בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ | כיצד הסביר הבעש"ט את הפסוק ומהו המנהג שיצא מפירוש זה?

כולם מכירים את הפסוק אותו נוהגים לצטט פעמים רבות בהקשרים של מפלת אויבים, "בִּנְפֹל אויביך [אוֹיִבְךָ] אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ" (משלי כד יז). את הפסוק מסביר האבן עזרא כך: "אל תשמח" - הזהיר שלא ישמח אדם על גזרת ה', אפילו יהיה אויבו." משמע שאין לשמוח על נפילתו של אדם אחר ואפילו שיהיה אויבו וכ"ש אוהבו, וזה לפי שיש לקבל את גזרת ה' בהבנה ולא לשמוח שמחה הנובעת מהרצון שיפגע האדם האחר. וזה ככל הנראה משום שכששמח אדם על מפלת האחר מראה כאילו חפץ ה' להענישו ולעשות בו נקם, ואין זה אלא שאין הקב"ה מעניש כי אם בכדי שתבוא תועלת.

וגם רבינו יונה מגירונדי כתב (שם) "בנפול אויבך אל תשמח" - דבק למה שהזכיר (משלי כד טז): "ורשעים ייכשלו ברעה". והנה יזהיר, כי בנפול הרשע, אויבך, אל תשמח. ויזהיר בזאת את חברו הרשע, שאינו שמח במפלתו לשם שמיים, ולא ישנאהו מפני רשעו, רק מפני שהוא אויבו." כך ראוי לאדם מישראל, לא לשנוא את האדם הרשע כי אם את המעשים הרעים, וכמו שאמר רבי מאיר לאישתו ברוריה 'יתמו חטאים ולא חוטאים' (ברכות י ע"א).

אך למרות שנראה מטעם הדברים שאין מקום לחילוק, האם בכל זאת יש מקום לחלק בין אויב לאוהב? על כך יש לציין פרשנות מעניינת לפסוק כפי שמובא בספר נופת צופים (אות פז) בשם הבעש"ט וזה לשונו:

"טעם שהוטבע בטבע ישראל לשחוק על נפילה, כי בוודאי היה עליו ח"ו איזה דין וע"י השחוק נמתק. וז"ש הכתוב 'בנפול איובך אל תשמח' שהזהיר שלא לשמוח בנפילת האויב רק ידום לה' ויתחולל לו...משא"כ כששמח בו או מכ"ש כשעושה לו ח"ו ג"כ איזה רדיפה כל דהיא, אזי עושה טובה להאויב ח"ו".

אם כן, רואים אנו פרוש אחר, והוא כי אם ישמח בנפול האויב יהיה הדבר לניקוי מעונשו של האויב ויומתק דינו, ומשום כך אין לשמוח בנפילתו כדי שיקבל את כל עונשו במלואו. אך אם הוא אוהבו, כששוחק מהנפילה מכפר בכך את עונשו וממתיק דינו של חברו, וזהו הטעם למה 'הוטבע בטבע ישראל לשחוק על נפילה'.

אל תשמח או שמא באבוד רשעים רינה?

בנוגע לעצם הפסוק מתעוררת שאלה גדולה, אם אין לאדם לשמוח בנפילת אויבו, מדוע נאמר (משלי יא י) "בְּט֣וּב צַ֭דִּיקִים תַּעֲלֹ֣ץ קִרְיָ֑ה, וּבַאֲבֹ֖ד רְשָׁעִ֣ים רִנָּֽה"?. פרושים רבים נאמרו על כך, כשבין היתר חילקו בין 'אויב' ל'רשע'. אך תרוץ מקורי לשאלה נמצא בכתבי מהר"ש מבעלז זצ"ל שאמרו בשם ר יצחק מלובלין והוא שכאשר מה שאירע לאויב הוא רק בגדר 'נפילה' מקרה ממנו יוכל לקום ולהשתקם, אזי יש להיזהר מלשמוח בנפילתו שמא כשיקום ינקום על כך. אבל אם מה שאירע לאויב הוא בגדר 'אבוד רשעים' מצב בו הם אבודים ולא תהיה להם תקומה, אזי ניתן לשמוח שכן אין חשש שישובו ויקחו נקם. ולכך נאמר 'באבוד רשעים - רינה'.