אריאנה הפינגטון היא אשת תקשורת, יזמית, עיתונאית וסופרת יוונייה-אמריקאית, שנודעה במיוחד כמייסדת אתר החדשות והבלוגים המהפכני The Huffington Post, שהפך בשנים האחרונות לאחד מגופי המדיה הדיגיטליים המשפיעים בעולם. הפינגטון החלה את דרכה כאקטיביסטית וסופרת, וברבות השנים הפכה למובילה בתחומי המדיה והחדשנות הבריאותית.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בשנת 2007, אחרי לילה כמעט ללא שינה שכלל מרדף אחר דד-ליין שנראה היה כי אינו נגמר לעולם, התמוטטה אריאנה הפינגטון במשרדה. היא נפלה על שולחן הכתיבה, שברה את עצם הלחי ונזקקה לתפרים מעל עינה. האירוע הדרמטי הזה הביא את הפינגטון לעצור ולשאול: איך עבודה בלתי פוסקת הפכה לסמל להצלחה, ומה המחיר שאנו משלמים על חיים בעומס תמידי? היא החלה אז את המאבק שלה בשחיקה תעסוקתית. כשהספרים שכתבה עוסקים בנושאים כמו בריאות נפשית, שינה ורווחה, והיא עומדת כיום בראש חברת Thrive Global לקידום חיים מאוזנים ובריאים בתרבות העבודה המודרנית.
הפינגטון זכתה להכרה בינלאומית בזכות תרומתה לעיתונות ובזכות הובלת שיח חברתי חדשני, וידועה בהשפעתה על דמותו של עידן המדיה הדיגיטלית.
אז מהי אם כן התשובה לשאלת הדור? כיצד עלינו לחיות את חיינו? עד כמה נשקיע את עצמינו בעומס שמטילה הקריירה על כתפינו ללא רחם? איפה קו הגבול והאם יש כזה בכלל?
התשובה מורכבת ומשלבת שינוי תרבותי עמוק שעברה תרבות המערב במאה האחרונה - ממצב שבו פנאי נתפס כסטטוס סימבולי לעושר, למצב שבו דווקא היעדר פנאי והיותנו עסוקים כל הזמן הפכו לסמל סטטוס נחשק. במאמר זה נצלול אל הרקע הסוציולוגי והפסיכולוגי של התופעה, נסקור מחקרים על השלכותיה הנפשיות, נכיר סיפורים אישיים שממחישים אותה וננתח את הגורמים המעצימים אותה - מהרשתות החברתיות ועד שוק העבודה ותרבות הצריכה - ולבסוף נציע דרכי התמודדות וכלים מעשיים לאיזון בין עבודה לחיים.
להיות עסוק כסמל סטטוס: מרומא העתיקה לעידן הסטארטאפ
תפיסת הסטטוס התהפכה: אם פעם בני האצולה הפגינו עושר דרך חיי פנאי, הרי שכיום יוקרה חברתית מזוהה דווקא עם יומנים עמוסים ועבודה מסביב לשעון. התרבות המודרנית מהללת את ה"עסוק" ומקשרת אותו לכישרון, שאפתנות וחשיבות מקצועית.
לפני כמאה שנה רווחה התפיסה שככל שאדם עשיר ומצליח יותר - כך זמנו פנוי יותר. עדות לכך ניתן למצוא אצל בן המאה ה-18 - הכלכלן והסוציולוג האמריקאי ממוצא נורווגי תורסטין ובלן, שנודע כביקורתי כלפי החברה הקפיטליסטית של תקופתו, ושעסק לעומק בתופעה הזו.
בספרו הידוע "התיאוריה של מעמד הפנאי" ניתח ובלן את תרבות הצריכה ואת זה שאנשים רוכשים מוצרים לא לשם שימוש אמיתי, אלא כדי להפגין עושר ומעמד חברתי - תופעה שכינה "צריכת ראווה". ובלן כתב בשנת 1899 כי "הימנעות מופגנת מעבודה... היא סימן ההיכר של הישגים אמידים". בני המעמד הגבוה באותה תקופה הדגישו את עליונותם החברתית באמצעות בילויים ונופש, לא באמצעות עבודה ממושכת.
