אם נלך רחוק יותר,
בילדותי היו לנו מכרים שאחד מבניהם ירד מן הדרך, במהלך הירידה הזו ואף לאחריה, ההורים שתו בדממה כוסות של צער ועוגמת נפש, ושתקו, וחבקו, אהבו, קרבו, דאגו לו כפי שדאגו ליתר הילדים, אם לא יותר. טבע העולם, שלא משנה מה הילד יעשה, מעשה חמור ככל שיהיה, עדיין יעמדו ההורים לצידו, להגן עליו, ללמד עליו זכות, להקטין את חומרת המעשה ולהציל אותו מהעונש, הורים זה הורים.
והנה מגיע הבן סורר ומורה הזה ומתנהג לא כשורה, ומי שמוסר אותו לזקני העיר, ועוד לעונש לא סתמי, אלא מוות, בסקילה- הם לא אחרים מאשר אביו ואמו "וְתָפְשׂוּ בוֹ, אָבִיו וְאִמּוֹ; וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל-זִקְנֵי עִירוֹ ", ועוד כל זה למה "יידון על שם סופו--ימות זכאי, ואל ימות חייב" הייתכן?
לא רק שהוריו "מארגנים לו" מוות בסקילה, עוד התורה מציינת שהעונש לא על החטאים הנוכחים שלו, אלא כדי שלא יגיע לדברים חמורים יותר בעתיד "בן סורר ומורה, יידון על שם סופו--ימות זכאי, ואל ימות חייב".
כאמא, הנושא הזה הוציא אותי משלוותי, הוא נראה כביכול משולל כל הגיון, כל טבע אנושי, (ואפילו לא אנושי) ניסיתי להבין מה העניין התמוה הזה? ולא נחה דעתי עד שמצאתי את המדרש של דברי ר' שמעון "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות. ולמה נכתב? דְּרוֹשׁ וקבל שכר", ולהעמיק את ההבנה התמוהה הזו מצאתי את דברי הרב נבנצל שליט"א שנבחר דווקא נושא רגיש שכזה לדרוש בו ולקבל שכר עליו, משום שיש בסיפור זה עקרונות חינוכיים שעל כל הורה ללמוד וליישם בכל דילמה חינוכית שנתקל בה.
כשבן ה-6 שלי עזב ידי יום אחד בטיול סתמי ברחוב, וחצה את הכביש הסואן לבדו, נבהלתי מעצם ההעזה, אך בכנות, לא הזדעזעתי, עשה לי הקב"ה חסד והכביש הסואן היה באותו רגע פנוי לחלוטין, הילד לא היה בסכנה ממשית, וחושי הטבעיים הובילו אותי להתעלמות אדישה מהמעשה, אך לפתע התעשתתי, גייסתי את כל כוחותיי וכשורי המשחק (שאין לי) והעמדתי פני מזועזעת, והילד החמוד שהבטיח לי שהוא באמת הסתכל שאין מכונית ורק אז חצה, עדיין קבל מנה של גערות מאמא ה"מזועזעת" ועונש חמור מאד, המסע הזה הסתיים בבכי קורע לב, מחאות וצעקות של הילדון הקטן והאהוב שלי.
לפני שחתמתי את היום העמוס, עברתי בין המיטות של המלאכים היקרים שלי שישנו שנת ישרים, עצרתי ליד מיטתו של בן ה-6, הוא ישן בשלווה, אך בזווית עיניו עוד בצבצה דמעה קטנה שנותרה כמזכרת מהעונש, מהבכי, חוויות היום שעבר.
וכשהתחבטתי, והרהרתי האם נהגתי נכון כשעשיתי "עניין" כל כך גדול ממעשה הקונדס של חציית הכביש, נזכרתי בדברי הרב נבנצאל והבנתי את כוונתו, למדתי עקרון חינוכי חשוב: להבדיל אלף אלפי הבדלות, למדתי עקרון חשוב מבן סורר ומורה, לא מחכים לסוף המר חלילה, עדיף לעשות את ה"עניין" הגדול, עוד לפני שחלילה קורה משהו חמור יותר. זה היה נכון וראוי לגרום לילד צער וכאב. זה בשבילו, לטובתו.
הכאב ההוא יציל אותו מסכנה ממשית, ישמור עליו, יציל את חייו.
בפעם הבאה שיצרו הקטן יפתה אותו להתחמק אל הכביש, הוא ייזכר באותו אחרי צהרים "קשה" שעבר עליו, ויעשה כל שביכולתו להתרחק מהכביש ולהינצל מן העונש ומן הסכנה.
]]>
