הווארד יוז היה מיליארדר, טייס חלוץ, תעשיין, יזם וממציא מוערך. בתחילת המאה ה־20 הוא נחשב לאחד האנשים המבריקים והנועזים באמריקה. אך מתחת לפני השטח, יוז נאבק בשדים פנימיים שהלכו וגברו עליו - הוא סבל מהתמכרות, בעיקר למשככי כאבים, ולתחושת שליטה כפייתית על העולם סביבו ואף סבל מהפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (OCD) קשה, ובמקום לקבל טיפול, הוא בחר בהימנעות ובבידוד.
למרות שהיה מודע להידרדרותו, הוא לא הצליח לעצור: עם השנים הסתגר בבתי מלון, סירב שינקו סביבו, לא הסתפר ולא התקלח. הוא העביר שנים שלמות בבידוד כמעט מוחלט, חי על משטר של תרופות והתנהגויות טקסיות. יוז מת בשנת 1976 במהלך טיסה ליוסטון כשסיבת המוות היא בשל אי ספיקת כליות. גופתו כשנמצאה הייתה קשה לזיהוי בשל ציפורניו המגודלות, שערו וזקנו העבות, שלא נגזזו מזה זמן רב, וה-FBI נדרש לעשות שימוש בטביעת האצבעות שלו על מנת לזהותו. כאשר נמצאה גופתו, הוא שקל פחות מ־45 ק"ג וגופו היה מלא בצלקות ודלקות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
יוז לא היה אדם חסר הבנה - הוא היה מיליארדר שעשה את הונו מחכמתו ומהמובילים הטכנולוגיים של דורו - אך הוא לא הצליח להיחלץ ממעגל של שליטה, חרדה והתמכרות לתרופות, שפיתח בעצמו. הוא ניסה להילחם, ללא הצלחה, באויב הגרוע ביותר שיכול להיות לו לאדם, מוחו שלו.
סיפורו של הווארד הוא אומנם קיצוני ולא שגרתי בכלל, אבל מי מאיתנו לא הבטיח לעצמו "ממחר דיאטה" תוך כדי נגיסה בעוד עוגייה, או נשבע "זו הסיגריה האחרונה" רק כדי להדליק אחת נוספת אחרי שעה? למה קורה שנמשיך לגלול בסמארטפון עד השעות הקטנות, אף שברור לנו שמחר נסבול מעייפות? התופעה הזו - הידיעה שמשהו מזיק לנו ובכל זאת ההימשכות אליו - נפוצה ומסקרנת. מדובר באכילה מופרזת, דחיינות, עישון, שימוש יתר במסכים וחברויות רעילות. איך ייתכן שאנשים פוגעים בעצמם במודע? נצלול אל המנגנונים המוחיים והנפשיים שמאחורי ההרגלים ההרסניים, ונצא עם תובנות ממחקרים עדכניים בנויורולוגיה ופסיכולוגיה על תגמול, הרגלים והימנעות מרגשות שליליים. נשלב גם סיפורים אנושיים שיראו לנו כי תופעה זו לא פוסחת על אדם מאף שכבה חברתית - ולבסוף, נציע דרכים מבוססות מדע לשבור את המעגל ולפתח מודעות ושינוי חיובי. בתקווה לשחרור מהכבלים הפנימיים שלנו.
עונג מיידי מול מחיר עתידי: מערכת התגמול של המוח
הבסיס להרבה מההתנהגויות הממכרות טמון במערכת התגמול של המוח. כשאנו עושים משהו מהנה – אכילת ממתק, עישון סיגריה, זכייה במשחק או קבלת הודעה ברשת חברתית – המוח משחרר דופמין, מוליך עצבי שמשרה תחושת עונג ומניע אותנו לחזור על הפעולה. מנגנון ביולוגי זה נועד במקור לחזק התנהגויות חיוניות להישרדותינו (כמו אכילה למשל), אך בעולם המודרני הוא נחטף על ידי גירויים מלאכותיים.
