יש סיפורים שאתה קורא ואומר לעצמך: "זה לא יכול להיות אמיתי." הסיפור של געש יהושע סער הוא בדיוק כזה – רק שהוא אמיתי לגמרי.
נער מקריית טבעון שלא ידע מה זה נרות שבת, שברח מחב"דניקים ברחוב ו"חירטט" אותם בתירוצים יצירתיים, שהסתכל על חרדים וחשב "איזה מסכנים" – הפך תוך עשור לאדם אחר לחלוטין. לא שינוי קוסמטי, לא "קצת יותר מסורתי". שינוי מוחלט: גמרא כל יום, שלוש תפילות במניין, שמירת שבת מלאה, ואלפי אנשים שעוקבים אחריו ברשת כדי לשמוע אותו מדבר על אמונה.
איך זה קרה? מה גרם לבחור שסלד מהדת לחזור אליה? ומה הוא מרגיש היום כשהוא נזכר בעבר שלו?
בראיון עומק מרתק עם יוסי עבדו בתוכנית "השם אחד", געש יהושע סער פותח את הלב ומספר הכל: על נסיעת האוטובוס שהפכה את חייו, על השבת הראשונה שגרמה לו להרגיש "משהו שלא הרגשתי בחיים", על התקופה האפלה שבה עשה מצוות מתוך פחד – ועל הרב שלימד אותו איך לעבוד את השם מאהבה.
ילדות ללא קידוש – "לא היה לי שום קשר לדת"
סער נולד וגדל בקריית טבעון, מושב בצפון הארץ, למשפחה שהוא מגדיר "חילונית לחלוטין". כשהוא נשאל לתאר את הבית שבו גדל, המילים יוצאות בכנות מפתיעה: "בקושי קידוש יש. הקידוש ברמת העיקרון, אבל יותר בקטע מסורתי כזה. לא הייתי צם בכיפור לפעמים, לא שמרתי בשר-חלב. די רחוק מהדת."
אבל גם כשהוא מתאר את הריחוק, סער מקפיד להדגיש: "הורים מדהימים". הניכור מהדת לא נבע מטראומה או מבית שבור – פשוט זו הייתה המציאות. יהדות הייתה מושג רחוק, מעורפל, משהו ש"האחרים" עושים.
ואותם "אחרים" – החרדים – עוררו בו תחושות שהוא לא מסתיר מהן כיום: "הייתי רואה חרדים והייתי אומר 'איזה מסכנים הם'. חשבתי שיש להם חיים צרים ומסכנים."
למה מסכנים? סער מסביר את החשיבה של אז: "מבחינתי הם היו באיזשהו כלא. כלא של מצוות, כלא של 'חייבים לעשות דברים מסוימים'. ואני בן אדם שאוהב להיות חופשי, לעשות מה שהוא רוצה."
הבר מצווה ששתלה זרע – "הרגשתי טוב עם התפילין, אבל חזרתי לסורי"
נקודת האור הראשונה הבזיקה בגיל 13. בר המצווה של געש נעשתה כהלכה – "אורתודוקסית, לא רפורמית" הוא מדגיש – והוא הניח תפילין בפעם הראשונה. "הרגשתי טוב עם הדת, הייתי באורות קצת", הוא נזכר.
"הייתי בורח מהחב"דניקים האלה שאומרים לך 'בוא תניח תפילין'", הוא מספר בחיוך עצמי. "הייתי מחרטט אותם. אומר להם 'הנחתי כבר בבוקר', או 'אני אבוא תיכף', או סתם הולך להם בפנים. לא רציתי להניח תפילין."
נסיעת האוטובוס שהפכה הכל – "לא היה לי לאן לברוח"
ואז הגיע אותו יום. סער היה בן 17 וחצי, לפני צבא, בעיצומו של קורס נהיגה. הוא עלה על קו 836 של אגד, מיוקנעם לטבעון – ושם, באוטובוס הזה, ישב שליח חב"ד צעיר בשם ניתאי.
"הוא בא ישב ממש לידי", סער מתאר את הרגע. "אמר לי 'בוא תניח תפילין'. לא היה לי לאן לברוח."
בפעמים קודמות הוא היה משתמט, ממציא תירוצים, נעלם. אבל הפעם הוא היה לכוד במושבו, ומשהו בו אמר: "טוב, יאללה, גם ככה אין לי מה לעשות עכשיו."
מה שקרה באותו רגע שבו כרך את התפילין על ידו – סער מתקשה לתאר במילים: "הנחתי תפילין באותו רגע, וזה החזיר אותי לאורות של הבר מצווה. הרגשתי אושר, לא אושר – שמחה. שמחה שלא ידעתי להסביר אותה."
