"יש למנוע המנהג", כתב מרן. האר"י, לעומתו, הקפיד עליו מאוד. ערב יום הכיפורים יוצא יוסי עבדו לבדוק במו עיניו מה עומד מאחורי התרנגול שמסתובב מעל הראש.
בתוכנית "זאת חליפתי" פוגש עבדו את הרב עזרי אוהב ציון, מרבני בד"ץ עטרה בית יוסף ובודק סכינים. הוא פותח בשאלה שלא מקובל לשאול מול רב משחטה: "מה הבד"ץ הכי טוב?"
"אני לא אדבר על אחרים", משיב הרב. "כדי לגדול לא צריך לדרוך על אחרים". אבל מכאן הוא כבר מפרק את התהליך שלב אחר שלב.
הלכות שחיטה: מהעוף ועד הלהב
ההידור מתחיל עוד בבחירת העופות עצמם. הסוחר שאחראי על הלולים, מסביר הרב, מעדיף להפנות לכשרות המהודרת את הגידולים האיכותיים ביותר. את הרגילים - מפנה לרבנות.
אחר כך מגיע הקצב. יש משחטות, לדבריו, שבהן שוחטים מגיעים ל-16 ואף 18 עופות בדקה. במערך שעליו הוא מדבר בבד''ץ בית יוסף, מקפידים על לא יותר מ-12. "שחיטה בנחת, שחיטה רגועה".
גם הברכה אינה נאמרת מחדש על כל עוף. בשולחן ערוך, יורה דעה סימן י"ט, נפסק שברכה אחת יכולה לפטור כמה שחיטות רצופות - כל עוד לא היה הפסק המחייב ברכה חדשה.
ואז יוצאת הסכין. הרב מעביר את הלהב על הציפורן, הלוך ושוב, ובודק את צדדיו. המקור לבדיקה כזו מופיע כבר בגמרא במסכת חולין, המתארת בדיקה בבשר האצבע, בציפורן ובצדי הסכין. "חדה וחלקה, ללא שום פגם", הוא אומר. הוא נזכר באזהרת רבו הראשון הרב ציון חוכימה זצ''ל בשם רבו הרה''ג בן ציון אבא שאול זצוק''ל: "תדע לך, סכינים זה דאורייתא". מול המצלמה הוא מרים את הלהב ובודק על בשרו: "אתה רואה איזה חדות? כמו לייזר".
מה בדיוק צריך להיחתך? בעוף די מעיקר הדין ברובו של סימן אחד - קנה או ושט. בבהמה ובחיה, לעומת זאת, נדרש רוב שני הסימנים. שחיטה מהודרת שואפת לחיתוך מלא ונקי של שניהם, בפעולה אחת עם חיתוך הוורידים.
אבל האם בכלל יש מצווה לשחוט?
כאן עולה שאלה עמוקה יותר. האם השחיטה היא מצווה בפני עצמה? או רק הדרך שהתורה התירה בה את אכילת הבשר?
לדברי הרב, הכף החיים בתחילת סימן א' הביא מחלוקת ראשונים האם מצוות שחיטה היא קשורה להיתר האכילה בלבד. אך לפי תורת האר"י, לעומת זאת, יש לה משמעות רוחנית מחייבת יותר. "יכול להיות שגם אתה, יוסי, בגלגול קודם כבר היית שוחט", הוא אומר בחיוך.
תוך כדי כך הוא מדגים איך אוחזים בעוף בלי לגרום לשמוטת כנף - מצב שבו הכנף יוצאת ממקומה. זה עלול לפגוע בריאה הצמודה אליה, ולהפוך את העוף לספק טריפה.
"זאת חליפתי": מאיפה הגיע המנהג
התרנגול מוחזק מעל הראש. שורשי הכפרות מגיעים לפחות לתקופת הגאונים - אך לא התקבלו ללא מחלוקת.
מרן רבי יוסף קארו כתב בשולחן ערוך, אורח חיים סימן תר"ה: "יש למנוע המנהג". הרמב"ן והרשב"א, מציין הרב, התנגדו למנהג עוד לפניו. שניהם ראו בו חיקוי דרכי הגויים - הרשב"א אף כתב במפורש בתשובה שנלחם למגר אותו מעירו.