אך כיום כאמור התמונה שונה לגמרי: מחקרים עדכניים מראים כי דווקא בני המעמדות העשירים הם אלה שעובדים יותר שעות - בעוד שלמעמדות הנמוכים יש, באופן יחסי, יותר פנאי.
עבודה ללא הפסקה נהייתה מלווה ביוקרה חברתית. כך, למשל, מצאו החוקרים סילביה בלהצה ועמיתיה שאמריקאים תופסים אנשים שמצהירים "כמה אני עסוק" כאנשים בעלי סטטוס גבוה יותר - הם מניחים שאם מישהו טרוד ועסוק, הוא ודאי מבוקש וכישוריו יקרים בשוק העבודה. במילים אחרות, בעידן הכלכלה המודרנית, העומס עצמו הפך למוצר יוקרה: לא עוד שעון זהב או רכב מפואר כסמלי סטטוס, אלא היומן המלא והזמן הפנוי שחסר.
מה גרם לשינוי הערכים הזה? סוציולוגים מסבירים שהמעבר לכלכלת ידע וטכנולוגיה תרם לכך. במאה ה-21 ערכו של ההון האנושי אדיר, והתחרות על כישרון ומשרות היא גלובלית. כדי להצליח, עובדים משקיעים בלמידה ובבניית קריירה - וחברות מעודדות תרבות של שעות נוספות. שוק תעסוקה תובעני וכמעט ללא גבולות גיאוגרפיים יצר נורמה שבה עובד טוב הוא עובד שתמיד מוכן לתת עוד.
תרבות זו מושתתת גם על אמונה תרבותית (במיוחד בארה"ב) שחריצות יתר תוביל לקידום ולמוביליות חברתית. לא במקרה משווים לעיתים בין התרבות האמריקאית, שמעריצה "וורקוהוליקים" (מכורים לעבודה), לתרבות האירופית, שבה עדיין מקובל להעריך זמן פנאי. בארה"ב, אמונה רווחת היא ש"מי שעובד קשה יגיע רחוק" וש"טיים איז מאני", ולכן אנשים נוטים להעריץ בעלי יומנים עמוסים. באירופה לעומת זאת, ובייחוד במדינות כצרפת, איטליה או דנמרק, קיים ערך להגבלת שעות העבודה ולהנאה מהחיים מחוץ לעבודה. ההבדלים הללו משקפים נורמות תרבותיות שונות לגבי המשמעות של הצלחה: האם הצלחה נמדדת בשעות עבודה והישגים, או גם באיכות החיים.
ישראל: בין תרבות הסטארטאפ ל"פולחן העומס"
לאן נכנסת ישראל במשוואה הזו? מצד אחד, ישראל מושפעת מהתרבות האמריקאית התחרותית (די להסתכל על תעשיית ההיי-טק והסטארטאפים הפורחת). מצד שני, יש בה גם מסורות של ערכי משפחה ומנוחה המגיעים מהיהדות (כמו שבת) שעדיין נוכחות. בפועל, נראה שישראל מאמצת במידה רבה את תרבות ה"עסוקים תמיד" ואף לוקחת אותה לקיצוניות ייחודית.
נתוני ה-OECD מציבים את ישראל בין המקומות הגבוהים בעולם בשעות עבודה שנתיות - כ־1,880 שעות בממוצע לעובד בשנה, לעומת כ־1,683 שעות במדינות המערב. זה אומר שכאן עובדים מאות שעות יותר בשנה ממדינות כמו גרמניה.