למשל, מזונות אולטרה-מעובדים (חטיפים, משקאות מתוקים, מזון מהיר) תוכננו במיוחד כדי "לפגוע לנו במוח כמו סם" - לגרום להנאה חזקה ומהירה שחוזרת על עצמה. מחקר עדכני אף מצא שמזונות כאלה עלולים לעורר התנהגות התמכרותית העומדת בקריטריונים קליניים של התמכרות, ממש בדומה לחומרים ממכרים. לכן אנחנו עלולים לחוש דחף בלתי נשלט לקחת עוד חטיף או עוד סיגריה - פשוט כי המוח למד לצפות לפרס (דופמין) מיידי.
האתגר הוא שהעונג המיידי "משקר" לנו: המוח מתגמל אותנו כעת, בעוד שהנזקים - עלייה במשקל, מחלות לב, תשישות או חרטה - מגיעים רק בעתיד. בני אדם נוטים להעדיף סיפוק מיידי על פני רווח עתידי, תופעה הידועה כ"הטיית ההווה". גם כאשר אנו יודעים בהיגיון שההתנהגות תזיק לנו בטווח הארוך, אזורי התגמול במוח עלולים לגבור על אזורי החשיבה הביקורתית.
הדופמין משמש גם כ"תרמוסטט" של תשוקה: ככל שעשינו משהו מהנה שוב ושוב בליווי דופמין, ההרגל מתחזק, וכשאנחנו מנסים להימנע - רמת הדופמין הנמוכה יוצרת כמיהה חזקה לחזור להתנהגות. למעשה, בהינתן מספיק חזרות, המוח מתחיל לשחרר דופמין כבר עם הרמז הראשון שמבשר על ההרגל (למשל, רק המראה של חפיסת שוקולד או הצלצול של קבלת הודעה), עוד לפני שהתנהגנו בפועל. כך אנו נכנסים ללולאה אוטומטית: הרמז מעורר תשוקה, שמובילה לפעולה המוכרת - גם אם הפרס כבר לא מהנה כמו פעם.
חוקרי מוח מצאו שברגע שההרגל מושרש, הפרס עצמו גורם לפחות פרץ דופמין, וה"זריקה" הכימית עברה לשלב המקדמי של הרמז. המשמעות היא שלא תמיד מדובר ב"היעדר כוח רצון" אלא בכך שהמוח שלנו פשוט מפעיל טייס אוטומטי חזק מאוד. כפי שמתארת החוקרת ג'יל קריטנדן ממכון מקגוורן ב-MIT, רבים מהאנשים המכורים מודעים לחלוטין שההרגל רע להם ואפילו לא נהנים ממנו, ובכל זאת מרגישים דחף לבצע אותו - "הם יודעים שזה רע, הם לא רוצים בכך, ובכל זאת הם בוחרים בזה".
הכלבים של פבלוב - סיפורה של ההתנייה האוטומטית
למעשה, שורש הנושא נחקר כבר לפני יותר ממאה שנה במחקר שנעשה לאחד היסודות המרכזיים בפסיכולוגיה ההתנהגותית - ההתנייה הקלאסית. הנושא נחקר לראשונה על ידי המדען הרוסי איוואן פבלוב בסוף המאה ה־19. פבלוב, שזכה בפרס נובל על מחקריו במערכת העיכול, הבחין במקרה כי כלבים במעבדתו החלו לרייר כבר למשמע צעדים או פעמון - עוד לפני שראו את האוכל.
הוא החל לחקור את התופעה באופן שיטתי: בכל פעם שהגיש לכלב מזון, צלצל קודם בפעמון. לאחר מספר חזרות, הפעמון לבדו הספיק כדי לעורר ריור, אף שלא הוגש כלל אוכל. כלומר, גירוי נייטרלי (הפעמון) קיבל משמעות חדשה בעקבות הקישור החוזר לגירוי מעורר (האוכל). פבלוב הראה שהתנהגויות רבות אינן מולדות, אלא נלמדות מתוך קישורים שנוצרים בין גירויים. התגלית הזו חוללה מהפכה בתפיסת הלמידה האנושית, והפכה לבסיס מרכזי בהבנת הרגלים, פחדים, תגובות רגשיות ואפילו פרסומות. עד היום נעזרים בגישתו בטיפולים פסיכולוגיים להתמודדות עם טראומות, חרדות והתנהגויות בלתי רצויות.
