"נולדתי בשביל ניצחון"
הנוכחות של עו"ד דרור לגאלי באולפן מורגשת כבר מהרגע הראשון. עוד לפני שנאמרה המילה הראשונה, אי אפשר לפספס את החיוך הרחב, את תנועת הניצחון שהוא מסמן למצלמה, ואת האנרגיה הבלתי נדלית שהוא מקרין לכל עבר. לגאלי, בן 34, עורך דין בעל תואר שני, מגשר, יועץ אסטרטגי, פוליטי ומשפטי לשרים וחברי כנסת, ומי שמתחיל בימים אלו לימודי דוקטורט. רשימת התארים הזו מרשימה בפני עצמה, אך היא הופכת לבלתי נתפסת כמעט כשמבינים את נקודת הפתיחה של חייו: הוא נולד קטוע שתי רגליים מעל הברך, ועם שתי אצבעות בלבד בכל יד.
"אנשים אומרים 'אני בניתי את הכל בעשר אצבעות'", הוא מחייך בתחילת השיחה, "אני בניתי את הכל בארבע אצבעות". המראיין, אלי גוטהלף, מתקשה להסתיר את ההתרגשות ומתאר אותו כאיש שמוכיח שמגבלה היא משהו שנמצא אך ורק בראש. "אני תמיד נולדתי בשביל ניצחון", מצהיר לגאלי בפשטות עוצמתית שנותנת את הטון לכל מה שעתיד לבוא.
הנטישה בבית החולים ו"הפרסה" אל האמנה
הסיפור של לגאלי מתחיל בשנת 1992. המוגבלות הפיזית שעמה הגיח לאוויר העולם הובילה לרגע הדרמטי הראשון בחייו - נטישה בבית החולים. "ההורים השאירו אותי שם, לא הלכו איתי הביתה", הוא מספר לגוטהלף בגילוי לב נדיר. במשך שבועיים תמימים חיפשו משרד הרווחה והעמותות בית חם עבור התינוק, עד שהגיע הטלפון ששינה את חייו.
מעבר לקו הייתה אישה ממשפחה חב"דית. היא הייתה בדיוק במונית, בדרכה לקונצרט יחד עם בתה הביולוגית, כשהתקבלה השאלה הגורלית: "את רוצה ילד?". התשובה שלה הייתה מיידית: "כן, אני באה לקחת". היא הורתה לנהג המונית לעשות פרסה, ונסעה לאסוף את דרור. הבית שאליו הגיע דרור לא היה בית רגיל; המתינו לו שם שמונה ילדים ביולוגיים ושלושה ילדים אומנים נוספים, בעלי נכויות ומגבלות, אחד מהם מרותק לכיסא גלגלים.
"לא כל אדם מוכן לפתוח את הבית שלו, ועוד בשביל מקרים שהם קשים. בעיניי, ההורים המאמצים שלי הם מודל להערצה ולשליחות. ראיתי אצלם כל יום מחדש שאין דבר כזה 'לא יכולים', יש 'לא רוצים'".
כאשר גוטהלף מקשה ושואל מתי הבין שהוא שונה משאר בני המשפחה, לגאלי מתאר סיטואציות של ילד חריף וסקרן. משפחת האומנה הייתה ממוצא תימני, ואילו הוא בעל חזות שונה לחלוטין. הפערים החיצוניים הציפו אצלו שאלות שכילד שמר בבטן. נקודת המפנה הגיעה בכיתה א'. ביומן הנוכחות הגדול של בית הספר, הוא הבחין ששם המשפחה שלו תמיד מחוק ומתוקן. כששאל את אמו המאמצת לפשר הדבר, היא התחמקה.
לגאלי הקטן, רק בן שבע, המתין בבוקר לשרת בית הספר שיפתח את המבנה. הוא טיפס, שלף את היומן לפני שהמורה הספיקה למחוק, וראה לראשונה את המילה "לגאלי". הוא העתיק את השם לפתק קטן ושמר אותו. באותו רגע, הוא עדיין לא הבין את המשמעות המלאה של המושג "אימוץ", אך הבין שיש סוד גדול סביב זהותו.
הסבא הביולוגי שסירב לוותר
אחד הסיפורים המטלטלים ביותר שנחשפים במסגרת הפודקאסט של 'כיכר השבת', הוא סיפורו של הסבא הביולוגי. סבו (אביה של אמו), לא היה מוכן להשלים עם הנתק המוחלט שכופה מערכת הרווחה כדי להגן על ילדי אומנה. "הוא פשוט שיחד פקידים כדי שיספרו לו איפה הנכד שלו נמצא", חושף לגאלי. עם פתק קטן ובו כתובת בלוד, הגיע הסבא לחפש את הילד.
