולם. הייתי בסבל נוראי״.
המעגל הלך והחמיר. שבתות של התקפי אכילה. ימי ראשון של צום. שעות אינסופיות של פעילות גופנית. רעב פיזי. רעב רגשי. רעב לנראות. רעב לאהבה. רעב לשייכות. הכל התערבב.
ליל כל נדרי שבו הכל קרס
הפיצוץ הגיע בישיבת ההסדר. יום כיפור. תפילת כל נדרי. בית הכנסת מלא.
ופתאום התקף חרדה.
מול כולם.
״התפרקתי בבכי״, הוא משחזר.
הוא היה בטוח שהוא עומד למות.
רצה שיזמינו אמבולנס.
לא הצליח להבין מה קורה לו.
בסוף הצום קיבל החלטה.
הוא עוזב.
לא מסוגל להמשיך.
משם הדרך הובילה לאשפוז יום בשלוותה.
ואחר כך למחלקה להפרעות אכילה.
אבל גם שם הסיפור רק הלך והסתבך.
הילד שהחביא אוכל מתחת למיטה
אם האנורקסיה הייתה הפנים הראשונות של המחלה, בהמשך הגיעו גם התקפי האכילה.
נועם מתאר רגעים שקשה לשמוע.
הוא היה מחביא אוכל.
מחסל כמויות עצומות.
אוכל בעמידה ליד המקרר.
מסיים קופסאות שלמות.
ואז מסתיר את הראיות.
״אמא שלי הייתה שואלת איפה הגבינה, ואני הייתי שותק״.
הבושה הייתה עצומה.
אבל הרעב היה חזק יותר.
״זה כמו אדם שרואה משהו שהוא חייב אותו״, הוא מתאר.
הרעב לא היה רק בבטן.
הוא היה בנפש.
האבחנה שנפלה עליו כמו משקולת
במשך שנים ריחפה ברקע שאלה אחת. אולי מדובר באוטיזם. בסופו של דבר הגיע האבחון. הפגישה הייתה קצרה.
קרה.
טכנית.
״יש לך אוטיזם. אספרגר. להתראות״.
זהו.
בלי הכנה.
בלי ליווי.
בלי עיבוד.
נועם יצא משם המום.
״כאילו נפלו עליי 100 טון״.
באותו רגע כל הסטיגמות ששמע בחייו התרוצצו בראשו.
אנשים בלי רגשות.
אנשים שלא יתחתנו.
שלא יבנו בית.
שלא יצליחו.
״פחדתי שאף אחת לא תרצה להתחתן איתי״, הוא מודה.
אבל לצד הכאב הגיעה גם הקלה.
לראשונה היה שם למה שעבר עליו.
לראשונה הייתה תשובה.
לא מלאה.
לא מושלמת.
אבל תשובה.
יום ההולדת שבו איבד חברה
אחד הרגעים המטלטלים ביותר בשיחה עם אלי גוטהלף מגיע כשנועם מספר על אביה אהרוני.
צעירה שהכיר במהלך האשפוז.
שניהם היו בני 20.
שניהם התמודדו עם הפרעות אכילה.
שניהם חלמו להחלים.
הם דיברו על היום שבו יאכלו יחד פיצה והמבורגר בלי פחד.
הם רצו להעלות מודעות לנושא.
לתת תקווה לאחרים.
ואז, ביום הולדתו ה-20, הגיעה שיחת הטלפון.
אביה נפטרה בפתאומיות.
דום לב.
בגיל צעיר.
״הפכתי לבן״, הוא מספר.
מאז הוא עדיין הולך עם הצמיד שהונפק לזכרה.
עדיין זוכר.
עדיין מתגעגע.
״זה כאב שלא נעלם״.
החלום שנלחם עליו שלוש שנים
אולי הסיפור המדהים ביותר במסע שלו הוא המאבק להתגייס לצה״ל.
עבור רבים זה שלב טבעי.
עבורו זו הייתה מלחמה בפני עצמה.
ברגע שדיווח לצה״ל על האבחנה, הגיע הפטור.
תוך שעות.
החלום שעליו גדל התרסק.
אבל נועם לא ויתר.
במשך כמעט שלוש שנים עבר ועדות, אבחונים ותהליכים.
עד שבסופו של דבר הצליח.
בקרוב הוא ילבש מדים.
״שום דבר לא ימנע ממני״, הוא אומר.
וזו אולי השורה שמסכמת את האיש שהוא הפך להיות.
לא הילד שפחד להיכנס לכיתה.
לא הנער שחיפש אישור מהחברה.
לא המטופל במחלקה.
אלא אדם שמסרב לתת לאף הגדרה להחליט עבורו מי הוא.
״אני נועם. זה הכל״
לקראת סוף השיחה, אלי גוטהלף מציג בפניו שאלה שמלווה את כל הראיון.
האם האוטיזם מגדיר אותו?
נועם חושב רגע.
ואז עונה.
״פעם הייתי אומר, אני נועם ויש לי XYZ. אני נועם ואני מתמודד. אני נועם ואני... היום כבר לא״.
הוא עוצר.
וממשיך.
״אני נועם. יש לי קשיים כמו שלכל אדם יש קשיים. יש לי אבחנה רפואית. אבל היא לא תעצור אותי משום דבר״.
ואולי בגלל זה קשה כל כך להפסיק לקרוא את הסיפור שלו.
כי בין האשפוזים, החרדות, האבחנות והמאבקים, מסתתרת שאלה אחת שכל אדם שואל את עצמו בשלב כזה או אחר:
כמה מהזהות שלנו באמת שייכת לנו, וכמה ממנה נבנית מהכותרות שאחרים מדביקים לנו?
נועם עדיין מחפש את התשובה.
בין עבודה עם אנשים בעלי צרכים מיוחדים, חלום להוציא ספר, הרצאה שהוא רוצה לבנות, והדרך הארוכה לצה״ל.
ובינתיים, על דף החלומות שתלוי אצלו כבר שנים, נשארו כתובים אותם חלומות פשוטים להפליא:
להתחתן.
להקים בית.
להביא ילדים.
ולהמשיך להתקדם.
עוד יום.
ועוד יום.
ועוד יום.
0 תגובות