הרמ"א חלק עליהם. בהגהה על אותו סעיף ממש הוא כותב שבקהילות אשכנז נהגו במנהג, ושאין לשנותו - משום שהוא "מנהג ותיקין".
אצל המקובלים התמונה משתנה שוב. רבי חיים ויטאל מעיד ב"שער הכוונות" שהאר"י "היה נזהר מאוד לקיימו", ואף נהג לעשות את הכפרות באשמורת הבוקר של ערב יום הכיפורים. הוא אף הוסיף עליו פרטי הלכות משלו.
דיוק שחשוב לא לפספס: הנוסח עצמו
כאן יש נקודה שרבים טועים בה. על פי המקובלים צריך לומר: 'זה חליפתי, תמורתי, כפרתי', ראשי תיבות חת"ך - שם מלאך הממונה על החיים".
המילה "זה" נאמרת פעם אחת בלבד, בתחילת המשפט. לא לפני כל מילה בנפרד ("זה חליפתי... זה תמורתי... זה כפרתי"). הסיבה: רק כשהמילים "חליפתי תמורתי כפרתי" נאמרות ברצף אחד, בלי "זה" נוסף ביניהן, נוצר ראשי התיבות ח-ת-כ - חת"ך.
בהמשך הנוסח נכון לומר: "זה התרנגול לשחיטה ילך, ואכנס אני לחיים טובים ולשלום". וכשעושים את הכפרות עבור אדם אחר, משנים את הנוסח ואומרים: "ותיכנס אתה".
זה גם קובע את הסדר. לפי הכף החיים, עושים לעצמו תחילה, ורק אחר כך לבני הבית ולאחרים - בדיוק כמו הכהן הגדול ביום הכיפורים, שמכפר בעד עצמו ואח''כ בעד בני ביתו ואת לאחר מכן עבור כלל ישראל.
למה דווקא תרנגול? ולמה לבן?
הבחירה בתרנגול קשורה לכינויו בלשון חז"ל - "גבר". הטור מביא את הטעם "גבר תחת גבר".
הצבע הלבן מקבל משמעות סמלית מהפסוק בישעיהו: "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו". עם זאת, ההלכה אינה מחייבת דווקא לבן. הפוסקים אף הזהירו שלא להתאמץ ולחפש דווקא אחריו, כדי שלא ייראה הדבר כחיקוי מנהגי גויים, כפי שכתבה הגמ' במסכת עבודה זרה דף יד'.
האם העוונות באמת "עוברים" לתרנגול?
הרב מסביר את הרעיון של ארבע מיתות בית דין. הוא מדגיש שהמעשה נועד לעורר את האדם לחשוב על הדין ולהרהר בתשובה - הכפרות אינן תחליף לתשובה עצמה.
והוא מבקש לנפץ מיתוס נפוץ: מי שאוכל את התרנגול של הכפרות, אינו "אוכל את העוונות". אפשר לתת את העוף לעני. או לפדות אותו ולתת את תמורתו לצדקה. הרב מציין בשידור מנהג לתת 35 שקלים, או לפי היכולת.
על מקומות שבהם העופות לא נאכלו הוא מתקומם: "ראיתי במו עיניי מקומות שפשוט זרקו את העופות לאשפה. מה ההיתר בכלל, ריבונו של עולם?, זה איסור בל תשחית גמור!!"
ומה עם צער בעלי חיים?
עצם השחיטה הכשרה מותרת על פי התורה. אבל אין בכך היתר לגרום לבעל החיים סבל מיותר בדרך אליה. דווקא בערב יום הכיפורים, כשהעומס גדול, הזהירו הפוסקים מפני צפיפות, צמא, החזקה ממושכת ותשישות השוחטים.
ממש השבוע, לקראת יום הכיפורים הקרוב, פרסם הראשון לציון הגר"י יוסף הנחיה הלכתית בנושא. במקום שאי אפשר להבטיח לעופות תנאי החזקה נאותים ושחיטה מפוקחת - "יש לקיים את מנהג הכפרות בכסף, שיעור דמי עוף 35 ש"ח". הוא מזהיר: "מי שמקיים מצווה זו בעבירה של צער בעלי חיים... עובר על צער בעלי חיים דאורייתא".
