בפרשת השבוע כותבת התורה, שמשה לקח את עצמות יוסף עימו כדי לקוברן בארץ ישראל: ''וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־עַצְמ֥וֹת יוֹסֵ֖ף עִמּ֑וֹ כִּי֩ הַשְׁבֵּ֨עַ הִשְׁבִּ֜יעַ אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱ-לֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַעֲלִיתֶ֧ם אֶת־עַצְמֹתַ֛י מִזֶּ֖ה אִתְּכֶֽם''. בטעם שלא העלו את עצמות יוסף מיד וכפי שעשו ליעקב ביאר רש''י (ד''ה השבע), שכאשר יעקב נפטר יוסף היה בשלטון, והיה בכוחו להעלות את עצמותיו, לאחר מות יוסף לא בהכרח שהיה ביד בניו להעלות את עצמותיו, ולכן השביעם שעל כל פנים ייקחו אותן בצאתם. ובלשונו:
''השבע השביע: השביעם שישביעו לבניהם. ולמה לא השביע את בניו שישאוהו לארץ כנען מיד, כמו שהשביעו יעקב? אמר יוסף, אני שליט הייתי במצרים והיה סיפק בידי לעשות, אבל בני לא יניחום מצריים לעשות, לכך השביעם לכשיגאלו ויצאו משם שישאוהו.''
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בעקבות יוסף שנקבר במצרים ונקבר שוב לאחר זמן, נעסוק השבוע בשאלה הרלוונטית לימי המלחמה, ולהחזרת רן גואילי, מתי יש לקיים שבעה כאשר לא ידוע זמן הקבורה, וכמו במקרה של גופה הנמצאת אצל הגויים. כמו כן נעסוק בשאלות, מה הדין כאשר מתעכבת הקבורה מסיבות טכניות, לדוגמא כאשר הגופה מובאת מחוץ לארץ, ומתי יש לנהוג שבעה ושלושים.
קבורה בזמנה
במקרה רגיל בו אדם מובא לקבורה, באופן כללי שלב האבלות מתחלק לשני חלקים:
השלב הראשון עד קבורת הנפטר, הקרוב למת נקרא 'אונן', וכפי שראינו בעבר (שמיני שנה ה') בשלב זה האבל פטור ממצוות עשה, וחלים עליו מספר מצומצם של איסורים, כמו רחיצה ותספורת (יו''ד שמא). למרות ששלב זה קצר יחסית. גם הוא עלול להימשך גם מספר ימים, לדוגמא במקרה בו מחכים שיתכנסו הקרובים וכדומה.
השלב השני הוא שלב האבלות החל מקבורת הנפטר (יו''ד שעה), וכולל את השבעה, בה מתרחבים האיסורים החלים על האבל. עם זאת בשלב זה האבל מתחייב בכל המצוות כולן, עליו לברך על מאכלו, להתפלל וכו'. לאחר מכן בהדרגה כאשר חולפים הימים, האבל מותר בתספורת, ללכת לשמחות ועוד, כפי שהארכנו בעבר (שם).
מת המובא מחו''ל
מתי חלה אבלות, כאשר מובא מת מחוץ לארץ? הגמרא במסכת מועד קטן (כב ע''א) כותבת בשם רבא, שבמקרה בו חלק מבני המשפחה אינם מלווים את המת, חלים עליהם החובות החלים בזמן השבעה, ברגע שגופת הנפטר נלקחת מאיתם. נחלקו האחרונים, מה הדין כאשר הגופה נלקחת לקבורה בארץ ישראל, וחלק מבני המשפחה נשארים בחוץ לארץ:
א. הרדב''ז (ד, סג) דקדק מדברי הרמב''ם, שהסיבה שרבא פסק שהקרובים שאינם מלווים את המת, מתחילים את השבעה מרגע לקיחת הגופה, היא משום שהנשארים אינם יודעים מתי היא תקבר, ולכן מיד חלה האבלות. אולם, במקרה בו ידוע מתי יקבר (בגלל שיודעים מתי שעת הקבורה, או כי מעדכנים באמצעות בפלאפון וכדומה) - יש לנהוג אבלות רק משעת הקבורה ממש. ובלשונו:
''טעמא הוא מפני שאינם יודעים מתי נקבר המת. אבל בנדון דידן, מיד אחר שעה או שתי שעות יודעים שנקבר המת, ולא חל עליהם אבלות עד שייסתם הגולל. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב פרק ראשון מהלכות אבלות וזה לשונו מי שדרכו לשלוח המת למדינה אחרת לקוברו ואין יודעים מתי יקבור מעת שיחזרו פניהם מללוות מתחילין למנות.''
