בחדר השיקום ב'בית לוינשטיין' יושב הרב לירז זעירא, שליח חב"ד בקמפוסים בירושלים, ומחייך. זה לא חיוך של נימוס, אלא שמחה אמיתית שקשה לעיכול עבור מי שרואה אותו בכיסא הגלגלים. לפני כחמישה חודשים הוא דרך בטעות על רימון בסוריה ואיבד את שתי רגליו, עכשיו, בראיון לתוכנית "השם אחד" עם יוסי עבדו, הוא בוחר לפתוח הכל.
הכול התחיל בז' בתשרי, רגע לפני שהגדוד שלו היה אמור להשתחרר. הרב זעירא, שחבש שני כובעים - מנהל לחימה ורב הגדוד - יצא למשימה אחרונה ופשוטה לכאורה: בדיקת עירוב במוצב בסוריה.
"חיילים אמרו לי שיש שמועה שהעירוב פסול", הוא משחזר באירוניה דקה. "אמרתי לעצמי: 'או, סוף סוף יש לרב תפקיד אמיתי'". הוא יצא אל התעלות המקיפות את המוצב, הרים את עיניו כדי לוודא שחוט העירוב במקום, ואז המציאות התהפכה. "תוך כדי שאני מסתכל למעלה, החלקתי ועפתי על הגב. הרגליים נפלו למטה ואז נשמע ה'פאק-בום'. בדיעבד הסתבר שזה היה רימון צה"לי שהעיף אותי על הבטן".
זחילה בין החיים למוות
השניות הבאות הפכו למאבק הישרדות טהור. הרב זעירא הבין מיד שהרגליים לא מגיבות, והחל לזחול על הקרקע, ראשו צמוד לאדמה, כשהוא ממוקד במטרה אחת: להישאר בחיים. "קשה להסתכל אחורה במצב כזה, והפוקוס שלי היה רק קדימה", הוא מתאר את רגעי האימה. הוא זחל עשרות מטרים עד שהגיע לטווח ראייה וצעק לעזרה.
התושייה של חבריו לגדוד הייתה מהירה: בתוך שתי דקות ועשרים שניות כבר הונחו עליו חוסמי עורקים. אבל דווקא הדיווח בקשר הוא זה שצרב את התודעה שלו: "שמעתי את המ"פ מדווח: 'יש פצוע אחד, שתי רגליים קטועות'. המשפט הזה, במקום לשבור אותי, עשה לי בהירות עצומה בנפש".
הדרמה הגיעה לשיאה בתוך ההאמר הצבאי, בדרך לפינוי. הרב זעירא שכב מדמם, נאבק להישאר בהכרה, כשחייל מבוהל שישב לצידו החל לזעוק "שמע ישראל" מתוך מחשבה שאלו רגעיו האחרונים של הרב. "פתחתי את העיניים וצעקתי עליו: 'לא! לא שמע ישראל!'", מספר הרב זעירא בחיוך על הסיטואציה האבסורדית.
"נראה לי שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה שחב"דניק אומר למישהו לא להגיד שמע ישראל. אבל באותו רגע, 'שמע ישראל' היה מבחינתי וידוי לפני מוות, כמו רבי עקיבא. אמרתי לו: 'אני לא הולך לשום מקום! יש לי שליחות ואני הולך לעשות אותה בכל הכוח'".
"קיבלתי כנפיים במקום רגליים"
במקום לשקוע באבל על מה שאבד, הרב זעירא בחר בנרטיב אחר לגמרי, כשהוא שואב השראה מדברי הרבי מליובאוויטש לנכי צה"ל בשנת 1976. "הרבי אמר שמי שהקב"ה בוחר שיוכל לתפקד בלי איבר מסוים, הוא לא 'נכה' אלא 'מצוין', אדם בעל כוחות מיוחדים. אמרתי לילדים שלי: 'התקבלתי למועדון מיוחד'. אני לא מרגיש ניזוק, קיבלתי שדרוג. אם הקב"ה לוקח רגליים, הוא נותן כנפיים להשפיע על הדור כולו".
היום, כשהוא מתרגל הליכה ראשונית על פרוטזות ומעביר את שיעור התניא היומי שלו בזום מבית החולים, הוא מרגיש את החיבוק העוטף של הציבור.