כשההרגל נעשה אוטומטי: המעגל המנציח את עצמו
כפי שאמרנו, ככל שאנחנו חוזרים על פעולה, המוח לומד לייעל אותה ולהפוך אותה להרגל אוטומטי. בתחילה, כשאנחנו מנסים משהו חדש (נגיד, הסיגריה הראשונה או הפעם הראשונה שדחינו משימה לחשבון הבנק של ה"אני בעתיד"), מעורבים אזורים קדמיים במוח שחושבים, שוקלים ומקבלים החלטות. אבל לאחר מספיק חזרות, הפעולה "נחרטת" במעגלים עמוקים יותר – בעיקר ב'גרעיני הבסיס' – ודורשת פחות ופחות חשיבה מודעת. יתרה מכך, כל עוד ההתנהגות מקבלת חיזוק (למשל, ניקוטין שמרגיע זמנית, או המתקתקות המנחמת של גלידה), ההרגל הולך ומעמיק. בניסויי מבוך עם חולדות, ראו שהן ממשיכות לפנות לכיוון שקיבלו בו שוקולד שוב ושוב, אפילו כשהפסיקו לתגמל אותן - ואפילו כשהחליפו את השוקולד בחומר שגורם לבחילה!. זה ממחיש עד כמה הרגל מושרש יכול לגבור על מידע חדש: החולדה "יודעת" שהפרס כבר לא טוב, אך עדיין רצה במסלול ההרגל. כך גם בני אדם: המוח שלנו מערבב זיכרונות, רגשות ותנועה אוטומטית, ויוצר מקבץ התנהגותי שקשה להתיר.
בשלב זה, אנחנו עלולים להתמיד בהרגל גם בלי תגמול אמיתי. אדם עשוי להמשיך לנשנש בלי רעב, או לפתוח את הפלאפון ולהמשיך לגלול גם כשהתוכן כבר משעמם - פשוט מתוך כוחו של ההרגל. המחקר מראה שכאשר תדירות ה"עונש" או ההשלכות השליליות היא נמוכה, קשה עוד יותר לקשר בין ההתנהגות לנזק, ואז ההתנהגות האוטומטית נמשכת. כך למשל נהג שמדי פעם רק נקנס על מהירות מופרזת ייטה להתעלם מהסיכון, בניגוד למצב בו היה נענש על כל עבירה קטנה. במילים אחרות, אם לא בכל פעם שמשהו רע קורה אנחנו חווים תוצאה מיידית, המוח "מתבלבל" ומעדיף להאמין "לי זה לא יקרה הפעם".
ההרגלים הרעים לפעמים מרגישים לנו כמו דרך ללא מוצא - תוצאה כמעט "קשיחה" באישיות שלנו - אבל חשוב להבין: הם נלמדים, ולכן ניתנים לשינוי (גם אם לא למחיקה מוחלטת). במחקר שפורסם השנה, חוקרים מצאו שאצל כ-27% מהאנשים יש נטייה יציבה לשמור על דפוס התנהגות מזיק (הם כונו "כפייתיים" בניסוי) - והדפוס חזר על עצמו גם חצי שנה אחר כך. אנשים אלו לא פועלים מתוך חוסר מודעות או חוסר מוטיבציה; למעשה הם ידעו היטב מה הם עושים, אך משום מה לא הצליחו לתרגם את המידע שבידם לשינוי בהתנהגות. החוקרים מתארים זאת ככשל בחיבור בין ידע למעשה: המידע החדש "לא נטמע" בהחלטות ולכן האדם ממשיך לפעול באותו אופן הרסני. במצבים כאלה, קמפיינים של מידע והפחדה (כמו אזהרות על קופסת סיגריות או הרצאות על תזונה בריאה) עשויים שלא להספיק כדי לשנות את ההתנהגות - ייתכן שנדרשים כלים אחרים להתערבות, כמו טיפול ממוקד או אימון קוגניטיבי, כדי להתיר את לולאת ההרגל.