ב. הרב משה פיינשטיין (אג''מ ב, קע) והרב וואזנר (ג, קסח) חלקו וסברו, שטעם שהאבלות מרגע הפרידה מהנפטר היא, שברגע שמתנתקים מהגופה כבר אין באפשרות לטפל בנפטר. ולכן גם אם יודעים את זמן הקבורה במדוייק, מהשלב בו אותם קרובים כבר לא יכולים לטפל בקרובם, השבעה מתחילה. כך גם הסבירו, מדוע כאשר הקבורה נעשית סמוך לעיר והאבלים נשארים בעיר, נפסק בשולחן ערוך שיש להתאבל רק מרגע הקבורה, שכן כאשר הקבורה קרובה לא מתנתק האבל מהטיפול בנפטר.
ראייה לכך שאין תחילת האבלות קשורה לזמן הקבורה, הביא הרב משה פיינשטיין מפסק השולחן ערוך (שעה, ב), שברגע שעוזבת הגופה את העיר למקום רחוק, חלה על הנשארים בעיר אבלות. ומדוע מיד? הרי וודאי שיעבור זמן מה] עד שתקבר, אלא יש לומר שלא זמן הקבורה קובע תחילת האבלות, אלא חוסר היכולת לטפל במת. ובלשונו:
''ולכן בעובדא דידן שמוליכין לארץ ישראל, שכיון שנסע העראפלאן עם המת לא שייך להחזירו, ולא שהנשארים כאן יבואו לשם לזמן הקבורה ולא יוכלו לעזור בכלום, יש להם להתחיל האבלות תיכף אף שיודעין מתי תהיה הקבורה, שוודאי אין שוב דעתם עליו והוי כנתייאשו, כדכתב הרמב"ן בטעם מוליכין מעיר לעיר. ועיינתי בערוך השולחן וראיתי שגם הוא כתב שלא תלוי בידיעת זמן הקבורה אלא ברחוק מקום תליא, וזה ברור לדינא ולמעשה.''
ג. הציץ אליעזר (מובא ביביע אומר יו''ד ד, כח) בגישת ביניים סבר, שכיוון שאחרונים רבים סוברים שיש להתחיל השבעה רק משעת הקבורה ממש, כדברי הרדב''ז, במקום הפסד ניתן לסמוך על דבריהם. הרב עובדיה (שם) הוסיף שאפילו שלא במקום הפסד ניתן לסמוך על דבריהם, אך בכל זאת יש להניח תפילין עד הקבורה, במקרים בהם האנינות עוד לא חלה (מטעמים שנראה להלן).
יום השנה / יארצייט
בדרך כלל, כאשר קרובי הנפטר נמצאים בלווייתו, הם מתחילים למנות את השבעה והשלושים משעת הקבורה. במקרה בו הקרובים אינם נמצאים בלוויה, פסק הרא''ש (מועד קטן ג, לד) שעליהם להתחיל למנות מרגע בו הם מתחילים להתאבל, זמן שכפי שראינו לעיל נתון במחלוקת. מתי יחול 'יום השנה' כאשר זמן הקבורה ותחילת השבעה שונה? נחלקו הפוסקים:
א. המשאת בנימין (מובא בט''ז תב, ט) נקט, שלמרות שהרמ''א (שם, יב) פסק ש'יום השנה' הוא יום הפטירה ולא יום הקבורה (ולכן מי שנוהג להתענות, יתענה בו), דין זה נכון רק מהשנה השנייה והלאה, אך לא בשנה הראשונה בה זמן הקבורה הוא 'יום השנה'. בטעם הדבר נימק, שאם יום השנה הראשון יהיה ביום הפטירה, נמצא שלא ישלימו האבלים את מניית אבילות השנה, שכן ספירה זו מתחילה מזמן הקבורה, וחלה רק מספר ימים לאחר המיתה.
