במשך שנים רבות, חרדה נתפסה כבעיה שצריך לפתור, כאויב פנימי שיש להיאבק בו או להשתיקו. אך המבט המודרני והעמוק יותר בפסיכולוגיה הקלינית מציע גישה שונה לגמרי: חרדה אינה תקלה, אלא אות. היא איננה פגם במערכת, אלא סימן לכך שמשהו זקוק לתשומת לב. כמו חום בגוף שמתריע על זיהום, כך החרדה מאותתת שהנפש מבקשת מענה, הבנה ושינוי.
חרדה היא תגובה טבעית. היא מופיעה כשהמוח מזהה (או חושב שהוא מזהה) סכנה. במצב רגיל, היא משרתת אותנו היטב: מגבירה עירנות, ממקדת את הקשב, מכינה את הגוף לפעולה. אבל בעולם המודרני, שמלא בגירויים, לחצים, דרישות ובחירות בלתי פוסקות – מערכת האזעקה הזו עלולה לפעול גם כשאין "שריפה" אמיתית. התוצאה: חרדה כרונית, מעיקה, ששוחקת את הגוף ואת הנפש.
אך כאן עולה שאלה מהותית: האם עלינו להשתיק את החרדה – או אולי להבין מה היא מנסה לומר לנו? גישה טיפולית חדשה מתמקדת באפשרות השנייה: להקשיב לחרדה. במקום להתייחס אליה כמטרד, יש לראות בה שותפה לשיחה. מהו המסר שהיא מבקשת להעביר לנו? לעיתים, חרדה מופיעה כתגובה לדפוס חיים שאינו מותאם לנו – עומס יתר, חוסר איזון בין עבודה למנוחה, תחושת בדידות, פחד מהכישלון, היעדר גבולות וכמובן כתוצאה ממציאות מורכבת של מלחמה. החרדה, במובן זה, היא מורה שמאותת לנו לעצור, לבדוק, להקשיב.
כדי להיעזר בחרדה במקום להילחם בה, חשוב ללמוד לשהות איתה – מבלי להיבהל. כאשר החרדה עולה, הנשימה מתקצרת, הגוף נדרך, והמחשבות גולשות במהירות לתסריטים אפלים. בשלב הזה, כדאי לעשות בדיוק את ההפך מהאינסטינקט – להאט. לעצור. לנשום עמוק. חזרה מודעת להווה היא אחד הכלים החזקים ביותר להתמודדות. לעיתים די ברגע קצר של תשומת לב לגוף, לרגליים על הקרקע, לקול הנשימה, כדי להחזיר לעצמנו שליטה ולמנוע מהחרדה להשתלט.
כשהחרדה מתמתנת, ניתן לשאול שאלות אמיצות: מה בדיוק אני מרגיש? מה הפחד הספציפי שלי כרגע? האם אני מפחד מכישלון, מדחייה, מאובדן שליטה מפגיעה? ההבדל בין "אני בחרדה" לבין "אני מפחד להיפגע" – הוא הבדל של בהירות, וזו כבר חצי תרופה. השיום המדויק של הפחדים מאפשר לנו לארגן אותם, לתקשר אותם, ולהבין מה אנחנו צריכים.
הכרה בכך שחרדה היא תופעה נורמלית, אנושית, ולעיתים אפילו חיונית – היא שלב חשוב בדרך לריפוי. החברה המערבית מקדשת יעילות, הצלחה, חיוביות בלתי פוסקת – כאילו כל רגש שלילי הוא כישלון אישי. אבל חרדה היא תגובה מובנית, תקפה ואמיתית למצבים רבים. נורמליזציה של חרדה היא למעשה הזמנה לחמלה עצמית. לעיתים די באמירה: "אני מרגיש חרדה וזה בסדר" – כדי להוריד את עוצמתה.
כמובן, במקרים שבהם החרדה משתקת, חוזרת על עצמה בעוצמה גבוהה או מפריעה לתפקוד, יש מקום לפנות לעזרה מקצועית. טיפול פסיכולוגי מאפשר ליצור מרחב בטוח שבו ניתן לפגוש את החרדה, להבין את מקורותיה, ולעבוד איתה במקום נגדה. זהו מקום שבו החרדה הופכת לדלת, לא לחומה: דלת דרכה אפשר לעבור למסע של שינוי וצמיחה.
הכוח האמיתי טמון בהבנה שחרדה אינה חולשה. להיפך – היא עדות לכך שמשהו בנו עדיין ער, עדיין מרגיש, עדיין מבקש להתכוונן למה שחשוב באמת. וכאשר אנחנו לומדים להקשיב לה – החרדה כבר לא חייבת להילחם בנו. היא יכולה לעבוד איתנו. להפוך ממטרד לאות כיוון, מאיום להזמנה. לא אויב – אלא מדריך.
ויותר מכך, להורים שביננו, בתקופה מלא פשוטה זו, אם אנחנו רוצים שלא תתפתח חרדה אצל ילדינו, עלינו דבר ראשון לשמש להם דוגמה. קשה מאוד לומר לילד שאין ממה לחשוש בשעה שאתה מסתובב כסהרורי ומפחד מכל צליל שנשמע או שכל הזעקה מוציאה ממך בהלה שלא ניתן להסוות. עלינו להשקיט את החרדה שאצלינו ואז, כמעט מאליה, החרדה תעלם גם אצל ילדינו. ושיהיו רק בשורות טובות.
הכתבה מבוססת על מאמרה של הפסיכולוגית האיטלקיה ויויאנה לופפרדו—פסיכולוגית קלינית ואוטוריטה בתחום הטיפול והצמיחה האישית: L’ansia non è il nemico: imparare ad ascoltarla per trasformarla
0 תגובות