בריחה מרגשות: כשההתנהגות ההרסנית היא מפלט
לא כל ההרגלים ההרסניים מונעים רק מתגמול חיובי; רבים מהם מתפתחים כדרך להימנע מרגש שלילי. דמיינו סטודנט שדוחה שוב ושוב את פתיחת העבודה שעליו להגיש. העומס והחשש מכישלון גורמים לו לחרדה, ובכל פעם שהוא מתיישב לעבוד - מיד עולה הצורך להסיח את הדעת ולשפר את ההרגשה, אפילו זמנית. כך הוא מוצא את עצמו מנקה את החדר או מעביר את הזמן בקריאה או צפייה. תופעה זו, הדחיינות, מוסברת בפסיכולוגיה כבעיית ויסות רגשי: אנשים דוחים מטלות כי הן מעוררות בהם רגשות מעיקים (חרדה, שעמום, ספק עצמי), והדחייה נותנת הקלה מיידית. למעשה, מחקרים מראים שהמשימות שאנחנו תופסים כמטרידות או שמעוררות בנו רגשות שליליים הן אלה שניטה הכי הרבה לדחות. הבעיה שאותו "פטור זמני" גובה מחיר כפול: המשימה עדיין שם, הלחץ רק גדל – ותוך כדי כך מתפתח הרגל של בריחה במקום התמודדות. הדחיינות, אם כך, פועלת כמחזקת שלילית: היא מסירה לרגע את המועקה (וזה ה"פרס"), אך בסוף מייצרת עוד יותר סטרס, אשמה ופגיעה בביטחון העצמי.
מנגנון דומה פועל גם בהתנהגויות אחרות. אכילה רגשית, למשל כשאנו רצים לגלידה אחרי יום גרוע - מספקת נחמה זמנית מתחושת עצב או בדידות, דרך המתקתקות והשובע שמרגיעים אותנו לרגע. המסכים והמדיה החברתית גם הם לא רק אטרקציה מהנה אלא מפלט מהמציאות: הרבה אנשים מודים שהם גולשים בטלפון דווקא כשהם לחוצים, בודדים או עצובים, כניסיון לברוח מהתחושות האלו. ההתנהגות ההרסנית הופכת לאסטרטגיית התמודדות קלילה: הסיגריה כדי להרגיע עצבים, הדרמה שמגיעה עם הנייעס כדי לשכוח בעיות, האלכוהול כדי "לטשטש" כאב רגשי. בטווח הקצר זה עובד - אנחנו מרגישים טוב יותר לכמה דקות או שעות - ולכן המוח לומד שההתנהגות הזו "עוזרת". אלא שבטווח הארוך, אותם רגשות שליליים רק מתעצמים משום שלא פתרנו את גורמיהם, והוספנו עליהם גם את הנזק (בריאותי, חברתי, וכו') של ההרגל הרע. כך נוצר מעגל אכזרי: לחץ גורם לנו לעשן, העישון גורם לנו לבריאות ירודה וחרדה מהנזק - שמובילים אותנו לעשן עוד. או: בדידות מובילה לקשרי חברות רעילים כדי לא להיות לבד, הסבל בקשר מגביר עוד את החרדה והערך העצמי הנמוך - מה שמקשה עוד יותר להשתחרר ממנו. במעגל כזה, ההיגיון הרגיל לפיו "אם זה כואב נפסיק" נשבר, כי כל הפסקה של ההרגל חושפת שוב את הכאב המקורי שממנו ניסינו לברוח.