אך לא רק שעות העבודה חשובות, אלא היחס אליהן: ישראלים רבים חשים גאווה בעומס ובתשישות. בסקר משנת 2023 נמצא כי 23% מהעובדים בישראל מראים סימני "התמכרות לעבודה" - שיעור גבוה ב-7% מהממוצע האירופי. התופעה הזו מתבטאת בכך שאנשים עובדים שעות מופרזות, חווים חרדה כשהם אינם עובדים, ומזניחים את חייהם האישיים לטובת העבודה. למעשה, למעלה משליש מהמנהלים הבכירים בישראל דיווחו על עצמם כ"וורקוהוליקים". הרצון להראות תפוקה ופרודוקטיביות הפך כמעט לכורח תרבותי: כפי שהיטיב לתאר זאת אדם בראיון חדשותי שנערך בנושא "אם אתה לא חוזר הביתה גמור מעייפות ב-9 בערב, אתה מתבייש להסתכל לאשתך בעיניים". ישנה תמיד הציפייה החברתית הסמויה להצדיק את עצמך דרך תשישות - עייפות נתפסת כהוכחה שעבדת קשה ו"יש לך ערך".
מה עומד מאחורי הפולחן הזה? חוקרים מצביעים על כמה גורמים ייחודיים בישראל. ראשית, השירות הצבאי: בצבא לומדים צעירים לעבוד במסגרות לחוצות, עם אחריות כבדה ותחושת שליחות - מסגרת שלא קיימת במדינות אחרות. רבים משתחררים אל חיי העבודה כשהם חדורים במנטליות של "משימה מעל הכל" - קושי להפריד בין זמן אישי לחובה.
שנית, תרבות הסטארטאפ והחדשנות מטיפה ל"מאה אחוז מעצמך": אנשי היי-טק מספרים על זמינות 24/7, על חברות שמצפות לנכונות לעבוד עד אמצע הלילה כדי "לעמוד בדדליין". הזהות האישית מתמזגת עם הקריירה - כפי שמתארים פסיכולוגים, אצל ישראלים רבים העבודה היא לא רק מקור פרנסה, אלא מקור משמעות והגדרה עצמית. יש בכך גם צדדים חיוביים (תחושת שליחות ויצירה), אבל גם מחיר: הקושי לכבות את המנוע. ואכן, סקרים מגלים שהתוצאה היא טשטוש מוחלט בין עבודה לבית: צעירים בישראל (עד גיל 35) מדווחים על מצוקה נפשית גבוהה בגלל התחושה שהם תמיד צריכים להיות זמינים - אפילו אם פורמלית הם עובדים קצת פחות שעות מהדור הוותיק, 28% מהישראלים הודו שהם עובדים לעיתים קרובות גם בזמן חופשה, ו-37% הודו שעבדו במהלך חופשת מחלה - נתון המעיד על אשמה וחרדה כשהם אינם "פרודוקטיביים".
במבט תרבותי רחב, יש הטוענים שזו מעין מורשת מהחברה הקולקטיבית של פעם: הצורך להראות שתורמים, ש"לא מתבטלים". התוצאה היא שישראל, על אף היותה מדינה צעירה ויצירתית, מוצאת את עצמה גם בין המדינות המובילות בשחיקה ובעומס נפשי של עובדים.
תחושת המירוץ הבלתי פוסק הפכה לסימן היכר של החיים המודרניים, אבל מאחורי הנראות המרשימה מסתתר מחיר גבוה. עומס מתמשך מוביל לשחיקה, חרדה, עייפות מתמשכת ולעיתים גם לדיכאון. הגוף מצטרף למחאה: הפרעות שינה, כאבים, חולשה במערכת החיסון ונטייה למחלות לב ולחץ דם גבוה.
שחיקה (Burnout) מוגדרת על ידי ארגון הבריאות העולמי כסינדרום שמקורו במתח תעסוקתי כרוני שלא טופל. היא מתבטאת בריקנות רגשית, ציניות, ירידה בדחף והפחתה ביכולת לתפקד, לא רק בעבודה אלא גם בבית. מחקרים בינלאומיים מצביעים על כך שמיליוני עובדים חווים שחיקה, ושמנהלי משאבי אנוש רבים רואים בה את אחת הבעיות המרכזיות של תקופתנו.
