יש רגעים שבהם פתיחת ארון הבגדים דומה פחות לפעולה יומיומית ויותר לפתיחת אלבום ישן. אנחנו מושיטים יד אל חולצה שלא לבשנו שנים, יודעים היטב שהיא כבר לא מתאימה, לא נוחה, אולי גם לא ממש יפה בעינינו היום - ובכל זאת מחזירים אותה למקום. לא בגלל הבד. בגלל הזמן שנדבק בו, ההיסטוריה שלו.
בגדים הם חפצים מוזרים. מצד אחד, הם שימושיים להפליא: לובשים, מכבסים, מקפלים, מחליפים. מצד שני, הם נמצאים קרוב לגוף יותר כמעט מכל חפץ אחר. הם נוגעים בעור, סופגים ריח, זיעה, בושם, אבק, ימים טובים וימים רעים. הם מלווים אותנו לראיונות עבודה, לפגישות, לחתונות, ללידות, להלוויות, לחופשות, למעברי דירה, לשנים שבהן הרגשנו צעירים יותר - ולשנים שבהן ניסינו להסתיר את עצמנו.
הפסיכולוגיה של החפצים מסבירה למה קשה כל כך להיפרד מהם. החוקר ראסל בלק, במאמרו הקלאסי על “העצמי המורחב”, טען שחפצים אישיים אינם רק רכוש, אלא חלק מהאופן שבו בני אדם מגדירים ומספרים את עצמם. לפעמים מה שנמצא בארון הוא לא רק “שלי”, אלא במובן מסוים גם “אני”.
לכן, כשאנחנו עומדים מול ערימת בגדים ישנים ושואלים “למה אני לא זורק את זה?”, התשובה האמיתית היא לא תמיד עצלות. לעיתים זו נאמנות. נאמנות לגרסה ישנה של עצמנו. לבחור הישיבה שהיינו, לתלמידה שהיינו, לאמא הטרייה, לאדם הרזה יותר, לאדם הנועז יותר, לאדם שקנה פעם חליפה בצבע חריג כי האמין שהוא עומד להתחיל חיים אחרים.
הבגד שלא נלבש, אבל עדיין עובד
מבחינה מעשית, בגד שלא נלבש הוא בגד “מת”. הוא תופס מקום, מתקמט, מזכיר לנו בכל בוקר שלא השתמשנו בו. אבל מבחינה רגשית, הוא יכול להיות פעיל מאוד. הוא עובד כעוגן זיכרון.
מחקרים על זיכרון אוטוביוגרפי וחפצים אישיים מראים שחפצים ולבוש יכולים לשמש נקודות אחיזה בזהות: הם מחברים בין זיכרונות, תקופות חיים ודימוי עצמי. מחקר של החוקרת סוליאנה צ׳ילי (Soljana Çili), שעסק בחפצים אישיים ולבוש כעוגנים של העצמי, מתאר כיצד פריטים כאלה קשורים לזיכרונות אוטוביוגרפיים ולעיתים מסייעים לאדם לשמור תחושת רצף בין מי שהיה, מי שהוא ומי שהוא רוצה להיות.
זו הסיבה שחולצה פשוטה מטיול גדול שעשינו יכולה להיות חשובה יותר ממעיל יקר. היא לא “שווה” הרבה, אבל היא נושאת הוכחה: הייתי שם. הייתי קליל. הייתי חופשי. היה לי גוף מסוים, גיל מסוים, חברים מסוימים, חלום מסוים. החולצה אולי דהויה, אבל הזיכרון שהיא מפעילה חד מאוד.