לא רק חלשים - ההתמכרות פוגעת בכולם
מלבד סיפורו של הווארד יוז ישנם עוד רבים וטובים שסבלו מהתמכרויות שונות ואף שילמו על כך בחייהם.
הסופר ג'ורג' אורוול – סיגריות לפני הבריאות
"אם היו אומרים לי לבחור בין להפסיק לעשן לבין למות – ייתכן שהייתי מתלבט." את המשפט הזה אמר לא אחר מאשר אחד מגדולי הסופרים שקמו באנגליה בשנים האחרונות, ג'ורג' אורוול. אורוול היה למחברם של ספרים נודעים ומתוחכמים כמו "1984" - המתאר עתיד עגום שבו שלטון טוטליטרי שולט על החברה באמצעים של מעקב מתמיד, שליטה במחשבות, עיוות האמת והנדסת תודעה. ו"חוות החיות" - אלגוריה פוליטית חריפה, המתארת כיצד מהפכה שנולדה מתוך אידיאלים של חירות ושוויון מדרדרת לדיקטטורה אכזרית. אך למרות חיבוריו המצליחים שהעידו על כישרון רב, לא הצליחל לגבור על מוחו שלו.
אורוול סבל מבריאות רופפת רוב חייו, במיוחד ממחלת השחפת. אך למרות שהרופאים הפצירו בו להפסיק לעשן, והוא הבין את ההשלכות, הוא המשיך לעשן כבד עד יומו האחרון. הוא כתב מתוך אשפוז, שגם כשבקושי יכול היה לנשום – לצידו תמיד היתה מאפרה. מכתביו האישיים מלמדים שהוא לא היה מכחיש או אדיש לסכנה – הוא פשוט לא הצליח להיגמל. העישון היה בשבילו חלק בלתי ניתן להפרדה.
אלן קאר – המומחה לגמילה שלא הצליח להיגמל מאלכוהול
"לימדתי מיליונים להפסיק לעשן – אבל על הבירה שלי לא הצלחתי לוותר." את המשפט הזה אמר אלן קאר, מי שהיה מהגורואים הידועים ביותר בעולם לגמילה מעישון. ספרו "הדרך הקלה להפסיק לעשן" הפך לרב־מכר עולמי ועזר למיליונים. אך מעטים יודעים שהוא עצמו התמודד במשך שנים עם שתייה מופרזת של אלכוהול, בעיקר בירה - גם בזמן שהיה "מדריך חיים בריאים". הוא הודה בכך בראיונות, ואף כתב ספר בנושא גמילה מאלכוהול - אך רק לאחר שחווה בעצמו מאבק אישי ממושך. קאר נפטר מסרטן ריאות בשנת 2006, ולמרות שהפסיק לעשן ב-1983, השפעות העבר לא פסחו עליו.
לשבור את המעגל: דרכים מבוססות מדע לשינוי ההרגלים
הבשורה המעודדת היא שאף הרגל הרסני אינו גזרה משמים. המחקר מלמד שאנשים כן מסוגלים להשתנות - בעזרת הכלים והגישה הנכונים. הנה כמה אסטרטגיות מוכחות שיעזרו לנתק את הרצף ההרסני ולפתח הרגלים בריאים יותר:
הגברת המודעות וזיהוי טריגרים: השלב הראשון הוא לזהות מתי, איפה ובאילו מצבים אנחנו נוטים ליפול להרגל הרע. לדוגמה, אולי אנו אוכלים ג'אנק כשאנחנו עייפים או עצובים, או דוחים משימות כשאנחנו מרגישים מוצפים. ניהול יומן הרגלים יכול לעזור למפות את הטריגרים – אותם רגעים, רגשות או מקומות שמעוררים את הדחף. ברגע שמודעים להם, אפשר לתכנן מראש כיצד להתמודד: למשל, להחליט ש"כשאני חש עצב או עייפות בערב, אצא להליכה במקום לפתוח את המקרר".