הסכין עברה, הכשרות עדיין לא הסתיימה
השחיטה היא רק תחילת הבדיקה. הרב פותח את העוף ומראה לעבדו את הלב, הריאות,, הכבד, הקורקבן, הטחול. וצומת הגידים.
פגיעה בצומת הגידים עלולה להטריף את העוף. גם בריאות מחפשים ריעותות המעוררות שאלה הלכתית. רמות הכשרות נבדלות זו מזו בהיקף הבדיקה ובאופן ביצועה בפועל - בבד"ץ בית יוסף, לטענת הרב, נפתחת צומת הגידים ונבדקת פיזית, ולא רק במישוש חיצוני. והוסיף: ''אין עוף שלא עובר אצלינו בדיקה אישית''
לפני החיתוך עצמו, הרב אף פותח בבקשת רשות ובברכה. "ברשות מורי ורבותיי," הוא אומר, ואז מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על השחיטה". מנהג בקשת הרשות נהוג בעיקר אצל שוחטים שאינם מובהקים כתלמידי חכמים גדולים, כביטוי של ענווה כלפי מוריו וכלפי המעמד ההלכתי של פעולת השחיטה עצמה.
הרב לא הסתפק בהסבר התיאורטי - הוא גם פירט את הידור המעשה עצמו. "לשחוט את כל הקנה ואת כל הוושט, ואת הוורידין, כדעת רבי יהודה," הוא אומר, ומדגיש: "בבת אחת" - כלומר בפעולת חיתוך אחת, רציפה, בלי להרים את הסכין באמצע. במשנה במסכת חולין נחלקים בדיוק בנקודה הזו: לתנא קמא די ברוב סימן אחד כדי שהשחיטה תהיה כשרה בעוף, ואילו רבי יהודה מצריך לשחוט גם את הוורידין - עורקי הדם בצוואר. להלכה נפסק כתנא קמא ולא כרבי יהודה, כפי שאמר רבי יהושע בן לוי לבניו 'הזהרו בורידין כרבי יהודה'- אבל זו בדיוק הרמה שהרב מתאר כסטנדרט הנהוג אצלו.
הלב נפתח כדי להוציא ממנו את הדם. הרב מציין מנהג קבלי להימנע מאכילת מוח, לב וכבד. הכבד זוכה לדין מיוחד - בשל ריבוי הדם שבו, אין די במליחה רגילה. השולחן ערוך פוסק שיש לקורעו ולצלותו באופן שמאפשר לדם לצאת. והרב הדגים בפועל את חיתוך השתי והערב המהודר לדעת מרן השולחן ערוך.
המצווה שאחרי השחיטה
על הרצפה נשאר הדם. אבל כאן לא מדובר רק בניקיון. התורה מצווה על השוחט: "ושפך את דמו וכסהו בעפר".
הרב פונה ליוסי: "אני ממנה אותך שליח שלי". וזאת בכדי שלא לזלזל במצוה כפי שכתב הרב החיד''א, עבדו לוקח את העפר ומקיים את המצווה בברכה.
אחר כך עובר העוף להכשרה במלח ולשטיפות. הרב מסכם בחידה: "יש דבר שמותר ויש דבר שאסור. הם נפגשים, והמותר נהיה אסור והאסור נהיה מותר". המלח - שאחרי שספג את הדם אסור בשימוש - הוא זה שמוציא את הדם מהבשר ומכשיר אותו לאכילה.
התרנגול מסתובב מעל הראש. אבל הכפרה, מזכיר הרב שוב ושוב לאורך המשדר, אינה אמורה להחליף את האדם - היא אמורה לטלטל אותו.
תחקיר והגשה: יוסי עבדו | עריכה: דוד והבה | צילום: נריה סעדיה | ניהול מחלקת מדיה כיכר השבת: ידידיה כהן | מנהלת מחלקת צילומים: ציפורה בוילר
2 תגובות