"לא יכולתם לדעת. כלפיכם עשתה הנאשמת רושם מצוין", במילים הללו פנתה היום (ראשון) שופטת בית המשפט המחוזי מרכז בלוד, מיכל ברק נבו, להוריהם של הפעוטות שנפגעו בגן ילדים בהוד השרון, לאחר שגזרה עשר שנות מאסר על הסייעת רואן עבד אל חי, שהורשעה ב-277 עבירות אלימות כלפי שמונה פעוטות, חלקם בני שמונה חודשים בלבד.
מלבד עונש המאסר, הורה בית המשפט לסייעת לשלם פיצויים בסכום כולל של 450 אלף שקלים, שיחולקו בין הורי הפעוטות בהתאם למידת הפגיעה בכל אחד מהם. בנוסף נגזרו עליה מאסרים על תנאי.
עבד אל חי עבדה כסייעת בקבוצת התינוקייה ב"גן של סיגל" בהוד השרון. בין החודשים מאי ליולי 2023, במשך כשלושה חודשים בלבד, ביצעה מעשי אלימות חוזרים כלפי שמונה פעוטות שהיו תחת אחריותה, בגילים שבין שמונה חודשים לשנה וחצי.
בחודש אפריל הורשעה הסייעת בשורת עבירות חמורות: תשע עבירות של התעללות בקטין חסר ישע על ידי אחראי, 146 עבירות של תקיפת חסר ישע הגורמת חבלה של ממש, ו-122 עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות.
"מי שאינו מסוגל לטפל בפעוטות, ירחק מגני ילדים"
בהכרעת הדין עמד בית המשפט על האלימות והאכזריות שננקטו כלפי חלק מהפעוטות, והדגיש את חומרת המעשים דווקא משום שהקורבנות היו תינוקות רכים, שחלקם טרם למדו ללכת ואחרים עדיין לא יכלו לדבר או לספר להוריהם מה עבר עליהם בגן.
בגזר הדין התייחסה השופטת גם לנזק שנגרם לכל אחד מהפעוטות, והביאה מדברי בית המשפט העליון, שהדגיש כי אין לבחון כל דחיפה או פגיעה בנפרד בלבד, אלא את שגרת החיים שאליה נחשפו הילדים.
"אין מקום למעשים נפסדים כאלה, ואין לגלות כלפיהם סלחנות", נאמר בפסק הדין המצוטט, תוך הדגשה שאלימות אינה יכולה לשמש שיטת חינוך, אמצעי לשמירת הסדר או תוצאה שיש להשלים עמה בשל עייפות ושחיקה של אנשי צוות.
המסר שהובא מתוך פסיקת העליון היה חד: "מי שאינו מסוגל לטפל בפעוטות באופן חומל ומסור כראוי להם, ירחק מגני ילדים".
הדברים שאמרה השופטת להורים
אולם לצד עונש המאסר הכבד, אחד החלקים הבולטים בגזר הדין אינו עוסק בסייעת, אלא דווקא בהורים. השופטת ברק נבו התייחסה לרגשות האשם שעלו במהלך ההליך מצד הורים שחששו כי לא היו ערניים מספיק למתרחש בגן, או שלא הצליחו להגן על ילדיהם.
"יודעת אני שמבחינת ההורים, פרשה עצובה זו לא באה אל קיצה והדאגה מפני השלכותיה תלווה אותם גם בעתיד", כתבה השופטת.
בהמשך הסבירה כי ההורים פעלו כפי שניתן היה לצפות מהם לפני הכנסת ילדיהם למסגרת החינוכית. הם בדקו את הדרוש, קיבלו המלצות טובות, והסייעת הותירה עליהם רושם חיובי.
אלא שהילדים שנפגעו היו צעירים מכדי לספר על המתרחש. חלקם עדיין לא ידעו לדבר, ואחרים לא היו מסוגלים לבטא את עצמם באופן שהיה מאפשר להורים להבין מה עבר עליהם.
השופטת התייחסה גם להתלבטות המוכרת להורים רבים, האם להתייחס לכל פצע וחבורה כאל סימן מחשיד, או לאפשר לילדים עצמאות מסוימת מבלי לחשוש מכל פגיעה קטנה.
לדבריה, הרצון לאפשר לילד לגדול ולהתפתח מבלי להפוך כל חבורה לאירוע חריג הוא רצון חיובי, ואין לראות בו כישלון הורי.
בסיום דבריה פנתה השופטת ישירות להורים שביטאו רגשות אשם, והבהירה: "אל לכם להלקות עצמכם. אין על מה".
כך הסתיים גזר הדין בפרשה שבה הורשעה מי שהייתה אמורה לדאוג לשלומם של תינוקות חסרי ישע במאות עבירות אלימות כלפיהם. לצד עשר שנות המאסר והפיצויים הכספיים, בחרה השופטת להקדיש את דבריה האחרונים להורים, ולהבהיר להם כי האחריות למעשים אינה מוטלת עליהם