במשך שלושה ימים המתין הסבא בגן שעשועים ליד מוסדות חב"ד. ביום השלישי, הוא ראה את האב המאמץ אוסף את דרור הקטן, ועקב אחריהם עד לביתם. הוא המתין מחוץ לבית עד שהילד נרדם, ואז דפק בדלת, הציג את עצמו וביקש לראות את הנכד שלו. "אין משפחה עם טוב לב וחסד כזה", מציין לגאלי את הוריו המאמצים, שהכניסו את הסב הזר פנימה ונתנו לו לנשק את נכדו הישן. מאז, הסב הפך לדמות קבועה ונוכחת בחייו של לגלאי, וסיפק לו חיבור סמוי אך עוצמתי לשורשיו.
בגיל תשע, לגאלי כבר הבין את התמונה המלאה. כשגוטהלף שואל על תחושותיו באותם ימים, לגאלי משיב בכנות כובשת: "הרגשתי כעס עם הבנה. מצד אחד כעס טבעי של ילד שננטש, ומצד שני הבנה שהיה להם קשה לגדל אותי. הבנתי שהם לא עשו את זה מתוך בחירה שיהיה לי רע, אלא כי הם דאגו לי לדבר טוב יותר. אין הורה ששונא את הילד שלו". את התובנה הבוגרת הזו הוא שמר בלב 34 שנים, וחושף אותה לראשונה מול מצלמות 'כיכר FM'.
להפוך את החיסרון ליתרון: השוער שלא צריך לרוץ
לגאלי מתאר ילדות שבה המגבלה הפיזית מעולם לא הייתה חסם. בזכות סביבה עוטפת, חברים קרובים שליוו אותו מגיל 3 ועד גיל 22, והורים מאמצים שהחדירו בו אמונה חסרת פשרות, הוא גדל כסמל לעוצמה. "תמיד ראיתי בזה יתרון. אם למישהו היה קשה בתלמוד תורה, אמרו לו: 'תראה, דרור יכול, אתה לא יכול?'".
בריאיון לגוטהלף, הוא משתף בתובנה מבריקה שממחישה את תפיסת עולמו: "בהפסקות, כשכולם שיחקו כדורגל, ידעתי שאני לא יכול לרוץ. אז לא הייתי חלוץ, ולא הייתי בלם – הייתי השוער. שוער צריך לזוז קצת ימינה וקצת שמאלה. בכל חיסרון צריך לחפש את היתרון". הוא אפילו צעד ברגל בטיול השנתי מכיתה ה' מלוד עד ללטרון על גבי הפרוטזות.
הרוח הזו בדיוק הובילה אותו לעמוד מול חייל צה"ל פצוע, קטוע רגל, שסירב ללכת לשיקום. לגאלי נכנס אליו לחדר ואמר לו ללא כחל וסרק: "אח שלי, בוא תראה. אני עם שתי רגליים קטועות וארבע אצבעות. אתה בפור עליי של רגל ושש אצבעות – ואתה מתבכיין?". החייל, שהיה רגיל לרחמים ולליטופים, נכנס להלם, אך המשפט הזה הציל את חייו ושלח אותו לשיקום מוצלח.
"המדינה צריכה לעודד את בעלי המוגבלויות לצאת לעבוד. תנו להם תמריצים, תהפכו אותם ליצרנים. מי שנשאר בבית הופך לחולה, והמצב מחמיר. תנו לנו הזדמנות, אל תפגעו בקצבאות של מי שיוצא לעבוד".
המפגש עם ההורים הביולוגיים וכוס התה של החיים
בגיל 18 הגיע הרגע שאליו התכונן כל חייו. נסיעה אקראית עם הסבא לכיוון כביש 4 הפכה להנחתת פצצה: "היום הולכים להכיר את ההורים". לגאלי מצא את עצמו דופק בדלת, נעמד מול אביו ואמו הביולוגיים ומציג את עצמו בפשטות: "אני דרור, הבן שלכם". אחיותיו הביולוגיות כלל לא ידעו על קיומו, ובתחילה אף סברו שמדובר בבחור ישיבה שהגיע להתרים כסף.
גוטהלף מחפש את הדמעות ואת הדרישה לבקשת הסליחה, אך לגאלי מפתיע: "לא היו דמעות, ולא חיפשתי סליחה. אני דוגל בשיטה: העבר עבר, העתיד נסתר וההווה מתחיל. להתעסק ב'למה' זה לחזור אחורה לגיל ארבע. אני רוצה להסתכל קדימה, לראות לאן הגעתי ומה בניתי". הקשר היום, הוא מעיד, הדוק ומצוין עם משפחתו הביולוגית, משפחת האומנה והחברים מהעבר. כולם חלק מפסיפס חייו.
שנתים של דחיות ו"הליכה של שיכור"
אך לא הכל היה ורוד. לאחר לימודי משפטים בקריה האקדמית אונו (כולל שנת לימודים בניו יורק עם הישיבה, שם גילה להפתעתו שהוא יכול לשרוד את החורף הקפוא מבלי להחליק על השלג – עד לפסח), הוא נתקל בקיר אטום בבואו לחפש התמחות.
