"סליחה, זה מסובך": הפסיכולוגיה של בקשת מחילה

סליחה אמיתית דורשת אומץ רגשי

מחקר שפורסם ב־2016 בכתב העת Emotion מצא כי אנשים שנוטים להתנצל יותר בקלות הם בעלי רמות גבוהות יותר של אמפתיה ומודעות עצמית. לעומתם, אלו שנמנעים מבקשת סליחה לעיתים קרובות מונעים על ידי פחד לאבד שליטה, להיתפס כחולשים או לפגוע בדימוי העצמי שלהם (Howell, Turowski & Buro, 2016).

אבל לא מדובר רק ברגש - מדובר באקט חברתי מורכב. ההתנצלות היא אמירה שכוללת הודאה באשמה, הכרה בכאב של האחר, ולעיתים גם נכונות לתקן. כל אלו מפעילים מערכות עמוקות של קוגניציה, רגשות וזהות עצמית.

פריצת דרך: תרופה חדשה לטיפול בדום נשימה בשינה מציגה תוצאות מרשימות

אבישי לוי|31.07.25

כש"סליחה" היא לא באמת סליחה

חלק מהקושי טמון גם בשפה ובציפיות התרבותיות. "סליחה אם נפגעת" היא אחת ההתנצלויות השכיחות - והבעייתיות. מדובר בהתנצלות שמסירה מהמתנצל את האחריות, ומעבירה את הכאב לצד השני. כאילו אמר מבקש הסליחה "אני לא עשיתי כל דבר רע, אבל אם אתה פרשת את זה בצורה לא נכונה - אני מתנצל על הטעות שלך". מחקר של פרופ' ג'ניפר טומפסון מאוניברסיטת טורונטו הראה כי התנצלות שנתפסת כלא אותנטית גורמת לעיתים יותר נזק מתועלת, ומעמיקה את תחושת הפגיעה.

הסליחה כתרופה נפשית – ולעיתים גם גופנית

מעבר לתועלת החברתית, סליחה - גם של אחרים וגם של עצמנו - נמצאה כבעלת השפעות חיוביות על הבריאות. מחקר שנערך באוניברסיטת מיאמי (Toussaint et al., 2012) גילה כי אנשים שמתנצלים וחווים מחילה סובלים פחות ממתח, חרדה ודיכאון, ואף מדווחים על פחות תסמינים פיזיים כמו כאבי ראש ובעיות שינה.

ומה בדבר הנפגע? כיצד הוא יכול לסלוח על עוול שנעשה לו? הפסיכולוג ד"ר אוורט וורת'ינגטון, שהקדיש את חייו לחקר הסליחה בעקבות רצח אחיו, פיתח מודל טיפולי בשם REACH, שמסייע לאנשים לבקש ולתת סליחה, כשדבריו מופנים גם לצד הנפגע. מודל זה יושם במחקרים קליניים והראה ירידה ניכרת בתסמינים של טראומה אצל משתתפים.

מבנה המודל הוא כך:

1. R - Recall the hurt (להיזכר בפגיעה) האדם מתבקש להיזכר בפגיעה שקרתה לו, בצורה כנה ומציאותית, מבלי לייפות או להדחיק את הכאב. המטרה היא להכיר ברגשות ובחוויה - ולא להדחיק או להימנע.
2. E - Empathize with the offender (להזדהות עם הפוגע) בשלב זה מנסים לראות את הפוגע לא רק כ'רע', אלא כאדם שלם, על מורכבותו. השאיפה היא לפתח אמפתיה ולהבין (גם אם לא להצדיק) את המניעים או הנסיבות שהובילו לפגיעה.
3. A - Altruistic gift of forgiveness (נתינת סליחה מתוך נדיבות) הסליחה נתפסת כאן כמתנה - אקט נדיב שמוענק מתוך רצון לשחרר את עצמך מהעול של הכעס והשנאה, ולא בהכרח בגלל שהפוגע ראוי לכך.
4. C - Commit to forgive (להתחייב לסלוח) הסליחה נעשית החלטה מודעת - לפעמים גם טקסית - שמתחייבים אליה, כמו בכתיבה ביומן או שיחה עם אדם קרוב. זה עוזר לעגן את המעשה בנחישות ובבהירות.
5. H - Hold on to forgiveness (להחזיק בסליחה לאורך זמן) גם לאחר הסליחה, עלולים לעלות רגשות שליליים מחדש. השלב האחרון עוסק בהתמודדות עם "רילאפסים" - נפילות רגשיות בהן חוזרים לנטור טינה לפוגע, והחזרה על ההחלטה לסלוח.

אז למה כל כך קשה לנו להתנצל?

ראשית, אנו נוטים לחשוב על עצמנו כ"טובים", וכאשר אנחנו פוגעים במישהו, זה סותר את הדימוי הזה. קשה לנו להודות שטעינו. כמו כן ישנו את הפחד מתגובת האחר - מה אם לא יסלחו לנו? או גרוע מכך - ינצלו את ההתנצלות כדי לתקוף אותנו חזרה?. ודבר נוסף, קונפליקט של כוח - שכן פעמים רבות, התנצלות נתפסת כויתור, כהודאה במעמד נחות. דבר הנכון במיוחד בזוגיות ובקונפליקטים בין הורים לילדים.

סליחה גם כלפי עצמנו

לא רק אחרים צריכים את ההתנצלות שלנו - גם אנחנו. רגשות של חרטה ואשמה, כשאינם מקבלים מענה, עלולים להפוך לכר פורה לביקורת עצמית, דיכאון ובידוד. הפסיכולוגיה החיובית מדגישה את חשיבות הסליחה העצמית כתהליך של קבלה, למידה והתקדמות - לא מחיקה של העבר, אלא צמיחה ממנו.

באם נסכם את הנושא, הסליחה היא אולי אחת הפעולות האנושיות הקשות ביותר - אך גם אחת המשחררות ביותר. היא לא מבטלת את העבר, אך מאפשרת עתיד אחר. ומעל הכול, היא תזכורת עדינה לכך שלמרות פגיעותינו - אנחנו יכולים לבחור בצמיחה, בחיבור ובחמלה אמיתית שבסופו של דבר תשפר את חיינו שלנו.

ביבליוגרפיה:

Howell, A. J., Turowski, J. B., & Buro, K. (2016). Guilt, empathy and apology. Emotion, 16(7), 850–855.

Toussaint, L. L., Owen, A. D., & Cheadle, A. (2012). Forgive to live: Forgiveness, health, and longevity. Journal of Behavioral Medicine, 35(4), 375–386.

Worthington, E. L. (2006). Forgiveness and Reconciliation: Theory and Application. Routledge. Thompson, J. A. (2018). The effects of insincere apologies on interpersonal relationships. Journal of Social Psychology, 158(2), 139–149