"זה שינה אותי": הלכה שנים למכוני לייזר וחשפה את הגילוי שהפך לויראלי

אני זוכרת את עצמי יושבת בחדר המתנה של מכון לייזר ירושלמי יוקרתי, לוחצת על המסך בטלפון כדי לשכוח לרגע שאני באמצע טיפול מעקצץ. בחוץ חיכו עוד חמש נשים, חלקן מתופפות ברגליים בעצבנות, אחרות מגלילות באדישות פיד אינסופי. כולנו ידענו את האמת: טיפול בלייזר נשמע זוהר, אבל בפועל הוא הרבה יותר "סידור ביומן" מאשר חוויה נשית משחררת.

ואז הגיע גם שלב הבנות. שתי המתבגרות שלי התחילו לבקש ממני "אמא, גם אנחנו רוצות להתחיל להסיר שיער". חששתי, ניסיתי לדחות את המועד: הרי כולנו יודעות כמה עולם המכון יכול להיות לא פשוט לנערה צעירה. אבל פתאום, כשסנסיקה כבר היה בבית, מצאתי פתרון עדין, נגיש ורגוע. המכשיר הפך להיות לא רק שלי, אלא של כולנו. איזה כיף זה לראות אותן מטפלות בעצמן, בנוחות ובביטחון, בלי אי־ נעימות ובלי חשש.

המכשיר חיכה לנו בבית. בשעה שלנו, בנוחות שלנו, בלי מבוכה ובלי להסביר. חצי שעה בבית, והטיפול פשוט מתבצע. השגרה הפכה לחלק טבעי מאיתנו, לא מטלה נוספת שמכבידה.

מעבר לנוחות, יש כאן משהו עמוק יותר: תחושת שליטה. שנים נתתי למערכות חיצוניות לנהל אותי: מי מטפלת בי, מתי, באיזה מחיר. פתאום אני האחראית. אני קובעת את הקצב, את האזורים, את הימים. ויותר מזה - אני מעניקה גם לבנות שלי התחלה אחרת, חוויה נעימה וחיובית במקום מסע מתיש.

ואולי זה מה שהופך את החוויה הזו לכל כך משנה חיים. סנסיקה לא הביאה לי רק עור חלק, אלא את היכולת לנשום, בלי לרדוף אחרי תורים, בלי להרגיש שאני תמיד "תלויה בחסדי מכון".

חברות מתחילות לשאול, אני מוצאת את עצמי מספרת, ושומעת את אותן אנחות הזדהות: כולנו חווינו את המרדף הזה. כולנו רצינו דרך אחרת. ופתאום יש דרך: נגישה, פשוטה, בטיחותית ויעילה - בבית, לכולנו.

האם הייתי חוזרת אחורה למכונים? ממש לא. יש דברים שאחרי שטעמת מהם את החופש - וכשאת רואה שגם הבנות שלך נהנות ממנו כבר אי אפשר לוותר.