בכתבה שפורסמה במגזין האחרון של כיכר השבת עסקנו בזה שבמשך שנים התרגלנו לחשוב שעשייה מרובה היא סימן להתקדמות, ליכולת, להצלחה. התרבות המודרנית מציבה את האדם במרוץ מתמשך: להספיק, להגיב, לייצר, להשתפר. אבל ישנה נקודה נוספת, למרות כל העשייה הזו בסופו של דבר יתכן ונרגיש כאילו אנחנו לא באמת מתקדמים לשום מקום. מי שכתב על הנושא וניסה לענות על השאלה הזו הוא הפסיכולוג אריק סולומון (Eric Solomon) במאמרו ב־Psychology Today. הנקודה המרכזית, לטענתו, היא המעבר הקבוע ממשימה למשימה שאינו בהכרח חיבור לחיים, ולעיתים הוא דווקא התרחקות מעצמנו.
סולומון מתאר מצב שבו התנועה עצמה הפכה למטרה. במקום לעשות כדי להשיג משמעות, אנחנו עושים כדי לא לעצור. המנוחה נדמית כאיום, השקט כחור פעור. וכך, האדם המודרני מבלה את ימיו בהוכחת קיום דרך פעילות, במקום דרך נוכחות.
כשהעשייה מחליפה את הזהות
הבעיה אינה בעשייה או בעבודה עצמה, אלא ביחס אליהן. כשפעולה הופכת לכלי למדידת ערך עצמי, כל רגע שאינו עמוס נראה מבוזבז, כל עצירה מרגישה כמו כישלון.
במצב כזה, גם אם "הספקנו הרבה", אנו נותרים עם תחושה עמומה של "זה לא מספיק".
המרוץ אינו נגמר, כי היעד אינו מוגדר.
תנועת יתר אינה תנועה קדימה
המחקר הפסיכולוגי מצביע על כך שכאשר העשייה נובעת מהצורך לאשרר את קיומנו, אנו מאבדים את החוויה הפנימית של משמעות. הקצב הגבוה אינו עדות לחיות, אלא לעומס.
אנשים רבים מדווחים על מצב של שחיקה, ניתוק רגשי, תשישות וחוסר כיוון. פעולה ללא הפסקה שוחקת את היכולת לחוש סיפוק, משום שהמודד המרכזי הופך לאינסופי: תמיד אפשר יותר.
למה אנחנו מפחדים לעצור
בעומק התופעה שוכן פחד: אם נפסיק, מה נגלה על עצמנו? אם לא נרוץ, נכבוש פסגות רחוקות ונחצה אתגרים שנראים בלתי עבירים, האם עדיין יהיה לנו ערך עצמי?
סולומון מציין כי עבור רבים, העשייה היא מסך מגן מפני שאלות קיומיות. ההמולה מסתירה את הריקנות. אך דווקא במנוחה ובשקט צומחת האפשרות לחשוב, לבחור ולהרגיש.
איך חוזרים אל עצמנו
הפתרון אינו בריחה מהעשייה, אלא שינוי היחס אליה.
- לבחור מה חשוב, במקום "לעשות הכול"
- להשאיר חללים של שקט בתוך היום ולנסות לקבל אותם, מבלי להילחם בהם
- להפחית תגובתיות מיידית (למיילים, הודעות, משימות)
- למדוד חיים דרך משמעות, לא דרך כמות
האטה אינה עצלות, הוא אומר, היא מעשה מודע שמביא אותנו לחיים עצמם.
כיום העולם לא מפסיק לנוע, וסביר שגם אנחנו לא. אבל השאלה האמיתית אינה כמה נספיק, אלא מי נהיה בתהליך. עשייה מרובה יכולה להעניק תחושת שליטה וקיום רגעית, אבל אם אין בה חיבור לערכים ולרצונות שלנו, היא משאירה אותנו חלולים.
כדי להרגיש יותר, אולי צריך, לפעמים, לעשות פחות.
0 תגובות