פוסט אחד שפורסם ברשתות החברתיות הספיק כדי להצית ויכוח טעון בירושלים: סגן ראש העיר יוסי חביליו בירך על הצלחת המאבק נגד הקמת מקווה גדול ובית כנסת רחב־היקף בשכונת גבעת משואה, והציג זאת כהישג לשמירת ״הצביון הליברלי״ של השכונה.
בראיון לאלי גוטהלף ב״כיכר FM״ ניסה חביליו לפרק את המטען האידאולוגי שנדבק למהלך, ולהחזיר את הדיון, לדבריו, לקרקע התכנונית.
״זה לא אני – זו השכונה״
כבר בפתיחה ביקש חביליו להבהיר: הוא לא פעל לבדו. לדבריו, המאבק נוהל יחד עם חברת המועצה לאורה ורטון ותושבי השכונה עצמם, ואף הוגשו התנגדויות רשמיות לתוכנית.
״נקראנו לשכונה שרובה חילונית, עם גם דתיים מתונים״, הסביר. ״התוכנית המקורית דיברה על בית כנסת רגיל. לזה לא הייתה שום התנגדות״.
הבעיה, לדבריו, החלה כשהתוכנית שונתה.
מבנה אחד, ארבע קומות, רחוב ללא מוצא
לפי חביליו, עיריית ירושלים ביקשה להחליף מבנה קהילתי קטן יחסית במתחם גדול בן ארבע קומות, הכולל מקווה, בית כנסת ואולם רב־תכליתי – בלב רחוב צר וחד־סטרי ללא מוצא.
״זה פשוט לא מתאים למקום״, טען. ״לא תחבורתית, לא תכנונית, ולא מבחינת איכות החיים״.
לטענתו, כאשר רוב תושבי השכונה מתנגדים למהלך כזה, אין סיבה לכפות אותו, במיוחד כאשר קיימות חלופות סמוכות.
אז למה לדבר על ״צביון ליברלי״
כאן בדיוק נוצר החיכוך המרכזי בראיון. חביליו חזר ואמר כי מקווה אינו כפייה דתית כשלעצמה, וכי בירושלים קיימים מאות מקוואות ובתי כנסת שאינם מפריעים לו כלל.
עם זאת, הוא עמד מאחורי השימוש במונח ״צביון ליברלי״, והסביר כי שכונה רשאית להגן על אופייה כאשר מדובר במבנה חריג בהיקפו.
״אם רוב התושבים לא מעוניינים במקווה הזה ובבית הכנסת הזה – צריך לכבד את זה״, אמר. ״זה לא מאבק נגד דת, אלא בעד התאמה לסביבה״.
״יש מקווה – פשוט לא כאן״
חביליו הדגיש כי באזור קיימים מקוואות נוספים, ובראשם מקווה בקריית מנחם, שיכול לשרת גם את המיעוט בשכונת גבעת משואה שמעוניין בכך.
״הרבה נשים מעדיפות גם כך ללכת למקווה שלא בשכונת המגורים שלהן״, ציין. ״אז למה לבנות מקווה ענק במקום שלא מתאים לו״.
ביקורת על המסגור הפוליטי
במהלך הראיון עלתה ביקורת על כך שהמאבק הוצג כהישג אידאולוגי מול הציבור הדתי והחרדי, ולא כמהלך תכנוני נקודתי. חביליו דחה את הטענה, אך התקשה להסביר מדוע בחר להדגיש בפוסט את ההיבט הליברלי דווקא.
״לא אמרתי שלא יהיו בירושלים בתי כנסת או מקוואות גדולים״, הבהיר. ״אל תכניסו לי מילים לפה״.
עם זאת, הפער בין ההסברים התכנוניים לבין השפה הערכית שבה נוסח הפוסט נותר בעינו, והשאיר את הרושם שמדובר לא רק בתכנון, אלא גם בפוליטיקה של זהות.
בין תכנון לזהות
הראיון עם חביליו חשף את אחד מקווי השבר הרגישים בירושלים: הגבול הדק בין שיקולים מקצועיים של תכנון עירוני לבין מאבקי עומק על אופי המרחב הציבורי.
חביליו מבקש להציג את עצמו כמי שפועל בשם התושבים, לא נגד דת ולא נגד מסורת. אך השימוש במונחים כמו ״צביון ליברלי״ מעיד עד כמה קשה לנתק בירושלים בין בטון, אמונה ופוליטיקה.
ובסופו של דבר, השאלה שנותרה פתוחה היא לא רק איפה ייבנה המקווה הבא – אלא מי מחליט מהו ״אופי״ של שכונה, ואיפה עובר הקו בין התאמה לגיטימית לבין הדרה.
0 תגובות