28 ביולי, 1996. הים מול חופי דבון שבדרום-מערב אנגליה היה שקט, אך עבור צוות ספינת הדיג "מאלקרי", השקט הזה עמד להישבר בבת אחת. בעודם מושכים את רשתות הדיג מהמים בעומק של כשישה מיילים מהחוף, גילו הדייגים מטען כבד וחריג. בין הדגים והאצות נחה גופת אדם, קשורה למשקולת עוגן במשקל 4.5 קילוגרם.
החוקרים שהוזעקו למקום עמדו בפני מבוי סתום. הים, באכזריותו המוכרת, מחק כמעט כל זכר לזהותו של האיש. לא היו עליו מסמכים, לא ארנק, ולא שום סימן מזהה אחר.
הגופה שהתה זמן רב במצולות והייתה במצב של ריקבון מתקדם, מה שהפך את הזיהוי הוויזואלי לבלתי אפשרי. נראה היה שזהו עוד סיפור על "אלמוני" שהים לקח אל קרבו וסודו יישאר קבור לנצח.
אך אז, מבעד לשכבות המלח והבוץ, הבזיק משהו על פרק ידו הימנית של המת.
זה היה שעון רולקס Oyster Perpetual ישן, בן כ-25 שנה. למרות התנאים הקיצוניים בקרקעית האוקיינוס, למרות הלחץ והמליחות, השעון לא רק נשאר שלם, הוא עדיין תקתק. השעון, שנבנה להיות אטום למים ולשרוד בתנאים הקשים ביותר, הפך לעד היחיד שנותר בזירה.
בלשים של משטרת דבון הביטו בשעון היוקרתי והבינו: שיש בידם קצה חוט. הם לא ידעו אז שמאחורי המספרים הסידוריים המוטבעים בתוך מנגנון הפלדה מסתתר נתיב של הונאה, גניבת זהות ורצח בדם קר.
רולקס שעון שאי אפשר להרוס
כדי להבין כיצד שעון בודד הצליח לפענח פרשת רצח סבוכה, צריך לחזור אחורה בזמן אל ראשית המאה ה-20, אל החזון של אדם אחד בשם האנס וילסדורף.
בשנת 1905, כשהקים את החברה בלונדון, שעוני היד נחשבו לתכשיטים נשיים עדינים ולא מדויקים. וילסדורף חלם על משהו אחר לגמרי: שעון מדויק, אמין ועמיד, כזה שגברים יוכלו לענוד בכל מצב – משדה הקרב ועד לאולמות הנשפים.
הפריצה הגדולה הגיעה בשני שלבים מכריעים שהפכו את רולקס לאגדה של עמידות:
בשנת 1926 וילסדורף פיתח את מארז השעון הראשון שהיה אטום לחלוטין למים ולאבק. הוא קרא לו "אויסטר" (צדפה) כי הוא נסגר על המנגנון והגן עליו בדיוק כפי שצדפה מגנה על הפנינה שבתוכה.
כדי להוכיח את עמידותו, השעון נענד על ידי השחיינית מרסדס גלייצה כשחצתה את התעלה האנגלית ב-1927; לאחר עשר שעות במים הקפואים, השעון עדיין עבד בצורה מושלמת.
בשנת 1931: רולקס רשמה פטנט על מנגנון מתיחה עצמית עם רוטור חופשי, המאפשר לשעון להיטען מתנועת היד של העונד אותו. המצאה זו לא רק ביטלה את הצורך במתיחה ידנית, אלא הבטיחה שהשעון ימשיך לתקתק כל עוד הוא על פרק היד.
במהלך העשורים הבאים, רולקס הפך ל"מעבדה חיה". השעונים נשלחו לניסויי קיצון: הם טיפסו לפסגת האוורסט ב-1953, צללו לעומק של למעלה מ-10,000 מטרים בשקע מריאנה על דופן הצוללת "טריאסטה", ושימשו טייסי קרב ואנשי שירות בנתיבי התעופה המסוכנים בעולם.
המוניטין של רולקס כ"שעון לכל החיים" לא היה רק סיסמה שיווקית.
אך עבור בלשי משטרת דבון ב-1996, העמידות של הרולקס הייתה רק חצי מהסיפור. הכוח האמיתי היה טמון בתיעוד המדוקדק של החברה. מאז 1926, לכל שעון רולקס יש מספר סידורי ייחודי המוטבע עליו. בנוסף, בכל פעם ששעון נשלח לטיפול במרכז שירות רשמי, השען חורט סימנים פנימיים זעירים ומתעד את היסטוריית השירות של המכשיר.
החוקרים שלחו את השעון שנמצא על הגופה למעבדות רולקס. בבדיקה מדוקדקת תחת זכוכית מגדלת, הם מצאו את החותמת: השעון עבר טיפולים פעמיים אצל צורף בנתיב מרוחק בצפון אנגליה במהלך שנות ה-80. המערכת של רולקס, שנועדה לשמור על ערך השעון לאורך עשורים, הפכה למאגר מידע משטרתי בלתי צפוי.
