האופן בו אנו מעוניינים לחנך את ילדינו, נגזר מארבעה גורמים (לפחות) המצויים בתפיסה שלנו:
א. מידת הסמכות שלנו כהורים/ מחנכים ביחס לילדינו.
ב. תפיסת העולם הכללית שלנו.
ג. התפיסה שעלינו להדביק את ילדינו בתפיסת עולם זהה – פחות או יותר, לזו שלנו.
ד. מידת היכולת של הילד להגיע ולחוש את ה"טוב" בכוחות עצמו.
השאלה הראשונה שעלינו לשאול היא, מנין הזכות שלי לחנך מישהו אחר אם בכלל, גם אם הוא בני. מכאן נעבור לשאלה הבאה: האם האדם הוא טוב מטבעו או רע או שניהם. האם הילד אומנם זקוק לתמיכה שלי בכדי להגיע אל האמת?
מידתו של אברהם אבינו היא חסד. אנו פוגשים את המידה הזו, למרבה האבסורד, אפילו בציות של אברהם לצו העליון לעקוד את יצחק בנו. מידת החסד מתאפיינת בנכונות של האדם לוותר על שלו ולהעניק לזולת. כשהקב"ה מצווה את אברהם על עקידת יצחק, הוא מבקש שייתן לו את בנו. השתייכות הבן אל האב, איננה השתייכות מוגבלת. הבן שייך אומנם לאביו, אלא שבאותה מידה הוא אינו שייך לו כלל. יש לבן קיום עצמאי.
נוכל להבין זאת רק אם כשאנו מדברים על השתייכות הבן אל אביו, נימנע מלחשוב על בעלות ממונית. מדובר על השתייכות מסוג אחר השייכת לתחום הרגש. ואברהם אבינו הצטווה להקריב את החלק הזה ששייך לו ביחס לבנו. הניתוק הזה הוא חסד, ויתור על מה שיש לי. ומשום שאין מדובר כאן על ויתור ממוני, שהרי הבן אינו שייך לאביו מבחינה ממונית, אלא מדובר כאן על ויתור רגשי, לכן זהו חסד.
במישור הזה קיימת מציאות מורכבת, בה מצד אחד הבן הוא של האב, אולם מצד אחר הוא עצמאי. ה' מלמד את אברהם מהי החובה של האב ומגדיר בעצם העקידה את מהות האחריות של האב כלפי בנו. ה' מצווה את אברהם לעלות את בנו לעולה. היינו, להקדישו ל-ה' והנה ברגע האחרון הוא מונע בעדו. ה' מורה כאן לאברהם כי אומנם מצד אחד עליו לציית לו, אולם לא עד כדי איבוד חיי בנו. אל לו לאב להקריב את בנו לטובת הערכים בהם הוא מאמין, יהיו טובים ונכונים ככל שיהיו. לבן ערכים עצמיים ויש לו קיום עצמאי. יש לי – כאב, זכות לצוות את הבן וללמדו את ערכי.
]]>
