בפרק מרתק וחשוף של התוכנית "עבודה שבלב" עם משה מנס התארח האמן, הבעל תפילה והיוצר זלמן שטוב לשיחה עמוקה עם משה מנס. מזיכרונות הילדות בבתי הכנסת של הר נוף, דרך הפולמוס הסוער סביב הסליחות המוזיקליות והמסעות בהודו וניו יורק, ועד לרגע המרגש באומן שפתח את מעיין הדמעות. ניגון של מסע, תשובה וכנות ללא פילטרים.
את השיחה פותח משה מנס בשאלה הבסיסית ביותר, זו שצפה בכל פעם שזלמן שטוב עולה לבמה או ניגש לעמוד התפילה: "בדרך כלל מגיעים אלינו זמרים, חזנים, בעלי תפילה. אבל מה אתה בעצם?".
שטוב לא מנסה להכניס את עצמו למגירה מוזיקלית צרה. "זה בדיוק הסיפור," הוא משיב בחיוך. "אני חושב שאני מגיע לכל המקומות האלה מתוך נקודה אחת: סיפור סיפורים. בכל שירה שלי יש קצת מהתפילה של הימים הנוראים, והמוזיקה מקבלת משמעות עולמית מעבר לעוד שיר נחמד בשבת."
לפרקים הקודמים של עבודה שבלב - הקליקו כאן.
השיחה גולשת במהירות לזיכרונות הילדות בשכונת הר נוף בירושלים. שטוב נזכר בבעל התפילה של ילדותו, הרב יוסף אשר נוימן "זה זן שנכחד," הוא מתאר ברגש. "בית כנסת קלאסי, כבד, לא בדיוק הסגנון שלי. בגיל תשע או עשר כבר עזבתי את המקום והלכתי לבתי כנסת אחרים בירושלים. אבל שנים לאחר מכן, כשכבר הייתי בגיל 25, הייתה שנה אחת שלא הייתי חזן. עמדתי ושאלתי את עצמי איפה להתפלל."
באותו רגע, מתאר שטוב, התחולל בתוכו דו-שיח פנימי מרתק: "היה לי קול דק בפנים, קול של ילד שאמר: 'אולי תלך לבית הכנסת של יוסף אשר?'. ומנגד, הקול הבוגר, ה'בס' שראה כבר דבר או שניים בחיים, אמר: 'אתה דפוק? מה הקשר שלך לשם היום?'. אבל הקול הדק הכריע. הלכתי, וזה היה מופלא."
החזרה הזו לילדות הולידה אצלו תובנה עמוקה על מהות התפילה: "הבנתי משהו מטורף. לילד הקטן בבית הכנסת אין שום תפקיד רשמי. הוא לא גבאי, הוא לא משלם חבר, והוא לא 'חי' את התפילה כמו המבוגרים. אבל כשהציבור שר – יש לו מקום בדיוק כמו להוא עם הזקן הארוך או לרב. השירה מעניקה לו שוויון. התפילה של בעל התפילה ההוא פשוט ליטפה אותי ומשכה אותי, וההד הזה של ימים נוראים ממשיך איתי גם באמצע השנה."
המארח, משה מנס, מתחבר לזיכרון ומעלה זיכרון ילדות מקביל מבית הכנסת "הגר"א" בהר נוף, אצל פוסק הדור הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א. "זה היה מקום כבד מאוד," משחזר מנס. "אבל אני זוכר שכילד, רב משה קרא לי באחד מימי הנוראים ואמר לי: 'אתה, יש לך נשמה חסידית'. ולמה? כי היית בשירה. הייתי עומד ליד החזן ושר איתו."
פולמוס הסליחות המוזיקליות: הופעה או התעוררות הנפש?
