מאז שאני ילד, אני בעד עונש מוות למחבלים. זה היה לי ברור. מי שאונס יהודים צריך למות. מי ששורף יהודים צריך למות. מי שהמטרה שלו בעולם היא להשמיד יהודים בוודאי שצריך למות. ואם הקם להורגך השכם להורגו, אז מי שכבר הרג אנס ושרף, בטח שבוודאי שצריך למות.
הבוקר, כשישבתי במרפסת עם קפה שחור (אל תשאלו, זה סיפור בפני עצמו), ראיתי אצל עמית סגל ש״דגל התורה תצביע נגד חוק עונש מוות למחבלים, מחשש לשפיכות דמים״. עמית סתם ולא פירש. בהתחלה התפלאתי – איזו בעיה הלכתית כבר יכולה להיות בלהוציא מחבלים להורג?
חשבתי אולי יש פה חשש רציחה. כמובן שאחרי זה הוסבר לי שהכוונה חשש מפוגרומים ונקמות דם בתגובה ליהודים. לרגע נחה דעתי, אבל אז אמרתי לעצמי: מזת'ומרת אנחנו אמורים לספור מישהו? להתנצל על זה שאנחנו מקיימים דין צדק?
בזמן שחשבתי על זה, עברו לי בראש - כמו סרט - התמונות של השביעי באוקטובר. התמונות שאי אפשר למחוק. לצערי נחשפתי וראיתי יותר מידי. מי שראה אותן יודע, הגוף לא מצליח להכיל את רמת הזעם. באותו רגע אתה רוצה לתפוס מחבל ולהרוג אותו בדם קר. זה אינסטינקט.
אבל אני כבר לא ילד. וככזה אני יודע שהאינסטינקט הוא לא תמיד המצפן.
אז ננשום רגע. נכון, יש טיעונים בעד: צדק, סגירת מעגל למשפחות, אמירה ברורה שהדם שלנו לא הפקר. אפילו הרתעה, על הנייר, זה נשמע הגיוני. אבל בשטח? המחבלים לא מפחדים למות. להפך. הם מחפשים את זה. הם גדלים על זה. עונש מוות בשבילם הוא לא איום - הוא פרס. הוא הדרך שלהם להפוך ל״שהידים״, לגיבורים בקהילה שלהם, למודל לחיקוי. אין שום תועלת התרעתית בעונש מוות, הם הולכים לרצוח יהודים בידיעה ברורה שהם הולכים למות. כמה אינתיפדות, פיגועים ושביעי באוקטובר נצטרך כדי להפנים את זה?
המוות שלהם מייצר עוד מחבלים, לא פחות.
ויש גם השיקול הביטחוני. אם הוצאה להורג אחת תוביל לפיגועים חדשים, לפוגרומים, לחיי יהודים נוספים שיירצחו - זה שווה את זה? לא בטוח. או יותר נכון בטוח שלא. עונש ברמה המדינית לא אמור להיות דלק לעוד מוות, אלא דרך לעצור אותו.
(ואני לא נכנס לבעייתיות המשפטית שחוק כזה יכול ליצור אם הוא יפלה יהודים או לחילופין לא יפלה אותם, שם גם נדרש לבעיות הלכתיות וד"ל)
ובתכלס זה גם לא צדק, אין שום עונש שבן אנוש מסוגל לחשוב עליו שיתן מענה לרוע ולאכזריות של אותם רוצחים.
איזו סגירת מעגל יש לאבלים על מות יקיריהם כשבצד השני יעשו חגיגות על השאהיד שנהרג בידי האויב הציוני?
האם זה אומר שאנחנו צריכים לממן להם שהות בבתי הסוהר עד לעסקה עתידית? חס וחלילה. צריך להקשות, לשלול, לכלוא, לבודד. מאסר עולם אמיתי, בלי חנינה, בלי פיתות , בלי לימודים, בלי אור יום, צינוק, מים במשורה ואוכל בסיסי - כדי להשאיר אותם בחיים סובלים, מנותקים ומחכים למוות שיגאל אותם.
עונש מוות אולי מספק את הלב, אבל לא את הראש.
הוא ייתן עדנה אולי לאגו הלאומי, יוסיף כמה מנדטים לבן גביר אבל לא יותר מזה.
אז כן – השם יקום את דמם של כל הנופלים במלחמות ישראל ובפעולות האיבה.
אבל אנחנו לא צריכים להוכיח כלום לאף אחד. לא לעולם, ולא למחבלים.
יש לנו מי שנוקם עבורנו, א-ל נקמות ה’.
0 תגובות