גם מחקרי נוסטלגיה מסבירים את הכוח הזה. נוסטלגיה אינה רק התרפקות רכה על העבר. מחקרים של קונסטנטין סדיקידס, טים וויילדשוט וחוקרים נוספים מצאו שנוסטלגיה מחזקת תחושת המשכיות עצמית - כלומר את התחושה שיש קשר בין האדם שהיינו בעבר, האדם שאנחנו עכשיו והאדם שנהיה בעתיד. במובן הזה, הבגד הישן אינו מחזיר אותנו אחורה רק כדי להכאיב. לפעמים הוא מזכיר לנו שאנחנו לא אוסף מקרי של שנים, אלא סיפור מתמשך.
המידה שהשתנתה והגוף שנשפט בשקט
אחת הפינות הטעונות ביותר בארון היא זו שבה מונחים הבגדים שאינם מתאימים עוד. מכנס קטן מדי. שמלה שמחכה “אחרי הדיאטה”. חולצה שפעם ישבה מושלם ועכשיו ניראת עלינו כאילו היא עומדת להיתפוצץ.
החוקרות אליזבת ביי ואלן מקיני ערכו מחקר על בגדים שכבר אינם מתאימים לגוף, הם מצאו כי נשים שמרו בגדים כאלה לא רק מסיבות פרקטיות. החוקרות זיהו כמה מניעים מרכזיים: ניהול משקל, ערך כספי, ערך סנטימנטלי והיות הבגד אובייקט אסתטי בפני עצמו. כלומר, הבגד הקטן אינו רק בגד. הוא יכול להיות יעד, תוכחה, תקווה, זיכרון, השקעה או מזכרת מגוף שכבר איננו.
כאן הארון הופך למקום עדין. הוא יכול להיות מרחב של חמלה, אבל גם מרחב של ענישה עצמית. בכל פעם שאדם רואה בגד שלא עולה עליו, הוא עלול לשמוע קול פנימי שאומר: נכשלת. השתנית. התרחקת מעצמך. מחקרים על התאמת בגדים ודימוי גוף מצביעים על כך שהתאמה או אי התאמה של בגדים היא אחת הדרכים שבהן נשים עוקבות אחר שינויי גוף, והיא עשויה להשפיע על דימוי הגוף, הזהות וההערכה העצמית.
אבל יש דרך אחרת לקרוא את הבגד הזה. לא ככתב אישום נגד הגוף, אלא כמסמך היסטורי. הגוף השתנה כי החיים השתנו. היו לידות, מתח, עבודה, אבל, מחלות, גיל, שגרה, אהבה, תקופות של עומס ותקופות של הזנחה. הבגד לא מוכיח שהגוף בגד בנו. הוא מוכיח שהגוף חי.
קניות רגשיות: הבגדים שקנינו בשביל חיים אחרים
בכל ארון יש גם בגדים שלא באמת נקנו בשביל המציאות. הם נקנו בשביל אפשרות. חולצה חגיגית מדי לאדם שכמעט לא יוצא. חליפה לאירוע מקצועי שעדיין לא הגיע. נעליים לא נוחות אבל “מרימות”. שמלה שנקנתה אחרי פיטורין, כי באותו רגע היה נדמה שאפשר לפתוח דף חדש דרך בד, צבע וגזרה.
הבגדים האלה הם קבלות של מצבים נפשיים. לפעמים קנינו אותם לא כי היה חסר לנו פריט, אלא כי היה חסר לנו סיפור חדש על עצמנו. רצינו להיות נועזים יותר, מסודרים יותר, מעניינים יותר, צעירים יותר, רציניים יותר. לפעמים הבגד נשאר בארון כי החיים לא הדביקו את הפנטזיה. הוא תלוי שם כמו הצהרת כוונות שלא מומשה.
המחקר על “קוגניציה לבושה” מוסיף רובד מעניין לעניין הזה. האג׳ו אדם ואדם גלינסקי טבעו את המונח enclothed cognition כדי לתאר את ההשפעה האפשרית של בגדים על תהליכים פסיכולוגיים. לפי מסגרת זו, הבגד משפיע לא רק כי הוא נמצא על הגוף, אלא גם בגלל המשמעות הסמלית שאנחנו מייחסים לו. לכן חליפה יכולה להרגיש כמו סמכות, סינר כמו טיפול, שמלה מסוימת כמו נשיות, ומעיל ישן כמו הגנה.