ב. הט''ז (שם), הש''ך (שם, י) והרב עובדיה (חזון עובדיה ג, עמ' ר) חלקו וסברו, שיום השנה תמיד נחשב יום הפטירה בהם כלים ימי הדין המתוחים על קרובי הנפטר, גם אם בעקבות כך לא תושלם שנת האבלות. ונימק הט''ז בסברא, שהרי וודאי מי ששמע שמת אביו רק לאחר חצי שנה מפטירתו, מונה חצי שנה של אבלות ולא שנה שלמה, והוא הדין במקרה זה.
הרוגי מלכות
עד כה עסקנו במקרה בו הקבורה חלה בזמן ידוע, אלא שהתעכבה מסיבות שונות ולכן נוצר פער בינה לבין זמן הפטירה. מקרה שונה מובא במסכת שמחות (ב, יא), שכאשר אדם נהרג על ידי הגויים וגופתו מוחזקת בידם, יש להתחיל אבלות משעה שאבד סיכוי סביר להחזיר את הגופה, והתייאשו מקבורתה. עם זאת, עד רגע הייאוש הם אינם נחשבים אוננים הפטורים מן המצוות למרות שהמת לא נקבר, שכן דין אונן חל רק כאשר יש אפשרות לקבור את המת והוא עדיין לא נקבר.
כפי שהעיר הרא''ש (ג, נו) ופסק השולחן ערוך (שעה, ה), למרות שהשומע לאחר זמן רב על הקבורה של קרובו, אינו מונה שבעה ושלושים, אלא נוהג אבילות יום אחד, במחפש אחר גופת קרובו אין הדין כך. במקרה זה, בשעת הייאוש עליו למנות שבעה ושלושים גם אם הייאוש אירע לאחר זמן רב, שכן רק ברגע זה חלה עליו חובת האבלות. משום כך לדוגמא, במקרה של רן גואילי, בני משפחתו צריכים לנהוג שבעה מזמן הקבורה ממש, שכן לא התייאשו מחזרתו.
נמצאה הגופה
נחלקו הראשונים, מה הדין כאשר נהגו שבעה ושלושים כיוון שהתייאשו, ולאחר מכן נמצאה הגופה וקברוה:
א. רבינו אליקים (מובא ברא''ש ג, נו) דן במקרה שאירע במגנצא, בו אדם נרצח על ידי נהג הקרון שעימו נסע, ונעלמה גופתו. לאחר זמן כאשר התייאשו ממציאת גופתו ונהגו דיני אבלות, נמצאה גופתו מושלכת בנהר והובאה לקבורה. רבנו אליקים סבר שבמקרה זה, אין לנהוג אבלות, שכן כבר נהגו שבעה ושלושים, ודי בקריעת החולצה, שכן מציאת הגופה היא שעת הצער.
ראייה לדבריו הביא מהירושלמי (מועד קטן ג, ה) הפוסק, שבמקרה בו תכננו לקבור אדם בקבר זמני, מתחילים את תקופת האבלות כבר בקבורה הראשונה, למרות שלאחר מכן ייקבר בקבר קבוע, והוא הדין כאן שצועדים אחרי האבלות הראשונה שהחלה בזמן הייאוש. והוסיף, שעל אף שיש מאן דאמר בירושלמי שמתחילים אבלות בקבורה השנייה, זה רק בגלל שהיה תכנון להוציא את המת מקברו, ולשים אותו בקבר קבע, ולא במקרה של נעדר, שכלל לא ידעו אם יזכה להיקבר. ובלשונו:
''ואחר שעברו הז' ימי אבילות, נמצא ההרוג מושלך בנהר והובא לקבורה. כסבורין העם לומר שצריך לחזור ולהתאבל עוד ז' כבתחילה, דהשתא הוי סתימת הגולל. והורה להם רבינו אליקים דאין צריך אלא לקרוע משום דהוי שעת חימום... כדאמר בירושלמי, הרי שמפנין אותו מקבר לקבר אית תנויי תני משיסתם הגולל הראשון, ואית תנויי תני משיסתם הגולל שני. ומוכח התם דאפילו למאן דאמר מגולל שני, היינו היכא דפינוהו מגולל הראשון תוך שבעה וכשנתנו דעתו לפנותו.''