הימנעות ונטרול פיתויים בסביבה: קל יותר למנוע מאשר לעצור תוך כדי. מחקרים מציעים לסדר את הסביבה כך שההרגל הרע ידרוש יותר מאמץ - ולהפך, שהחלופה הבריאה תהיה נגישה. אם אתם מנסים להפחית אכילת מתוקים, הרחיקו מהבית חטיפים מפתים והחזיקו בהישג יד פירות חתוכים. אם הסמארטפון גוזל את זמנכם בלילה, השאירו אותו מחוץ לחדר השינה. כאשר נמנעים מ"מצבי הפיתוי" או יוצרים בהם "חיכוך" (למשל, התקנת אפליקציה שחוסמת רשתות חברתיות אחרי שעה מסוימת), קל יותר לדבוק בהחלטה. במילותיו של חוקר המוח ראסל פולדרק, "אם תמיד עוצרים למאפה שמנוני בדרך הביתה, שנו מסלול" – הסירו את המוקש ממסלולכם.
החלפת הרגל רע בהרגל טוב (Placebo Behavioral): פסיכולוגים מדגישים שריק שנוצר צריך למלא במשהו אחר. קשה פשוט להפסיק התנהגות ממכרת בלי תחליף, כי היא מותירה חלל רגשי וגופני. לכן, מצאו הרגל חיובי שיוכל לתפוס את מקום הישן: בכל פעם שמתחשק לעשן, שתו כוס מים או לעסו מסטיק; במקום לנשנש בשעות הערב מחוסר מעש, עסיקו את הידיים בסריגה או בציור; כשאתם רוצים לברוח למסכים, נסו לקרוא או לשמוע מוזיקה מרגיעה. מחקרים מראים שהחלפת הרגל עובדת טוב יותר מהניסיון להיגמל "בכוח הרצון" בלבד. אפילו פעילות גופנית יכולה לשמש "התמכרות חלופית" בריאה - ישנם מכורים לשעבר לסמים ואלכוהול שמצאו בריצה או ביוגה אפיק לסיפוק הצורך הטקסי והגופני, מה שעזר להם להימנע מהסם. חשוב להבין שההרגל הישן לא נמחק מהמוח לגמרי – הוא תמיד אורב ברקע – אבל חיזוק העקבי של הרגל חדש יכול לדחוק אותו לשוליים.
תרגול שליטה ובניית "שריר" כוח רצון בהדרגה: כוח הרצון שלנו הוא כמו שריר - אם מפעילים אותו יותר מדי בבת אחת, הוא יתעייף, אבל אם מתאמנים עליו בהדרגה, הוא יתחזק. פרופ' רוי באומייסטר מצא שניסיון להתנזר לחלוטין מהרגל רע ביום אחד לעיתים נכשל כי ה"כוח" נגמר, אבל אימון יומיומי במשימות קטנות של שליטה עצמית (כמו שמירה על יציבה או כתיבת יומן אכילה) יכול לחזק את היכולת העקרונית להתמיד. לכן, אל תזלזלו בהישגים קטנים: עמדתם בפיתוי היום ופסחתם על העוגה? זה ניצחון שמכין אתכם למחר. הדרגתיות גם היא מפתח - הפחיתו את מספר הסיגריות בהדרגה, קבעו יעדי ביניים ריאליים, והתגמלו את עצמכם על כל צעד מוצלח (בספר חדש, בילוי נעים, וכו'). חיזוקים חיוביים קטנים שומרים על המוטיבציה לאורך זמן.
התמודדות עם הרגש במקום בריחה ממנו: זכרו שהרגלים הרסניים רבים החלו כדרך להתמודד עם רגש כואב. כדי לשבור אותם באמת, צריך לטפל במה שמתחת לפני השטח. אם אתם דוחים בגלל חרדה, אולי יעזור ללמוד טכניקות הרפיה לפני תחילת המשימה, או לפרק את המטלה לצעדים קטנים כך שלא תרגיש מכריעה. אם אתם אוכלים כדי להתנחם, תרגלו דרכים בריאות לוויסות רגשות - כתיבה ביומן, שיחה כנה עם חבר, מדיטציה או טיפול מקצועי.