במובן הזה, קנייה רגשית אינה תמיד חולשה. לפעמים היא ניסיון לגייס חפץ כדי לעזור לנו להיות מישהו. הבעיה מתחילה כשהארון מתמלא בגרסאות שלא קיבלו חיים: כל הבגדים של “כשאהיה”, “כשארזה”, “כשאצא יותר”, “כשאעז”, “כשיהיה לי זמן”. בשלב מסוים הארון כבר לא מכיל רק בגדים, אלא גם לחץ שקט להפוך לאנשים שלא בטוח שאנחנו עדיין רוצים להיות.
הסיפור האמיתי: הארון הנעול של פרידה קאלו
מעט ארונות בגדים בעולם סיפרו סיפור חיים מטלטל כמו זה של הציירת המקסיקנית הנודעת פרידה קאלו. אחרי מותה בשנת 1954, חפציה האישיים - בהם בגדים, תכשיטים, מחוכים רפואיים מצוירים, מכשירים אורתופדיים, מכתבים ואיפור - ננעלו למשך עשרות שנים בביתה, “הבית הכחול” במקסיקו סיטי. לפי מוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון, האוסף האישי הזה נפתח מחדש רק בשנת 2004, ושינה את האופן שבו מבינים את חייה ואת אמנותה של קאלו.
מה שנמצא שם לא היה “מלתחה” במובן הרגיל. אלה היו שכבות של גוף, זהות, כאב והסתרה. היו שם שמלות טהואנה צבעוניות, פריטי איפור, תכשיטים, מחוכים רפואיים שצוירו ביד, וגם רגל תותבת עם מגף אדום מעוטר - פריט שהפך אביזר רפואי לאמירה אסתטית ואישית. הבגדים של קאלו לא רק קישטו אותה. הם עזרו לה לבנות דמות ציבורית, להסתיר פציעות ומגבלות, להצהיר על זהות מקסיקנית, ולהפוך את הכאב לחלק מהשפה החזותית שלה.
זהו סיפור קיצוני, כמעט מוזיאלי, אבל הוא מאיר גם את הארון הביתי הרגיל ביותר. אצל רובנו אין מחוכים מצוירים או מגף אדום היסטורי. יש חולצה מתקופת הלימודים, שמלת אירוסין, סוודר של אבא, חולצה שנלבשה ביום שבו התקבלנו לעבודה, מכנסיים מתקופה שבה הרגשנו בלתי מנוצחים. אבל העיקרון דומה: בגד יכול להפוך למסמך ביוגרפי. לא מפני שהוא נדיר, אלא מפני שהוא נגע בחיים בזמן שהם קרו.
למה קשה כל כך להיפרד
הפרידה מבגד ישן דורשת מאיתנו להודות שמשהו נגמר. לא תמיד זה הבגד שנזרק. לפעמים זו תקופה. לפעמים זו גרסה של הגוף. לפעמים זו פנטזיה. לפעמים זו מערכת יחסים. לכן סידור ארון יכול להציף עצב לא צפוי. אנחנו חושבים שאנחנו ממיינים כותנה ופוליאסטר, אבל בפועל אנחנו ממיינים חיים.
מחקרם של ג׳ון לסטוביצקה וקארן פרננדז על פרידה מחפצים משמעותיים מציע שחפצים טעונים במשמעויות פרטיות וציבוריות, והעברתם הלאה יכולה לכלול טקסים רגשיים של פרידה, העברה ושימור משמעות. זו הסיבה שלפעמים קל יותר לתת בגד לאדם מסוים מאשר לשים אותו בשקית תרומה אנונימית. כשאנחנו יודעים שהבגד ממשיך לחיות אצל מישהי שתאהב אותו, אנחנו לא מרגישים שזרקנו את עצמנו לפח. אנחנו מרגישים שהעברנו הלאה פרק.