השלכות השחיקה אינן רק רגשיות. במצבי לחץ מתמשך משתחררים בגוף הורמוני סטרס כמו קורטיזול, שמשבשים תהליכי ויסות פנימיים. לאורך זמן הדבר עלול לפגוע ביכולות הזיכרון והריכוז, ואף לגרום לשינויים מוחיים. מצב המכונה "מחלת העומס" או Hurry Sickness מתאר אנשים שחיים בתחושת דחיפות מתמדת, גם כאשר אין לכך סיבה ממשית. מערכת העצבים נשארת דרוכה, והיכולת להירגע נאבדת.
אחת התופעות המשמעותיות היא חדירת העבודה אל המרחב האישי. מיילים בערב, מחשבות על פרויקטים בזמן ארוחת הערב ושיחות עבודה במהלך בילוי משפחתי הופכים לנורמה. ילדים להורים שעוסקים בעבודה סביב השעון מדווחים לעיתים על תחושת ריחוק או הזנחה רגשית. ההורה נמצא פיזית, אבל לא באמת פנוי נפשית.
בתרבויות שונות אף נטבעו מושגים לתיאור ההקצנה הזו: ביפן "קרושי" משמעותו מוות מעבודה מרובה, ובאנגלית נטבע משחק המילים BUSY כראשי תיבות של Burdened Under Stress and Yearning, כלומר עמוס תחת סטרס וכמיהה למנוחה.
למרות שהחברה נוטה להעריץ אנשים ש"נותנים הכל", הולכת ומתחזקת הבנה ציבורית שלפיה שחיקה אינה הוכחת מצוינות, אלא סימן לאי-איזון. ההכרה הזו מניעה תנועה רחבה שמבקשת להחזיר את האנושיות והמרחב הפנימי לשגרת החיים. אנשים יותר ויותר מבינים שהצלחה אמיתית אינה רק הישגים, אלא גם היכולת לעצור, לנשום ולהיות נוכחים.
מה מלבה את תרבות ה"עסוקים תמיד"? – רשתות, עבודה וצריכה
לא ניתן לדון בתרבות העומס המתמיד בלי להתייחס לכמה מהכוחות החברתיים והכלכליים שמזרזים אותה בעידן הנוכחי:
הרשתות החברתיות ותרבות ה-FOMO: בפיד של פייסבוק או אינסטגרם, כולם נראים עסוקים, מצליחים ופרודוקטיביים להפליא. מנהלים ואושיות רשת מתגאים בפומבי בלוחות זמנים מטורפים - החל במיליארדרים כמו אילון מאסק שמספרים על "80–100 שעות עבודה בשבוע", ועד ידוענים שמפרסמים כמה עמוס היום שלהם. ברשת מקצועית כמו לינקדאין, "להיות עסוק" כמעט הפך למטבע לשון חיובי. הפיד מלא במסרים כמו "אין לי רגע דל, וטוב שכך".
תופעת ה"שוויץ בעומס" מחלחלת גם לאדם הפשוט: כאשר אנחנו רואים את כולם משקיעים, מג'נגלים, מתפתחים, נוצר לחץ חברתי סמוי שגם אנחנו צריכים להיות בתנועה מתמדת - פן חלילה נפסיד משהו. הפסיכולוגיה הזו נקראת Fear of Missing Out (FOMO) - החשש התמידי להחמיץ הזדמנויות וחוויות, שמוביל אנשים לדחוס עוד ועוד פעילויות, אפילו בפנאי.