במשך שנה ושמונה חודשים ספג לגאלי דחיות. למרות שאינו יכול להוכיח זאת משפטית, הוא חש שהרתיעה החברתית ממצבו הפיזי ומחזותו החרדית שיחקה תפקיד. המבטים בראיונות העבודה אמרו הכל. הוא מנצל את במת הפודקאסט לקריאה נוקבת למעסיקים וללשכת עורכי הדין: "עורך דין לא צריך ידיים ורגליים, הוא צריך ראש טוב ופה טוב. תנו הזדמנות לבעלי מוגבלויות, אתם רק תרוויחו מזה". הוא קורא למדינה לתמרץ כלכלית משרדים שיעסיקו בעלי מוגבלויות, ולהפוך את החברה הישראלית לשוויונית יותר.
היחס המורכב של החברה לשונה מוליד גם סיטואציות קומיות ואבסורדיות. לגאלי מספר בחיוך על שוטר שעצר אותו בלילה לבדיקת ינשוף. בגלל הפרוטזות, הליכתו של לגאלי מתאפיינת בנדנוד קל. השוטר הורה לו ללכת על קו ישר, וכשראה שלגאלי מתקשה, פסק מיד: "אתה שיכור". למרות ניסיונותיו של לגאלי להסביר שמדובר בפרוטזות מלידה, השוטר התעקש לייבש אותו שעה ארוכה עד לבדיקה, שהוכיחה כמובן שהוא פיכח לחלוטין. לגאלי בוחר לצחוק על הסיטואציה ולהבין את עומס העבודה של השוטר, עוד עדות לאצילות הנפש שמאפיינת אותו.
היעד הבא: שר הבריאות של מדינת ישראל
המלחמות הקטנות והגדולות הללו – באקדמיה, במשרדי עורכי הדין, ובמרחב הציבורי – הן אלו שעיצבו את שאיפותיו הפוליטיות. לגאלי, שכבר צבר ניסיון כיועץ פרלמנטרי בכנסת ובמשרד להגנת הסביבה, מתמודד כעת על משבצת הצעירים בתנועת הליכוד.
כאשר גוטהלף שואל האם הזהות החרדית שלו אינה מהווה מכשול בתוך הליכוד, במיוחד בימים מקוטבים אלו, לגאלי דוחה את הטענה בתוקף: "הליכוד הוכיח שהוא בית עבור כולם. מתפקדי הליכוד יודעים לנטרל את העניין ולראות את התמונה המלאה. הם מחפשים שליחי ציבור נאמנים".
החזון שלו ברור וממוקד: הקמת "רשות לענייני צעירים" שתרכז את כלל המענים הבירוקרטיים, התעסוקתיים והרפואיים לאזרחים צעירים מגיל 18 ועד 35, עם דגש מיוחד על בוגרי מערכות אומנה ופנימיות שמוצאים את עצמם חסרי אונים מול המערכת בגיל 18. "אני לא מחפש ג'וב", הוא מישיר מבט למצלמה של 'כיכר FM', "השאיפה שלי היא להיות חבר כנסת, לאחר מכן יושב ראש ועדת הבריאות, ובעתיד שר הבריאות. לשם אני מכוון – לעזור לחלשים במדינת ישראל".
לא רק פוליטיקאי: שחקן סנוקר עם 4 אצבעות
לקראת סיום השיחה, המראיין אלי גוטהלף מבקש להכיר מעט מהתחביבים שמעבר לחליפה המשפטית והשאיפות הציבוריות. התשובה של לגאלי מפילה את האולפן מצחוק ופליאה: סנוקר ובאולינג. ללא גשר תומך, עם ארבע אצבעות בלבד וידיים חזקות להפליא, לגאלי פיתח טכניקת משחק ייחודית שמשאירה את מתחריו המומים.
"אני בודק זוויות, מקפיץ מהקיר, נותן מכה והכל נכנס", הוא מחייך. גוטהלף לא נשאר חייב ומזמין אותו לדו-קרב סנוקר פומבי ("ואם אני אפסיד לך, זו השפלה", הוא מתלוצץ). אך בתוך ההומור, טמון המסר הגדול ביותר של הריאיון: נורמליזציה מוחלטת של אנשים עם מוגבלות במרחב.
"אם ילד או חייל קטוע גפיים יראה את הפודקאסט הזה, ויגיד 'וואלה, אם דרור יכל, גם אני יכול' – עשיתי את שלי", מסכם לגאלי. הוא מותיר את הצופים והמאזינים של 'כיכר FM' ללא אוויר וללא תירוצים, מוכיח שוב ושוב שכאשר הנשמה בוחרת להילחם, למגבלות הגוף אין שום משמעות. כפי שגוטהלף חתם את השיחה: מי שמגיע לשמיים עם תירוץ, יצטרך מעתה להתמודד מול הסיפור של דרור לגאלי.
3 תגובות