יש ראיונות שבהם המרואיין עונה על השאלות ויש ראיונות שבהם עצם השאלות הופכות לנקודת מחלוקת. השיחה עם ד"ר שולם ברוך, בעל דוקטורט בעבודה סוציאלית ופסיכולוגיה, שייכת בבירור לסוג השני.
בפרק הראשון שלנו על בריאות הנפש בחרנו לראיין דווקא את ד"ר שולם ברוך, שמציג בריאיון תפיסה טיפולית שאינה מבקשת רק "לשלב" בין עולם התורה לעולם הפסיכולוגיה, אלא מטילה ספק בחלק מהנחות היסוד של הפסיכולוגיה המודרנית. במקום לדבר על "בעיה", הוא מדבר על שאיפה שטרם התגשמה, במקום "חוסר ביטחון" - חוסר שליטה עצמית, ובמקום "כעס" - פגיעה.
הגישה הזו, מטבע הדברים, אינה מוצגת כאן כעמדה המקצועית המקובלת בפסיכולוגיה, אלא כתפיסה האישית־יהודית שהוא מבקש לקדם.
האזינו: ד"ר שולם ברוך בריאיון
פסיכולוגיה
מתי הקפדה הלכתית הופכת לכפייתית?
באווירת הימים הנוראים הבאים עלינו לטובה את הריאיון אנחנו בוחרים לפתוח באחת השאלות הרגישות ביותר: היכן עובר הגבול בין החמרה הלכתית לבין מצב שבו מדובר בכפיתיות שעוברת את קו ההחמרה ההלכתי. למשל, כאשר הוא נמצא בלחץ קיצוני סביב נטילת ידיים או סביב פרטים הלכתיים אחרים.
אלא שד"ר ברוך אינו מקבל את נקודת המוצא של השאלה. לדבריו, עצם המושג "כפייתי" שייך לשפה פסיכולוגית מודרנית שאותה הוא אינו מקבל כמסגרת המסבירה את התופעה.
"אדם, מה שאתה קורא כפייתי - הוא בעצם לא שולט בעצמו".
מכאן הוא מעביר את הדיון לשאלה אחרת לחלוטין: לא רק מהי ההפרעה, אלא עד כמה האדם מסוגל לשלוט בעצמו. לדבריו, אותה בעיה של שליטה עצמית יכולה להתבטא במגוון דרכים, החל מרחיצת ידיים, דרך דיבור ועד התנהגות אלימה.
"הדבר המשותף", הוא מסביר, "זה שאין לו בחירה חופשית לשלוט בעצמו".
"לא להיות מאושר ורגוע, אלא לקבל על עצמו את העול"
השאלה הבאה נוגעת למתח הדתי המוכר במיוחד בתקופת הימים הנוראים: האם הרצון להתקדם ולהתחזק עלול בעצמו להפוך למקור של לחץ?
כאן ברוך מציג תפיסה הפוכה במידה רבה מהשיח הטיפולי המודרני, שלעתים מדגיש רוגע, הפחתת חרדה ואיכות חיים.
"הציווי הוא להתקדם. לא להיות מאושר ורגוע, אלא לקבל על עצמו את העול, להתקדם ולהתרגש בבית אצל השם".
לדבריו, חלק גדול מהקושי נובע מכך שהשאלות ששאלנו אותו מנוסחות מתוך עולם מושגים פסיכולוגי מודרני מוכר; "אני לא מקבל הנחות יסוד שלך", הוא אומר.
זו למעשה נקודת מפתח בכל תפיסתו: ברוך אינו מנסה רק להכניס יותר יהדות לתוך הפסיכולוגיה, הוא מבקש לבחון מחדש את השפה שבה בכלל מתארים את הקושי האנושי.
"הייתי צריך לנטוש 80% מהדברים האלה"
בשלב הזה היינו חייבים לשאול את ד"ר ברוך כיצד אדם שלמד עבודה סוציאלית ופסיכולוגיה יכול לגשר בין העולם האקדמי-מקצועי לבין השקפת עולם תורנית, התשובה של ברוך חריפה במיוחד: "לדעתי הייתי צריך לנטוש 80% מהדברים האלה, ולקבל על עצמי עול של לשון הקודש".
הוא נותן דוגמה למילה יומיומית לכאורה: "בעיה". לדבריו, עצם השימוש במילה הזו מייצר הסתכלות מסוימת על האדם. במקום לומר "יש לי בעיה", הוא מציע לתרגם את הדברים לשפה של שאיפה.
אדם שאומר "אני לא מתפלל בכוונה שלמה", למשל, יכול לומר בלשונו: "יש לי שאיפה להתפלל בכוונה". ומכאן משתנה גם תפקידו של איש המקצוע - "להתעסק בחסר לא בריא, ולא גישה יהודית".
במקום להתמקד במה שאין לאדם, היועץ כפי שברוך מעדיף לכנות את עצמו אמור לסייע לו לזהות את הכוחות שעדיין לא באו לידי ביטוי. ברוך אף משתמש בביטוי החריף "לזהות את הטומאה בתוך הפסיכולוגיה והעבודה הסוציאלית".
אז למה בכלל ללמוד פסיכולוגיה?
אם זו עמדתו, מדוע מלכתחילה בחר ללמוד את התחום? ברוך משיב בפשטות: הוא היה זקוק להסמכה רשמית כדי שיוכל לטפל או לתת ייעוץ. "רציתי אישור מהמדינה לטפל או לתת ייעוץ".
לדבריו, הלימודים היו במידה רבה הדרך לקבל את ההסמכה הנדרשת. אבל הוא מוסיף משפט שמסכם היטב את היחס שלו למקצוע שאותו למד: "הקונץ הוא לא ליפול בפח ולהאמין שטויות".
כלומר, מבחינתו, עצם לימוד התחום אינו מחייב קבלה של כל הנחות היסוד שלו.
ומה אם מגיע אדם שאינו מאמין?
אחת השאלות המעניינות בריאיון נוגעת לאדם שאינו שומר תורה ומצוות. האם שיטה שנשענת על אמונה, ותורה יכולה להתאים גם למי שאינו חי בתוך העולם הזה?
כאן הוא מביא סיפור אישי־טיפולי. לדבריו, הגיעה אליו אישה שהופתעה לגלות שהוא אדם דתי. היא התלבטה בשאלה רגישה ביותר, וברוך מתאר כיצד הציג בפניה את תפקידו: לא להחליט במקומה, אלא לסייע לה לברר מה נכון. "התפקיד שלי זה לעזור לך להבין מה הבריאות ומה צריך להיות. אני לא מוכר לא את זה ולא את זה".
לדבריו, הוא שאל אותה שאלות קשות, והיא הייתה זו שנדרשה לקבל את ההחלטה. בסופו של התהליך, היא החליטה שלא לבצע את ההפלה שתכננה.
ברוך מדגיש כי מבחינתו, המטרה אינה לכפות החלטה על המטופל. "התפקיד שלי זה לא לכפות על מישהו, אלא לעזור לו לגלות כוחות הטמונים בו, על פי השם".
0 תגובות