אחת הנקודות המרתקות בשיחה נוגעת לתופעת "הסליחות המוזיקליות" בלילות אלול, תופעה ששטוב היה מנחשוניה בציבור החרדי והדתי. מנס מעמת אותו עם הביקורת הנוקבת: "יש כאלה שיבואו ויגידו שזו חתיכת הופעה, תיאטרון. איפה ה'נורא' שגדלנו עליו? אתה רואה שם חבר'ה שמגיעים עם סמארטפונים ומצלמים, זו חוויה – אבל לאמתפספסת היראה?"
שטוב אינו נרתע מהביקורת ומשיב בחדות: "קודם כל, הסליחות אצלי הן הרבה פחות 'תופעה' והרבה יותר ניסיון להגיע לתפילה פנימית. מי שמגיע מבין את זה. שנית, אני מבין את הצד השני. במשך שנים הייתי כותב טורים כדי להסביר, אבל היום אני אומר: מי שמרגיש שזה לא בשבילו – שלא יבוא."
כדי להסביר את תפיסת עולמו, משתמש שטוב בטיעון עמוק: "דוד שלי, חיים פנט ז"ל, כתב את 'סליחות המבוארות'. מאז שהתחלתי להגיד סליחות בצורה מוזיקלית, אני שואל את המבקרים שאלה פשוטה: מה המטרה של הסליחות? המטרה היא פשוט שהפה יוציא צלילים במהירות, ונריץ מילים ופיוטים שאף אחד לא מבין בהם מילה? אם זו המטרה – אתם צודקים. אבל אם המטרה היא להרגיש משהו, לומר מילה בכוונה, לפתוח את הלב – אז המוזיקה היא הכלי הכי עוצמתי לכך."
בתשובה לשאלתו של מנס מדוע אינו הופך גם את הקינות של תשעה באב לחוויה מוזיקלית, משיב שטוב בכנות יוצאת דופן: "יש מנהגים ומסגרת. אני אדם מאוד שמרן בעומק שלי, גם אם החזות שלי לא תמיד משדרת את זה. השמרנות שלי מגיעה מהבנת העומק של הדברים."
שטוב מזכיר כיצד היה מהראשונים להכניס נגינה בתפילת ה'הלל' בחול המועד סוכות, צעד שנתקל בשעתו בהתנגדות עזה. "כשהתחלנו לנגן בהלל בישיבה קטנה בשערי חסד, הגיעו אברכים באמצע התפילה וצעקו שזה אסור. הלכנו באמצע ה'הלל' לרב השכונה כדי שיכריע.
"גם הלויים בבית המקדש ניגנו בכלי שיר," הוא מוסיף. "אם לוי מבית המקדש או הכהן הגדול ביום כיפור היו צועדים ברחוב בירושלים של היום, אנשים היו בטוחים שזה פורים ולא היו מבינים מה קשור שמרנות. שמרנות אמיתית היא חיבור לשורש."
"הנני העני ממעש": הרגע שבו החזן נשבר
כשמנס שואל אותו איזה קטע בתפילות הימים הנוראים מצמרר אותו במיוחד, שטוב לא בוחר ב"ונתנה תוקף" הקלאסי, אלא בצמד רגעים אינטימיים בהרבה.
"הקטע הראשון הוא בפתח יום הכיפורים, ב'כל נדרי': 'על דעת המקום ועל דעת הקהל... אנו מתירים להתפלל עם העבריינים'. יש ברגע הזה איזה קסם של ערבות הדדית. כולנו ביחד. אין פה חזן וקהל, כולנו חלק מאותו מעמד."
הקטע השני, לדבריו, הוא הקטע שמביא אותו עד דמעות מדי שנה: "הנני העני ממעש".
"כשאתה עומד כבעל תפילה, אתה לא סתם מתפלל. אתה שליח ציבור שאמור לקחת איתו את הקהל. ואת מי אתה לוקח? את הציבור, יחד עם כל ה'פאקים' והחיסרונות שלך עצמך. אתה מכיר את עצמך, יודע מה עברת, את העליות ואת הנפילות. והנה אתה עומד ונרעש ונפחד.