כשהרישומים נפתחו סוף סוף, השם שנחשף לא היה של דייג אלמוני, אלא של אדם שהמשטרה כלל לא ידעה שהוא חסר.
השם היה רונלד פלאט.
רונלד ג'וזף פלאט היה אדם פשוט, חייל לשעבר וטכנאי טלוויזיות במקצועו, שנודע באנגליה כאדם שקט ונעים הליכות.
פלאט תמיד חש חיבור עמוק לקנדה, שם חי בצעירותו, וחלם לשוב לשם יום אחד כדי להתחיל דף חדש ונקי. בשנת 1990, בעודו מנסה לבנות את חייו, הוא פגש אדם בשם אלברט ג'ונסון ווקר יועץ פיננסי קנדי שהציג את עצמו כחבר נאמן ושותף עסקי פוטנציאלי.
מה שפלאט לא ידע הוא שמאחורי החזות המכובדת של ווקר הסתתר פושע נמלט. ווקר היה מבוקש בקנדה על 18 סעיפי הונאה, גניבה והלבנת הון בסכום של כ-3.2 מיליון דולר, והיה מדורג במקום הרביעי ברשימת המבוקשים של האינטרפול.
כשהגיע לאנגליה עם בתו הצעירה (אותה הציג כביכול כאשתו), הוא אימץ את הזהות הבדויה "דייוויד דייוויס", אך הוא ידע שזה רק פתרון זמני.
פלאט היה הטרף המושלם. ווקר ניצל את תמימותו ואת רצונו של פלאט להגר לקנדה. הוא שכנע את פלאט לעזוב את אנגליה ורכש עבורו כרטיס טיסה בכיוון אחד לקלגרי.
לפני שפלאט עזב, ווקר שכנע אותו בערמומיות להשאיר מאחור את רישיון הנהיגה שלו, תעודת הלידה וחותמת החתימה שלו, בטענה שהם נחוצים לניהול העסק המשותף שלהם בהיעדרו. ברגע שפלאט המריא, ווקר "מחק" את דייוויד דייוויס והפך לרונלד פלאט החדש.
התוכנית עבדה בצורה מושלמת במשך שנים, עד שבשנת 1995, כשכספו של פלאט האמיתי אזל והוא התאכזב מחייו בקנדה, הוא חזר לאנגליה.
חזרתו הייתה גזר דין מוות עבורו. הוא הפך לאיום הגדול ביותר על החופש ועל הזהות הגנובה של ווקר. ווקר הבין שפלאט חייב להיעלם הפעם לתמיד. בקיץ 1996, הוא הזמין את פלאט למסע דיג על סירתו, ה"ליידי ג'יין", כשהוא מתכנן את הרצח המושלם בלב ים.
כשהחוקרים החלו לחבר את הנקודות בעזרת השעון, התגלתה האירוניה המרה: השעון היה רכושו הגאה ביותר של פלאט, חפץ שמעולם לא הוריד מפרק ידו. כשווקר השליך את הגופה לים עם משקולת עוגן במשקל 4.5 קילוגרם, הוא הותיר עליה את הרולקס, מבלי לדעת שהשעון יהפוך לעד המרכזי נגדו.
החוקרים הגיעו לביתו של "דייוויד דייוויס" (ווקר) כדי לגבות עדות, אך שם גילו מסכת של שקרים. בעוד ווקר טוען שפלאט נסע לצרפת, שכנים העידו כי בבית מתגורר אדם בשם "רונלד פלאט" ושיש לו סירה שעגנה סמוך למקום מציאת הגופה.
בחיפוש בביתו נמצאה קבלה קטנה על רכישת העוגן ששימש להטבעת הגופה. בנוסף, בדיקות DNA על שערות שנמצאו בסירה וטביעות GPS ששיחזרו את נתיב ההפלגה של ה"ליידי ג'יין", הוכיחו שהסירה הייתה בדיוק במיקום הרצח בזמן שנקבע.
הראיה המדעית המדהימה ביותר הגיעה מהמנגנון של הרולקס. המשטרה ידעה שלדגם זה יש "רזרבת כוח" של 44 עד 48 שעות. מאחר שהשעון נמצא ב-28 ביולי כשהוא עומד, והתאריך עליו נעצר היה ה-22 ביוני, החוקרים יכלו לחשב לאחור בדיוק מתי פלאט נרצח – ה-20 ביוני 1996.
השעון לא רק זיהה את הקורבן, הוא קבע את זמן המוות, מה שהפריך לחלוטין את האליבי של ווקר.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ביוני 1998, הורשע אלברט ווקר ברצח ונידון למאסר עולם. הפרשה הזו נותרה חקוקה בדברי הימים של הקרימינולוגיה: סיפורו של פושע מתוחכם שגנב חיים שלמים, אך הובס על ידי חפץ אחד קטן ומדויק להפליא. השעון שיועד למדוד זמן, הפך לכלי שהחזיר את הצדק לפני השטח, והוכיח שגם במעמקי האוקיינוס, האמת תמיד מתקתקת.
0 תגובות