כך, באופן פרדוקסלי, גם הזמן החופשי שלנו הופך למירוץ: במקום לנוח, רבים מציפים את הלו״ז שלהם בחוויות - טיולים, סדנאות, אירועים - כדי לא להרגיש "שיצאו פראיירים". התוצאה היא פנאי שאינו מרגיע אלא מתיש, מה שמעמיק את תחושת העומס הכללית.
הטכנולוגיה ושוק העבודה החדש: זוכרים את הימים שבהם בסוף יום העבודה היינו באמת מסיימים לעבוד? הסמארטפון והמחשב הנייד שפרצו לחיינו טשטשו את קווי הגבול בין משרד לבית. כיום מצופה מעובדים - או שהם מצפים זאת מעצמם - להיות זמינים כל זמן כל הזמן. מיילים באמצע הלילה, הודעות וואטסאפ מהבוס בסוף שבוע, זימון לפגישת זום בשמונה בערב - כל אלו הפכו לשגרה בענפים רבים.
תרבות העבודה הגלובלית והתחרותית גם מקדשת את ה"גריינד" (Grind) - המאמץ הבלתי פוסק. צעירים שומעים סיפורים על יזמי סטארטאפ שישנו במשרד ועל עובדים שמתרברבים שלא יצאו לחופשה שנתיים, וזה יוצר נורמה שהקרבה עצמית היא המפתח להצלחה. בנוסף, בכלכלה לא יציבה או בענפים תחרותיים, עובדים חוששים שאם לא ייתנו 150%, הם עלולים להיחלש בעיני המעסיק. חוסר הביטחון התעסוקתי גורם לאנשים "להוכיח את עצמם" דרך שעות נוספות. העובדה שמעסיקים רבים אכן מתגמלים (או לפחות, לא מונעים) התנהגות של וורקוהוליזם, רק מחזקת את המעגל.
וכך נוצרת סביבה שבה מי שקובע גבולות לעצמו - למשל, לא עונה לטלפונים אחרי 6 בערב - עלול להיתפס כ"לא מחויב" או "עצלן" מול קולגות ש"קורעים את עצמם". הטכנולוגיה אמנם איפשרה גמישות מבורכת, אבל גם הכניסה את העבודה לכיס ולחדר השינה שלנו.
תרבות הצריכה והמרוץ הכלכלי: בהיבט רחב יותר, אנחנו חיים בעידן שבו הצלחה נמדדת גם דרך רכוש והישגים חומריים - דירה, רכב, חופשות יוקרה, גאדג'טים חדישים לילדים. יוקר המחיה בישראל ידוע כגבוה, והרבה משפחות מרגישות צורך לעבוד קשה רק כדי "לגמור את החודש". תרבות הצריכה דוחפת אותנו לקנות ולצבור, מה שמצריך כסף, ומה שמצריך עבודה… וחוזר חלילה.
כך הלחץ הכלכלי האובייקטיבי הופך לעיתים ללחץ נפשי תמידי "להספיק" - להספיק להרוויח, להספיק להתקדם לפני אחרים. מעבר לכך, חוקרים מצביעים על כך שכאשר מוצרי יוקרה נעשו זמינים יותר להמונים, האליטה הייתה צריכה למצוא דרך חדשה לבדל את עצמה. הדרך הזו היא העומס: מי שעובד סביב השעון משדר שהוא חיוני, מצליח ו"חי חיים מלאים". כלומר, צריכת הזמן החליפה את צריכת המוצרים בתור אות כבוד.
ובמקביל, חברות הפרסום משווקות לנו כל הזמן יעדים חדשים: עוד הישג, עוד קידום, "תהיה האולטימטיבי!". הקולקטיב התרבותי אומר לנו: אל תעצור עכשיו. כאשר המסר הזה מופנם, אנשים מרגישים נקיפות מצפון פשוט לנוח. ואכן, מחקר בישראל מצא שיש עובדים שסובלים מ"אשמת חופשה" - הם אינם מסוגלים להתנתק ו"סתם להתבטל", ומתפללים כמעט שיגיע מייל עבודה כדי להרגיש שהם יעילים.