גם מחקר על קיימות ואופנה מצביע על הצד החיובי של הקשר הרגשי הזה. קירסי נינימקי וקוזט ארמסטרונג מצאו שחוויות שימוש נעימות וזיכרונות משמעותיים יכולים לחזק התקשרות לבגד, ובכך להאריך את חייו. בעולם של אופנה מהירה, שבו בגדים נקנים וננטשים במהירות, עצם היכולת לאהוב בגד לאורך זמן היא כמעט פעולה נגד הזרם.
אבל יש גם גבול. ארון שמלא כולו בעבר עלול להשאיר מעט מקום להווה. כאשר כל מדף מכיל הבטחה שלא מומשה, גוף שכבר איננו, או געגוע שאינו מקבל צורה חדשה - הארון מפסיק להיות ארכיון והופך למחסן של אשמה.
אולי לא צריך לזרוק. צריך לערוך
הפתרון אינו בהכרח להיפטר מכל מה שלא נלבש. יש בגדים שראוי לשמור, לא כבגדים אלא כמזכרות. בגד של אדם אהוב. פריט מאירוע מכונן. שמלה שמסמנת רגע שבו הרגשנו יפים באמת. חולצה שמספרת סיפור שאי אפשר לקנות מחדש.
אבל אולי כדאי לשאול שאלה אחרת: האם הבגד הזה מחזק את הסיפור שלי, או כולא אותי בתוכו?
אם הוא מחזק - שמרו אותו בכבוד. לא דחוס בתחתית הארון, אלא מקופל, מתועד, אולי מצולם, אולי בקופסת זיכרונות. אם הוא כולא - אולי הגיע הזמן להיפרד. לא בכעס. בטקס קטן. להגיד: תודה שהיית איתי אז. אני לא חייב להיות האדם ההוא כדי לזכור אותו.
כי בסוף, ארון הבגדים הוא ביוגרפיה לא רשמית. אין בו תאריכים מדויקים, אבל יש בו פרקים. יש בו התחלות, טעויות, תקוות, התבגרות, אובדן, אהבה, גוף משתנה וטעם משתנה. הוא מספר את מה שקורות חיים לעולם לא יספרו: לא רק איפה עבדנו ומה למדנו, אלא איך הרגשנו בתוך עצמנו.
ולפעמים, מול חולצה ישנה שאיננו מסוגלים לזרוק, אנחנו מבינים משהו פשוט: לא הבגד הוא העניין. העניין הוא האדם שהיינו כשעוד לבשנו אותו - והיכולת שלנו להביט בו בחמלה, בלי לנסות לחזור להיות הוא.
מקורות מחקריים ועיוניים מרכזיים
Belk, R. W. (1988). Possessions and the extended self. Journal of Consumer Research. (Room to Think)
Adam, H., & Galinsky, A. D. (2012). Enclothed cognition. Journal of Experimental Social Psychology. (ScienceDirect)
Bye, E., & McKinney, E. (2007). Sizing up the wardrobe: Why we keep clothes that do not fit. Fashion Theory. (Experts@Minnesota)
Banim, M., & Guy, A. (2001). Discontinued selves: Why do women keep clothes they no longer wear? In Through the Wardrobe: Women’s Relationships with Their Clothes. (Sage Journals)
Niinimäki, K., & Armstrong, C. (2013). From pleasure in use to preservation of meaningful memories: A closer look at the sustainability of clothing via longevity and attachment. International Journal of Fashion Design, Technology and Education. (Aalto University's research portal)
Lastovicka, J. L., & Fernandez, K. V. (2005). Three paths to disposition: The movement of meaningful possessions to strangers. Journal of Consumer Research. (Arizona State University)
Victoria and Albert Museum. Unlocking Frida Kahlo’s wardrobe. (Victoria and Albert Museum)
0 תגובות