הוא עוצר לרגע, מנסה למצוא את המילים הנכונות: "לא היה לי גם אינטרס להאמין בזה. לא חיפשתי לחזור בתשובה. אבל הנחתי תפילין ואני מרגיש טוב. גם אחרי זה אני מרגיש טוב. הדברים הולכים יותר חלק."
באותו יום קיבל על עצמו להניח תפילין כל יום. הניצוץ שכבה בבר המצווה – נדלק מחדש באוטובוס בן 30 הנוסעים בדרך לטבעון.
"ואם ניתאי שומע אותי עכשיו – אני מודה לך", סער פונה ישירות למצלמה. "אתה החזרת אותי בתשובה."
השיחה הראשונה עם הבורא – "במדרגות הבית, בשישי בערב"
"מצאתי את עצמי פתאום, כשיש לי קשיים, מדבר עם איזה משהו למעלה", הוא מספר. "לא יודע מאיפה זה בא. אף אחד לא לימד אותי לעשות את זה."
כשעבדו שואל אותו אם היה פעם בהילולה, אם ראה אמא מדליקה נרות שבת, אם היה איזשהו רקע רוחני – התשובה חד-משמעית: "כלום. אני אפילו לא זוכר אם הדליקו נרות שבת. להפך – סלדתי מהדת. מאוד סלדתי מהדת."
ובכל זאת, משהו התחיל לפעום.
השיחה הראשונה שלו עם הקב"ה קרתה במקום הכי לא צפוי: "בבית שלי במדרגות, בשישי בערב, רנדומלי, כשהייתי בתיכון. פשוט משום מקום הרמתי את הראש למעלה והתחלתי לדבר עם בורא עולם פעם ראשונה בחיים שלי."
מה אמרת לו? "אמרתי לו שאני מרגיש מבולבל מכל החיים האלה. שאני רוצה יותר מהחיים, שאני לא מרגיש שאני מצליח."
לוחם במג"ב וחוטא – "היה מאוד כיף, אבל היום אני מבין"
סער התגייס לצה"ל ושירת כלוחם במשמר הגבול. "עדיין הייתי חי חיים חילוניים ועדיין הייתי מחלל שבת והכל", הוא מודה בגילוי לב.
"אתה מתחרט על זה?" כאן סער עוצר לרגע מחשבה: "אני מתחרט על זה נטו כי זה לא רצון השם וזה ציער אותו."
ואז הוא מוסיף משהו שמסביר את כל ההבדל: "היום, כשאני שומר שבת, אני מבין מה זה תענוג אמיתי. הנפש הבהמית שלי עדיין – עם כל כניסת שבת אני נלחם לסגור את הטלפון. אבל ברגע שאתה נכנס לשבת... יש משפט מאוד מוכר: שבת בהתחלה זה קשה, אבל כשאתה מבין מה זה שבת – אתה לא יכול בלי השבת."
"למה החרדים הולכים לחוף נפרד? לא ידעתי"
"ידעתי שיש 'שיקצה' וכל זה, אבל לא ידעתי למה, מה עומד מאחורי זה", הוא אומר. "למה החרדים הולכים לחוף נפרד? לא ידעתי. תנו לי לנסוע בשבת, ללכת לים מעורב – מה הבעיה?"
השינוי התחיל כשחבר הזמין אותו לשיעור תורה של הרב לוניה, שליח הרב גרוסמן בקריית טבעון. שם, לאט לאט, הוא התחיל ללמוד. "מה מותר, מה אסור, איך עושים, כמה עושים, איפה עושים." אבל הרב לא דיבר איתו על שבת. "אמרו לי 'בוא תלמד, בוא תבין'. השבת – זה הגיע ממני."
ואז סער מוסיף משפט שמסכם תקופה שלמה: "בתור חילוני, אפילו בתור בן אדם שהתחזק באיזשהו שלב – אני לא ראיתי את עצמי שומר שבת בחיים."
"שבת כן שבת לא": המאבק בתוך הצבא
בצבא התחילה מלחמת החורמה הפנימית. סער כבר הניח תפילין כל יום, לבש ציצית, אבל השבת? זו הייתה חזית אחרת לגמרי.
"הייתי עושה 11-3, סוגר כל שבת שנייה", הוא מתאר. "בשבתות שהייתי סוגר בבסיס אמרתי לעצמי: 'בשביל לשמור שבת פה אני רק צריך לסגור את הטלפון וזהו'. אם יש נסיעה מבצעית – זה לא נחשב חילול שבת, אז אני רק סוגר את הטלפון ושומר שבת כהלכתה."
