שאלתי כמה הורים את השאלה הזו, למה אנחנו חשים צורך כה חזק לרצות את הילד. ההגיון אומר ההפך, הילד אמור לרצות אותנו. אנחנו הגדולים, המנוסים, החכמים ובעלי הכוח. הילד תלוי בנו לצורך קיומו, וההגיון הפשוט אומר שהילד, לצורך הישרדותו, ינסה לרצות אותנו. לא סתם ברא ה' את התינוקות חמודים וכובשי לב, ואת בכים כה מרטיט.
זה כדי שההורים יחושו רחמים על התינוק הבוכה, ושמחה למראה התינוק מחייך. ילד יודע באינסטינקט בריא עד כמה למתוח את החבל מול כעסו של אביו, ומה בשום אופן לא כדאי לעשות לאמא. אבל למה אנחנו נמסים מול הילד שמבקש משהו חסר היגיון, וכל חכמתנו ועוצמתנו והביטחון העצמי שלנו קורסים משל לא נבראו? אז כאמור שאלתי כמה הורים והנה התשובות:
התשובה הראשונה היתה "כי אנחנו אוהבים אותם"
עכשיו, זו תשובה לא מדויקת. ברור שההורה אוהב את הילדים ורוצה בטובתם. זה מסביר את המסירות שלנו, את הקימה בלילות, את הדאגה לשלומם ואת ההקרבה שלנו. אבל זה לא מסביר בכלל את ההתנהגות הרופסת שלנו בנוגע לדברים שאינם בהכרח טובת הילד כלל, כמו לתת להם רק לחם עם שוקולד, לא לישון בלילה אף פעם או לקנות חפצים מיותרים וחסרי תועלת שלבסוף רק יצערו אותם יותר כשיישברו. לא בטוחה כלל שההתנהגות הזו נובעת מאהבת הילד.
התשובה השניה היתה "מצפון, מחויבות ההורה לילדו"
גם התשובה הזו לא עומדת במבחן המציאות. הורה מחויב לילד אמור לנהוג בבגרות ובאחריות. לקחת אותו לרופא השיניים אפילו שהילד לא בעד, ולדאוג לצרכיו האמיתיים של ילדו.
התשובה השלישית היתה מעניינת מאוד: " אבל, אשמים אנחנו"
"אנחנו מרגישים אשמה על עצם העובדה שהבאנו אותם לעולם, ואנחנו אחראיים גם על הסבל שלהם. אנחנו מכתיבים להם, קובעים להם, אולי טועים. בעצם ללא ספק טועים מדי פעם, ורגשי האשמה גורמים לנו להתקפל מול לחץ שלהם". זו נקודה מעניינת ונכונה. אנחנו לא תמיד חשים בוגרים מספיק כדי להכיל את עצמנו, את הטעויות ואת קוצר ידינו שלנו, אז למה שנוכל לעמוד מול שיקול מוטעה של הילד שכה סובל כי אנחנו...כי אנחנו אנושיים. לא קל לעשות את ההפרדה ולזכור את העובדה הפשוטה שגם אם טעינו אין שום צורך לטעות עוד הפעם. שרגשות האשמה אינם במקומם וכי הקב"ה בחר לילדינו הורים שהם בני אנוש, כי גם הטעויות שלנו הם צורך של הילד.
התשובה הרביעית: "תורת היחסות"
התשובה הזו גרמה לי לחייך. שרי, אמא צעירה, אמרה לי "תורת היחסות". לא הבנתי והיא הסבירה "הרצון לרצות הוא חברתי. אנחנו פוחדים שהילד שלנו יהיה שונה, שכולם יראו שהוא מקבל פחות, שאני אמא פחות משקיעה, שאני פחות מוצלחת וחברהמנית. שהילד אומלל כי חסר לו הגאדג'ט האחרון. לו הייתי מגדלת את ילדי בג'ונגל לבדם, אולי הייתי נותנת להם רק מאהבת הנתינה"
היא כל כך צודקת. מי מעזה לצאת לסופר עם תינוק בפיג'מה, גם אם הוא מרוצה ממנה וחם לו ואין שום צורך אמיתי להחליף לו בגד? אי אפשר, נכון? אני אתוייג מייד כאמא מזניחה או סתם קצת לא מוצלחת. אם זו הדרך בה ההורות נתפסת, אז צפוי לגמרי שבהמשך הורות טובה כלולה בהעמסת ממתקים, בקניית מותגים ובויתור על סמכות הורית.
החברה מסלילה אותנו לתפיסה של הורות שלא באמת קשורה לנתינה אלא לסטנדרטים מסוימים שמחלחלים אל הלב, ולכן אנחנו כה מבולבלים בצומת הזו של ריצוי הילד. ההיגיון שלנו ישר, ולא תמיד זו עצלות או אנוכיות שגורמים לנו לוותר.
לפעמים זו החברה. האמונה שמה שמקובל זה נכון וזו טובת הילד. ולכן אם ילד בוכה נתפס חברתית כאמא רעה, את עלולה לקנות לילד ממתק רק כדי שלא תיתפסי בעיני עצמך כאותה אמא רעה. ולכן, אם אבא שקונה דברים זה אבא טוב בעיני החברה שלך, אתה תקנה לילד חפצים מיותרים ומטופשים למרות שאתה יודע היטב שלא נכון לעשות כך.
אז מה עושים?
אני מאמינה שמודעות היא חצי הפתרון, לפחות. ואנשים מודעים, אולי יכולים לשנות את החברה. או לפחות לבקר אותה ולראות את החלקים היפים שבה, ולתת להם את הפוקוס במקום על החלקים הפחות מוצלחים שלה.
]]>