"הייתי שנה אחת חזן במונקו," מספר שטוב. "הכל שם היה נוצץ, אפילו התפילה. אבל הבנתי שאני לא יכול להיות רק 'שליח ציבור' – אני רוצה להיות 'חבר ציבור'. אני צריך את הציבור איתי כדי לשאוב ממנו כוח ולהוביל אותו."
הבכי באומן והמעיין של הלב
במהלך השיחה משתף שטוב בסיפור אישי ויוצא דופן מביקורו הראשון בקברו של רבי נחמן מברסלב באומן – מקום שאליו התנגד בעבר בחריפות.
"בעבר קראתי לזה 'עבודה זרה'," הוא מתוודה. "אבל בגיל 30 אשתי אמרה לי שהגיע הזמן שננסה. נסעתי. עברנו בדרך במז'יבוש, ובלילה שלפני ראש השנה הגענו לאומן. הייתה שם אנרגיה מטורפת של 100,000 גברים, פסטיבל שלם של רוחניות.
"עליתי לחדר שבו ישנתי, ופגשתי שם את דוד, ברגע שהוא ראה אותי, הוא התחיל לבכות בכי תמרורים. הוא סיפר לי שלפני למעלה מ-20 שנה נולד לו ילד בארצות הברית, ומאז נעלמו עקבותיו והוא מחפש אותו בנרות. 'אתה נראה בדיוק כמוני כשהייתי צעיר', הוא אמר לי."
שטוב מתאר רגע של פתיחת הלב: "ישבנו שם ושנינו בכיינו. הוא בכה על הבן האבוד שלו, ואני בכיתי איתו – למרות שהבהרתי לו שאני לא הבן שלו ושיש לי הורים מוכרים בירושלים... אבל הבכי הזה פתח אצלי משהו עמוק. בכי הוא לפעמים המעיין הכי טוב לטבול בו בתוך עצמך. אתה יוצא ממנו טהור ומשוחרר."
שטוב מסביר כי האבהות לילדיו שלו חידדה אצלו את היכולת להתרגש ולהביא כנות למציאות: "כשנולד לך ילד, נפתחים לך מקומות בלב. בסטטוסים או בשירים שלי אני מנסה לא לשחק משחקים. הילדים שלי חווים אותי בדיוק כפי שאני." הוא מספר על בנו לוי בן החמש, שכבר שולט בספרי יהושע, שופטים ומלכים: "אני ממלא אותו בדרמה יהודית ובסיפורים. זו הדרך היחידה שלנו לשמר את היהדות – דרך הסיפורים והאנרגיה."
"אני ישנה וליבי ער": ביצוע חי באולפן
לקראת סיום התוכנית, שולף זלמן שטוב את הגיטרה לביצוע חי ומרגש של שיר חדש שהלחין במהלך שהות ממושכת ובודדה בניו יורק.
"ניו יורק, עם כל הבלגן והרעש שלה, היא בעצם סיפור הבדידות הכי גדול בעולם," הוא משתף ברקע ליצירה. "טיילתי שם לבד, ופתאום אתה מבין שלאף אחד לא אכפת ממך. ישבתי בחדר במלון והרגשתי בדידות עצומה. אבל בדידות כזו היא גם זמן של נבואה – כשהקירות בנפש נשברים. התיישבתי עם הגיטרה והוצאתי את הנפש בשיר מתוך שיר השירים."
באולפן מבצע שטוב בקולו היחודי והמרגש את המילים:
"אני ישנה וליבי ער... קול דודי דופק... דודי שלח ידו מן החור ומעיי המו עליו... קמתי אני לפתוח לדודי..."
הביצוע הסוחף מוביל את מנחה התוכנית, משה מנס, לסכם את המפגש הטעון: "זה הרבה מעבר לשיר, זה מסע שלם. הבאת כאן נקודה עצומה של נוכחות, כנות וחשבון נפש – לא רק מתוך פחד ודאגה, אלא מתוך הסתכלות על הכלים והכוחות הטובים שניתנו לנו."
0 תגובות