חשוב לציין שכל הגורמים הללו פועלים יחד ויוצרים נורמה חברתית רבת-עוצמה: הנורמה להיות עסוק. כולנו במידה מסוימת שותפים לה - בין אם בכך שאנו רצים לספר לחברים כמה אנחנו עמוסים, ובין אם בכך שאנחנו מתפעלים ממי שנראה לנו "סופר-אדם" שג'ונגל בין מיליון משימות. התקשורת מרבה להלל את אלה ש"השיגו את הבלתי אפשרי" בעבודה קשה, ופחות מספרת על מחיר השחיקה. אך בסופו של דבר, המציאות מתחילה להתבהר - יותר אנשים חווים על בשרם את המחיר ונשמעים קולות של ביקורת על תרבות זו. כפי שסיכמה זאת החוקרת בלהצה, "מעניין שאנשים מוצאים אורח חיים עמוס כה שאפתני, בהתחשב בזה שהחסרונות - הפגיעה באושר, ברווחה ובבריאות - ידועים ומדוברים״. במילים אחרות, אולי סוף עידן ה"עסוקים תמיד" יגיע כשבאמת נמאס לנו להיות כל כך עייפים.
לעצור ולנשום: כלים לאיזון בין עבודה לחיים
אחרי שהבנו כמה עמוקה הבעיה, נשאלת השאלה: מה אפשר לעשות ברמה האישית כדי להחזיר איזון ובריאות לחיים? החדשות הטובות הן שיותר ויותר יחידים וארגונים מתחילים לנקוט צעדים לשינוי. הנה כמה דרכי התמודדות וכלים מעשיים שיכולים לעזור לכל אחד ואחת לצאת ממעגל ה"עסוקים תמיד" ולהשיג איזון טוב יותר בין העבודה לחיים הפרטיים:
הכרה בבעיה והגדרת גבולות ברורים
הצעד הראשון הוא מודעות. רק 12% מאלו הסובלים מעומס יתר מזהים זאת בזמן. עצרו וחשבו בכנות - האם העבודה שולטת בלוח הזמנים ובמחשבות שלכם? אם כן, קבעו לעצמכם גבולות. למשל: לא לענות למיילים אחרי שעה מסוימת בערב, לא לעבוד בסופי שבוע אלא אם זה חריג, ולהקפיד לצאת מהמשרד בשעה סבירה לפחות בחלק מימי השבוע. אפשר גם לקבוע "גבולות דיגיטליים": לכבות התראות טלפון בשעות האישיות, להשאיר את המחשב הנייד מחוץ לחדר השינה וכדומה. הגבולות האלה צריכים להיות ברורים גם לכם וגם לסביבתכם - שתפו עמיתים ומשפחה בהחלטותיכם, כדי שיכבדו את הזמן האישי שלכם.
איזון עבודה-חיים כערך ולא כמותרות
חשוב להפנים שאיזון בין חיים לעבודה הוא לא מילה גסה ולא סימן לחולשה, אלא בסיס לחיים בריאים ומאושרים. מחקרים מראים שבתרבויות שבהן יש הפרדה ברורה בין זמן עבודה לזמן בית, העובדים מאושרים ופרודוקטיביים יותר לאורך זמן. אם המעסיק שלכם מצפה לזמינות בלתי מוגבלת, אל תחששו (בגבולות הסביר) להציב גבול ולהגיד: "בזמן X אני עם המשפחה" או לקבוע שאחרי 7 בערב אתם לא זמינים טלפונית.
זכרו שהיכולת שלכם לתפקד לאורך שנים תלויה במנוחה, בדיוק כפי שהיא תלויה בעבודה קשה. מדינות כמו דנמרק והולנד, למשל, מעודדות עובדים לצאת לחופשות ארוכות ולא לעבוד מעבר לשעות הנקובות - ולא במקרה הן מככבות בדו"חות האושר העולמיים. אפשר ללמוד מהן: לתכנן את החיים סביב גם הנאה, לא רק סביב עבודה. הקצו ביומן זמן לתחביב, למשפחה, לספורט - ועמדו בו כאילו הוא לא פחות מפגישת עבודה חשובה.