ככה זה נמשך חודשים: שבת שהוא סוגר בבסיס – שומר שבת. שבת שהוא בחוץ – מחלל. "קודש חול קודש חול", הוא מתאר את המציאות הסכיזופרנית.
ואז הגיע השחרור. וכאן קרה משהו בלתי צפוי: "קיבלתי כאפה. אמרתי לעצמי: 'או שאני שומר שבת או שאני לא שומר שבת, אין יותר שבת כן שבת לא'. באותו רגע – הפסקתי לשמור שבת."
השבת שהחזירה הכל – "הרגשתי משהו שלא הרגשתי בחיים"
אבל ההשגחה העליונה עבדה מאחורי הקלעים.
כחודש וחצי אחרי השחרור, הוא מספר. "וראיתי את זה. ראיתי מה זה שבת – אבל שבת עם משפחה כהלכתה."
סער עוצר, נושם עמוק, ואז המילים זורמות: "הרגשתי באותו רגע משהו שלא הרגשתי בחיים. משהו כזה טהור. כאילו אתה מתנתק מכל העולם."
מה בדיוק גרם לזה? "המשפחתיות. המשפחתיות קנתה אותי. כולם ביחד, אין הסחות דעת, אין טלפונים, יש קידוש, יש מסורת, יש יהדות. משהו טהור שאני לא יודע להסביר אותו."
מאותו יום הוא התחיל ללכת לבית הכנסת בערבי שבת. "זה התחיל מערבית", הוא נזכר. ועם התפילה – באה השמירה המלאה.
המשפחה והחברים – "סיעתא דשמיא שלא אמרו לי שום דבר"
אחד הדברים שמפחידים חוזרים בתשובה הוא התגובה של הסביבה. איך המשפחה תקבל? מה החברים יגידו? סער זכה לנס: "האמת שברוך השם קיבלו את זה מצוין. המשפחה לא אמרה לי שום דבר, תמכו בי לחלוטין."
וגם החברים? "היה לי הרבה סיעתא דשמיא בקטע הזה. גם החברים לא אמרו שום דבר וברוך השם שלא."זה לא אומר שלא היו ניסיונות. "חברים שלי היו יוצאים והכל ואני בחרתי להישאר בבית." אבל הבחירה הזו, שיכלה להרגיש כוויתור, הרגישה לו כניצחון.
מחרדה לאהבה – "עשיתי מצוות מתוך אילוץ ופחד"
אבל המסע לא היה חלק. סער מתאר תקופה קשה במיוחד – כשהתשובה הגיעה מהמקום הלא נכון.
"כשהבנתי מה החומרה של כל האיסורים הכי גדולים שעשיתי בחיים שלי – שם התחלתי להבין שהחיים זה לא פיקניק", הוא מספר. "התחלתי לעשות את התשובה המסיבית שלי. התחלתי להתפלל, ללמוד תורה כל יום, שחרית מנחה ערבית הכל."
אבל משהו היה עקום: "בנקודה הזאת זה היה מחרדה, מחרדת השם – לא מיראת השם. מתוך פחד שחס וחלילה שיקרה לי משהו. מרוב הפחד הייתי עושה דברים מתוך אילוץ."
הוא מתאר תחושה כואבת: "הרגשתי במין כלא. הבנתי שיש הלכות ושכר ועונש ודברים גדולים ממני – ואני נאלץ לקיים מצוות ולהישמר מעבירות כי אין לי ברירה, כי אני חייב."
זה בדיוק מה שחשב פעם על החרדים. ועכשיו הוא הרגיש את זה על עצמו.
הרב שהפך הכל – "תבין מי זה השם ואז תרצה"
השינוי הגיע דרך הרב אייל עמרמי.
"מי בעצם גרם לי לחזור בתשובה מאהבה? הרב אייל עמרמי", סער אומר. "הוא לא מדבר איתך על הלכות, לא על 'תעשה לא תעשה', זה לא משנה. תבין מי אתה עובד, תבין מי זה השם בכלל."
ההבנה הזו שינתה הכל: "כשאתה מבין מי זה השם ושהוא טוב ומטיב – הוא גורם לך לרצות לעשות את זה. לא מתוך חובה, מתוך רצון."
היום סער לומד כל יום: גמרא, משנה, מוסר, חוק לישראל, זוהר, תומר דבורה, תהילים, תיקון הכללי. שחרית, מנחה, ערבית – הכל במניין.
0 תגובות