ב. המהר''ם (שם) חלק וסבר, שעליהם לנהוג אבלות חלקית, דהיינו אבלות של יום אחד ביום הקבורה. ולראייה, בעבר היה נהוג שקוברים את המת בקבורה זמנית בה מתעכל הבשר, ולאחר זמן מעבירים את העצמות לקבורה משפחית. הגמרא במסכת מועד קטן (ח ע''א) כותבת, שביום ליקוט העצמות מתאבלים בני הנפטר יום אחד, וקבורת גופה שאבדה דומה לדין ליקוט עצמות.
ג. הרא''ש (שם) בגישה שלישית, הסכים אמנם לדברי המהר''ם שיש לנהוג יום אחד של אבלות, אך בעוד המהר''ם סבר שעד הקבורה נוהג האבל כאונן ואסור בשתיית יין ואכילת בשר, לדעת הרא''ש כל אותו היום עליו לנהוג דיני אבלות בלבד. ראייה לכך הביא מלשון הגמרא הכותבת: ''הרי זה מתאבל עליהן כל אותו היום'', משמע שאבלות נוהגת כל היום בלא אנינות. ובלשונו:
''ומה שכתב רבינו ז"ל, שאסור באכילת בשר ובשתיית יין כל זמן שלא נקבר לא ידענא מנא לו, הא דלישנא משמע דמיד בשעת ליקוט עצמות חל עליו אבילות, דקתני המלקט עצמות אביו הרי זה מתאבל עליהן כל אותו היום, ולערב אין מתאבל עליהן. ועלה קאמר רב חסדא, אף על פי שצרורים לו בסדינו, משמע מיד שלקטו חל עליו אבילות, אף על פי שלא נקברו אבל לא אנינות.''
להלכה פסק השולחן ערוך (יו''ד שעה, ז) כדעה זו, ולכן על הבנים לנהוג אבלות של יום אחד ביום הקבורה (עד השקיעה). בביאור הטעם שרק הבנים ולא שאר הקרובים אבלים, כתב ערוך השולחן (שם, ח) שלא מדובר באבלות ממש כמו ביום ליקוט עצמות, אלא רק אבלות משום כבוד האב שנקבר. הש''ך (שם) חלק וסבר שכשם שהבנים מתאבלים, כך שאר הקרובים, שהרי כאמור דין קבורת גופה שנמצאה נלמדת מליקוט עצמות, ובליקוט עצמות כל הקרובים מתאבלים.
קבורה שלא ביום הליקוט
בדרך כלל, יום הליקוט ויום הקבורה חלים באותו היום, ולכן בוודאי שיש לצום ביום זה. אולם, בקרבות בגוש עציון, נשארו קברי אחים רבים בשליטת הירדנים שפונו רק לאחר זמן. חלק מילדי ההרוגים לא ידעו שמפנים את עצמות הוריהם, ונודע להם רק לפני הקבורה. דנו הפוסקים מתי יש להתענות, האם יש להתענות ביום הקבורה, או כיוון שיום הליקוט עבר, אין להתענות:
א. הרב יונה מרצבך (מובא במנחת שלמה ב, צו) סבר, שבמקרה זה עליהם להתאבל יום אחד ביום הקבורה, שכן פעולת האבלות נחשבת פעולה ממושכת, החלה מהליקוט עד הקבורה ב. הגרש''ז אויערבך (שם) הקשה על דבריו, שהרי לא מצינו בראשונים מאן דאמר, שיש להשלים את האבלות שהחמיצו ביום ליקוט העצמות, למרות שמצב זה בעבר כנראה היה שכיח. משום כך נקט, שהוא נחשב כאנוס שלא התאבל ביום ליקוט עצמות, ועליו לנהוג אבלות רק שעה אחת (וכפי שנוהג אדם ששמע שמועה רחוקה).
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מצאת טעות? רוצה לקבל כל שבוע את הדף למייל, לשים את הדף במקומך או להעביר למשפחה? מוזמן: tora2338@gmail.com
0 תגובות