החשיבות של מנוחה ושינה
שינה טובה, הפסקות ומנוחה אינן עצלנות - הן דלק חיוני למוח ולנפש. אריאנה הפינגטון, לאחר התאוששותה, הפכה למובילה עולמית בקידום "מהפכת השינה" והיא מטיפה לכך ששינה מספקת היא המפתח לפרודוקטיביות אמיתית ולאושר.
מחקרים בפסיכולוגיה מראים שכאשר אנו עייפים ומתוחים, התפקוד הקוגניטיבי יורד, קבלת ההחלטות נפגמת, והיכולת היצירתית נפגעת. דווקא על ידי הפסקות יזומות במהלך היום, התנתקות לכמה דקות של הליכה או נשימה עמוקה, ו-7–8 שעות שינה בלילה - נחזור לעבודה רעננים וחדים יותר. אם אתם מתקשים "לכבות" את הראש בלילה, נסו ליצור רוטינת שינה מרגיעה: כבו מסכים שעה לפני השינה, קראו ספר, עשו תרגילי נשימה.
כמו כן, נצלו ימי חופש וחופשות - הם קיימים מסיבה חשובה. מחקרים אף הראו שעובדים שלא לוקחים חופש נוטים להיות חולים ובלתי יעילים יותר לאורך זמן. אם קשה לכם נפשית להתנתק בחופשה, תכננו אותה כך שתהיה בעלת "מטרה" (למשל, למידה של משהו חדש, טיול עם תוכנית) - לעיתים זה מקל על וורקוהוליקים להרפות כשהם מרגישים שיש לחופשה ערך מובנה.
שינוי חשיבה - הערך לא תלוי בתוצאות
הערך שלך לא תלוי רק בתפוקה שלך: אחד השורשים העמוקים של תרבות ה"עסוקים תמיד" הוא אמונה שהערך העצמי שלנו נקבע לפי כמה עבדנו והישגנו. חשוב לערער על ההנחה הזו. נסו להזכיר לעצמכם שאתם יותר מסך התפוקה שלכם. הקדישו זמן לזהות שלכם מחוץ לעבודה: חידשו תחביב ישן, בלו יותר עם האנשים היקרים לכם, התנדבו למטרה חברתית. כאשר חווים הצלחות וסיפוק בתחומים לא-מקצועיים, קל יותר לשמור על פרופורציות ולא לתת לעבודה להשתלט רגשית על הכול.
אתגר מחשבתי שמומלץ על ידי פסיכולוגים קוגניטיביים: שאלו את עצמכם "מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות אם אעבוד קצת פחות היום?" - במקרים רבים תגלו שהשד לא נורא כל כך, ושעצם המחשבה הזו מפיגה לחץ מיותר. למדו לשמוח גם בעצלות בריאה מפעם לפעם – הרי "להיות" זה לא פחות חשוב מ"לעשות".
כלים להפחתת לחץ ומיינדפולנס
כדי לשבור את מעגל ה"היי-סטרס", מומחים ממליצים גם על טכניקות של מיינדפולנס וטיפול קוגניטיבי. מדיטציה, תרגילי נשימה מודעת או יוגה יכולים לאמן את המוח להרפות מהמחשבות הטורדניות על עבודה. ישנן אפליקציות ותוכניות (כגון MBSR – Mindfulness-Based Stress Reduction) המדריכות כיצד לתרגל נוכחות ברגע ולהפחית חרדת ביצוע. במקביל, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) יכול לעזור לזהות את דפוסי החשיבה שמזינים את ההתמכרות לעבודה - למשל, פרפקציוניזם או פחד מכישלון - ולאתגר אותם.
