בלב מדבר קראקום שבטורקמניסטן, במקום של החולות אינסופיים נפער מכתש ענק ובוער שהפך לאחד המראות המדהימים והמסתוריים בתבל.
המקום, שזכה לכינוי המצמרר "שערי הגיהנום", הוא למעשה שדה גז טבעי שקרס לתוך מערה תת-קרקעית ומאז בוער ללא הפסקה כבר למעלה מחמישים שנה. המכתש, שקוטרו נע בין 60 ל-70 מטרים ועומקו מגיע לכ-30 מטרים, פולט להבות מאות נקודות שונות המאירות את סביבתו באור בוהק ויוצרות מחזה המזכיר קוליסאום של אש.
למרות הכינוי המיתי והאגדות המקומיות על כוחות על-טבעיים ורוחות רפאים השוכנות במצולות, האמת מאחורי היווצרות המקום נעוצה דווקא בתאונה תעשייתית מתקופת המלחמה הקרה.
בשנת 1971 פגעו מהנדסים סובייטים שקדחו באזור במערת גז טבעי, מה שגרם לקריסת הקרקע ולבליעת ציוד הקידוח. כדי למנוע את התפשטותם של גזים רעילים לכפרים סמוכים, החליטו המהנדסים להצית את המכתש מתוך מחשבה שהגז יישרף ויכלה בתוך ימים ספורים בלבד. אולם, הם זילזלו בכמויות האדירות של גז המתאן הכלואות מתחת לפני השטח, ומאז ועד היום האש ממשיכה לבעור בעוצמה.
החוויה של העמידה על שפת המכתש היא עוצמתית ויוצאת דופן; הטמפרטורות בתוך הבור יכולות להגיע ל-1,000 מעלות צלזיוס, והלהבות מפיקות רעש עמוק וקבוע המזכיר מנוע סילון של מטוס.
בשנת 2013, החוקר ג'ורג' קורוניס היה לאדם הראשון שירד אל קרקעית המכתש כשהוא לבוש בחליפת מגן מיוחדת כדי לאסוף דגימות קרקע, שם גילה להפתעת העולם חיידקים המצליחים לשרוד בתנאים הקיצוניים הללו.
המקום הפך עם השנים לאטרקציה התיירותית המובילה בטורקמניסטן, ומושך אליו כ-10,000 מבקרים בשנה המגיעים לצפות בלהבות, ללון באוהלי יורטות מסורתיים בקרבת מקום וליהנות משקט מדברי המופר רק על ידי שאון האש.
אף שהממשל המקומי הביע לא פעם כוונה לכבות את הלהבות בשל נזקים סביבתיים, בזבוז משאבי גז וחשש לבריאות הציבור, המשימה הוכחה כסבוכה ויקרה במיוחד, ועד כה הלהבות ממשיכות לרקד בלב המדבר. נכון לשנת 2025, דווח כי עוצמת האש פחתה משמעותית בעקבות מאמצים הנדסיים לניקוז הגז, אך "שערי הגיהנום" עדיין עומדים פתוחים ומזכירים לעולם את עוצמתו הבלתי נשלטת של הטבע לצד השלכותיהן ארוכות הטווח של טעויות אנוש.
0 תגובות