גם מיינדפולנס (קשיבות) נמצא ככלי יעיל במיוחד: על ידי תשומת לב לרגע ולרגשות שעולים, ללא שיפוט, ניתן להימנע מלהגיב אוטומטית בדפוס הישן. מחקרים מצאו שרמות גבוהות יותר של קשיבות וחמלה עצמית מקושרות לפחות דחיינות ולחץ, כי הן עוזרות לאדם לקבל את התחושה הרעה בלי לברוח ממנה. למשל, אם אני עצוב במקום לפתוח את המקרר, להיות מודע לעצב, אולי לבכות או לדבר עליו, ולתת לו לחלוף - במקום לכסות אותו בגלידה.
לפנות לעזרה ותמיכה: אין בושה בלהיעזר בגורמים חיצוניים. שינוי הרגלים קשה יותר לבד. שתפו חברים או בני משפחה בכוונות שלכם - שיעודדו אתכם ויחזיקו אתכם אחראים, אך שימו לב והיזהרו מלהפיל עליהם את האחריות לבעיות שלכם. מחקרים הראו שקבוצות תמיכה (כמו קבוצות גמילה מעישון, אלכוהוליסטים אנונימיים, או אפילו קבוצות הרזיה) מכפילות את סיכויי ההצלחה כי הן נותנות מסגרת של אחריות והזדהות. בקשרים רעילים, לעיתים נדרש סיוע מקצועי - מטפל או יועץ שיוכל לעזור לכם לראות את הדפוס מבחוץ, לבנות תוכנית יציאה ולהתמודד עם הפחד. אם מדובר בהתמכרות פיזית (סמים, אלכוהול, ניקוטין), ייתכן שיש מקום גם לטיפול תרופתי לתקופת הביניים, כדי להקל על הגוף ולאפשר לכם להתמקד בשינוי ההתנהגותי. בסופו של דבר, תמיכת הסביבה יכולה לעשות הבדל עצום אל תנסו להיות "גיבורי-על" לבדכם.
לסיכום, התנהגויות שפוגעות בנו למרות מודעותנו הן אתגר מרתק המשלב ביולוגיה, פסיכולוגיה וחברה. המוח שלנו, עם מערכת התגמול וההרגלים שבו, לפעמים "מכשיל" אותנו עם אהבתו לעונג המידי והרגלים אוטומטיים. הנפש שלנו מחפשת דרכי מילוט מכאב, גם אם הן עולות לנו ביוקר מאוחר יותר. אך ההבנה המעמיקה של מנגנונים אלה - ההכרה בכך שאיננו "חלשי אופי" או "חסרי תקנה", אלא בני אדם עם מוח גמיש שלעיתים לומד דברים שגויים - היא הצעד הראשון לשינוי.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בעזרת מודעות, סביבה תומכת, וכלים שהתבררו כיעילים במחקר, אפשר לבנות נתיבים חדשים במוח והרגלים חדשים בחיים. זה לא קורה בן לילה, ולא תמיד בקו ישר - אבל השינוי אפשרי. רבים עשו זאת, וגמלו עצמם מאכילה רגשית, מדחיינות, מהתמכרויות ומקשרים רעילים. כל צעד קטן בדרך - כל ויתור על סיפוק מיידי, כל בחירה מודעת בטובתכם ארוכת הטווח - הוא ניצחון כימי במוח וניצחון אישי גדול. זכרו: ההרגלים נוצרים במוח, אבל כך גם הכוח לשנותם. המדע מלמד אותנו שהמוח גמיש ויכול ללמוד להתנהג אחרת. בסבלנות, עקביות ואמונה, נוכל להשתחרר מהכבלים שכרכנו סביב עצמנו – ולצעוד לעבר חיים בריאים ומסופקים יותר, מתוך בחירה מודעת.
0 תגובות