חברון, עבור רוב הישראלים, היא שם שמעורר מיד אסוציאציות של עימותים, אבטחה, מחלוקות פוליטיות ודיונים על ההתיישבות. כהן מודע היטב לדימוי הזה – ואף מציב אותו כאתגר המרכזי של שליחותו.
מ"בני עקיבא" אל חצר הרבי
סיפורו של הרב דני כהן אינו הסיפור החב"די הקלאסי. הוא צמח בכלל בערוגות של הציבור הדתי-לאומי האמריקאי. בשנת 1978, כשהיה בן שש בלבד, עזבו הוריו האקדמאיים את החיים הנוחים בארצות הברית ועלו לישראל, היישר אל היישוב הצעיר פסגות, שהיה אז התנחלות קטנה של 25 משפחות עם שבילי עפר לא סלולים.
התפנית הגדולה לעבר עולם החסידות קרתה בשלהי לימודיו בישיבה התיכונית במבשרת, דרך חבר מבוגר יותר שהכניס אותו לעומקה של תורת חב"ד. השיא הגיע בגיל 19, רגע לפני הגיוס, בביקור חטוף אצל הרבי בניו יורק, "עברתי בחלוקת הדולרים, וכמו ישראלי עקפתי את התור", הוא משחזר בערגה, "אני זוכר את הרגע הזה שאני ניצב ויש מבט שנפגש. הרגשתי שמישהו נכנס לי לנשמה. הרבי אמר לי 'ברכה והצלחה', ובאותו רגע אתה מרגיש שהוא נמצא רק איתך".
"אמרתי לו: 'שכנעת אותי הבעיה שאשתי החיים לא תסכים"
בתחילת דרכם מצאו את עצמם הרב דני ורעייתו בשליחות נינוחה יחסית, בדאונטאון שיקגו. אלא שאז פרצה בארץ האינתיפאדה השנייה, שטרפה את הקלפים.
מי שזיהה את המומנטום היה פעיל הימין החברוני ברוך מרזל, המכיר את כהן עוד מנעוריו. מרזל הפעיל מכבש לחצים ושלף טיעון מנצח: "יש אלפי שליחי חב"ד בעולם, אבל לא להרבה מהם יש ברזומה שלוש שנים של שירות ביחידה קרבית. עיקר העבודה בחברון היא עם החיילים".
"הלב שלי חזר ישר לארץ", מספר הרב דני, "אמרתי לו: 'שכנעת אותי, הבעיה שאשתי בחיים לא תסכים'". אבל האמונה ניצחה. בשנת 2002, בעיצומה של תקופת לחימה קשוחה שכללה ירי יומיומי, עקרה המשפחה הצעירה לחברון והשתקעה בשכונת אברהם אבינו.
לגדל ילדים בלב חברון: "האמונה מרגיעה את הנפש"
כשהרב דני נשאל על המחיר האישי בחיי היום-יום של משפחתן, המעבר משיקגו הנינוחה אל שכונת חברון של שנת 2002, הוא מספר: "באנו בתקופה באמת קשוחה, ירי יומיומי היה דבר שבשגרה", הוא משחזר בגילוי לב, "הרבה אנשים שאלו אותנו איך אפשר לגדל ככה ילדים, איזה מין חיים אלה בתוך מובלעת צבאית סגורה ומאוימת".
אלא שבמבחן המציאות, הרב כהן מספר על חוויית ילדות ייחודית ומלאת חוסן שהילדים קיבלו דווקא מתוך השליחות התובענית. "הילדים שלנו גדלו שם שלמים, ובריאים בנפשם. כשאתה חי מתוך אמונה עמוקה שאתה חי בארץ שלך, ושזה המקום שבו אתה צריך להיות כדי לעשות טוב לעם ישראל, האמונה הזו מחלחלת לילדים ומרגיעה את הנפש. הם לא גדלו בפחד, הם גדלו בתחושת גאווה ושליחות.
הסוד של שולחן השבת: "אין כאן ימין ושמאל"
אחד האתגרים הגדולים ביותר שמלווים את השליחות בחברון, הוא הניווט העדין בין המגזרים השונים והדעות הפוליטיות המורכבות של החיילים המגיעים לגזרה. הרב דני כהן מסביר כי אצלו קיימת פוליטיקה אחת בלבד – הפוליטיקה של אהבת ישראל. "לחייל שמגיע אלינו אחרי סיור מתיש ברובע היהודי או בקסבה, לא משנה מאיזה בית הוא הגיע או מה הדעות של ההורים שלו", מספר הרב כהן, "הוא מוריד את האפוד, מניח את הנשק בצד, ופתאום הוא מרגיש בבית. אנחנו לא מדברים על פוליטיקה ולא על המצב הגיאופוליטי. מדברים על פרשת שבוע, שרים ניגוני חב"ד, ואוכלים אוכל יהודי חם. האווירה הזו ממיסה את כל המחיצות".
המפגש הזה, שמתרחש מדי שבוע מחדש, מייצר לעיתים קרובות סיטואציות מרגשות שכמעט ולא ניתן לראות באף מקום אחר בארץ. לוחמים מרקעים מנוגדים לחלוטין – קיבוצניקים מהשומר הצעיר לצד בחורי ישיבות בהסדר – מוצאים את עצמם שרים יחד אל תוך הלילה. "ההצלחה עבורנו היא הדלקת הניצוץ", מדגיש הרב דני, "כשחייל חילוני לחלוטין אומר לי בסוף השבת שהוא הרגיש כאן קדושה שהוא לא הרגיש בחיים שלו, אני יודע שעשינו את השליחות שלנו. חברון היא לא מקום של פירוד, היא המקום שממצה את נקודת האחדות הכי עמוקה של העם שלנו".
המטרה הבאה: להביא את תל אביב למערת המכפלה
כשהרב דני כהן נשאל על תוכניותו לעשור הקרוב הוא אומר "השאיפה הגדולה שלי היא לנרמל את חברון- אני רוצה שבעוד עשר שנים, נסיעה של משפחה מתל אביב או מחיפה לשבת בחברון לא תיראה כמו אירוע חריג או הצהרה פוליטית קיצונית, אלא כמו ביקור טבעי ומתבקש במקום שבו הכל התחיל".הרב דני כהן רחוק מלהסתפק בהישגים הנוכחיים, והחלומות שלו עבור עיר האבות רחבים ומקיפים. פרויקט הדגל שעליו הוא שוקד בימים אלו – הקמת מרכז מבקרים מפואר בשדה מערת המכפלה – נועד לחולל מהפכה של ממש בתפיסה הציבורית של המקום.
0 תגובות