למידת אסטרטגיות התמודדות חדשות, כמו חלוקת משימות, ניהול זמן יעיל יותר, או פשוט היכולת להגיד "לא" למשימות כשאתם עמוסים - כל אלה יכולים להוריד משמעותית את רמת המתח. אם מרגישים שאיבדתם שליטה, אל תהססו גם לפנות לעזרה מקצועית - יועצים, מאמנים או תרפיסטים המתמחים באיזון חיים-עבודה.
בישראל קיימות כיום אפילו סדנאות גמילה מוורקוהוליות, ותוכניות מבוססות "12 הצעדים" שעוזרות לאנשים לחזור למסלול בריא. אין בכך כל בושה - להיפך, זה צעד אמיץ וחשוב.
דוגמה אישית וסביבת עבודה תומכת
לבסוף, זכרו שאנחנו לא חיים בריק - אם אתם מנהלים או הורים, הדוגמה שאתם נותנים משנה. במקום לשבח עובדים על ששלחו מייל בחצות, שבחו אותם על פתרון יצירתי או על כך שעזרו לעמית. צרו שיח פתוח בצוות על חשיבות המנוחה. יש חברות שמתחילות ליישם שבוע עבודה מקוצר, יום ללא מיילים או בונוסים על התנתקות בסופ"ש. אם במקום העבודה שלכם אין תרבות כזו, ייזמו שיחה עם מנהלים על הנושא. ארגון שמכבד איזון משיג בטווח הארוך עובדים מחויבים ובריאים יותר.
וכמובן, בבית: אל תהפכו את סמל המעמד ל"מי יותר עסוק". נסו שלא להתפאר מול הילדים כמה אבא או אמא עובדים קשה, אלא גם בכמה כיף היה לכם בטיול משותף. בכך תעבירו לדור הבא מסר שחיים בריאים הם כאלה שיש בהם הרבה יותר מאשר עבודה.
הפתרון הבריא של היהדות - שבת המלכה
גם במסורת היהודית קיים מושג יסודי הנקרא מנוחה, והוא אינו זהה להתבטלות או לעצלות. כבר במתן התורה מוצגת השבת כ"אות" בין האדם לבין הקב"ה - יום שבו מפסיקים ליצור, לא כי העבודה אינה חשובה אלא כי האדם איננו נמדד רק על פיה. חז"ל אומרים: "לא ניתנה שבת אלא להתענג בה" (ירושלמי שבת טו), כלומר המנוחה היא מטרה בפני עצמה והיא חלק מבריאות הנפש.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
באופן עמוק יותר, השבת מלמדת שהעולם אינו עומד על כתפיו של אדם אחד - גם אם יפסיק יום אחד, העולם ימשיך. הרמב"ם מסביר שהשבת נועדה "ליתן מנוחה לגוף" אך גם "ליישב הדעת" (מורה נבוכים ג׳). כלומר, מפגש עם שקט הוא חלק מהגדרה רוחנית של חיים מלאים. בתרבות שבה העומס הפך למקום שממנו אנו שואבים ערך ומשמעות, השבת מציעה פרספקטיבה אחרת: האדם חשוב לא בגלל מה שהוא עושה, אלא בגלל מי שהוא.
סיכומו של דבר
תרבות ה"עסוקים תמיד" נולדה מהרצון להצליח, אבל כשהעומס הופך למרכז החיים אנחנו עלולים לשכוח את עצמנו. הגיע הזמן להחזיר ערך למנוחה, לפנאי ולשקט. עבודה ללא רגע לחשוב מאבדת משמעות. הצלחה אמיתית אינה רק הספק, אלא גם איכות החיים בדרך. כמו שאמרה הפינגטון אחרי התמוטטותה: שחיקה היא לא מחיר הכרחי של הישג. במקום מרוץ בלתי נגמר, כדאי לאמץ איזון בריא שמאפשר גם ליצור, וגם לחיות.
0 תגובות