"כשהתעוררתי ברמב"ם אמרתי לאשתי שאני מרגיש כמו ילד שקפץ מהבמה לקהל, והקהל מחזיק אותו באוויר. התפילות והמעשים הטובים של עם ישראל הם אלו שמחזיקים אותי. כל הצ'קים שפיזרתי לסטודנטים על אמונה וביטחון - עכשיו הגיע הזמן לפרוע אותם".
המלאך בחדר הטיפול הנמרץ
כשהגיע לרמב"ם, המצב היה קריטי. הוא איבד כמעט מחצית מנפח הדם בגופו, ובמסוק כבר לא אותר דופק בידיים. הרופאים הצליחו לייצב אותו, אבל אז ניצבו בפני דילמה רפואית אכזרית: פרופסור נורמן, מבכירי המנתחים, הודה בפני אשתו של הרב שאינו יודע איך להציל את הברכיים - איבר קריטי לשיקום והליכה עתידית.
ההתלבטות הייתה קורעת לב: ניתוח קצר ובטוח שיותיר אותו נכה בכיסא גלגלים לכל חייו, או הימור מסוכן על סדרת ניתוחים של 12 שעות לכל רגל. "אשתי כתבה לרבי מלובאוויטש שהיא אובדת עצות", הוא מספר בהתרגשות, "ואמרתי לה שהרבי ימצא דרך לענות".
התשובה לא איחרה לבוא, והיא הגיעה בדרך הכי לא צפויה שיש. לחדר בטיפול נמרץ נכנס אדם זר בשם ינון כהן. "בהתחלה לא הבנתי מי זה, עד שקלטתי שהוא עצמו קטוע שתי רגליים והולך על פרוטזות", נזכר הרב ברגע המכונן. "המשפט הראשון שהוא אמר לי היה: 'השליחות שלך לא רק שלא נגמרה, היא רק התחילה'. הוא הסביר לנו בדיוק באיזה נתיב רפואי לבחור, ופתר את הדילמה ברגע אחד. הרגשתי שזה לא מקרי, זה מסר ישיר משמיים שנשלח אלי בתוך החושך".
שרשרת ההשגחה הפרטית המשיכה גם לפני הניתוח השני והמכריע. כשחיפש מישהו שיתפלל עבורו בציון הרבי בניו יורק, גילה שחבר קרוב נמצא שם באותו רגע ממש וקיבל וידאו בשידור חי מהתפילה. גם הספקנות של הרופאים, שחששו מכישלון הניתוח המורכב, נתקלה בביטחון הפלדה שלו: "הרופא אמר לי 'שתיים משתיים זה קשה להאמין', עניתי לו: 'דוקטור, אנחנו לא רק קורים לנו ניסים, אנחנו בונים על ניסים'. וכך היה".
כש"הניסיונות הקטנים" שוברים אותך
"כולם חושבים שהרגעים הכי קשים הם הניתוחים הגדולים או הפציעה עצמה", חושף הרב זעירא רגע של כנות כואבת מול יוסי עבדו. "אבל האמת היא שהשבר מגיע דווקא ביומיום, בדברים הקטנים".
הוא מתאר סיטואציה שבה הצליח במאמץ אדיר לרדת מהמיטה לבד, להתגלגל בכיסא הגלגלים ולהגיע עד לבר המים במסדרון - רק כדי לגלות שנגמרו הכוסות החד-פעמיות. "הגעתי עד למים, הניצחון כבר ביד, ואין לי איך לשתות. באותו רגע, זה ניסיון קשה יותר מרימון שמתפוצץ עליך. שם אתה נשבר".
אבל דווקא מתוך חוסר האונים הזה, כשהחליק מהכיסא ונפל על הרצפה ביום שישי בצהריים כשאף אחד לא שומע, הוא בחר בתגובה לא הגיונית: צחוק. "ישבתי על הרצפה ופשוט התפוצצתי מצחוק. הבנתי כמה הסיטואציה הזו סוריאליסטית. הניסיונות שבאים בלי שלט 'ניסיון' הם המבחן האמיתי של האמונה, ושם בחרתי לצחוק במקום לבכות".
בסיום הראיון המיוחד, כשיוסי עבדו מגדיר אותו כגיבור ישראל, הרב זעירא מסרב לקחת את הקרדיט לעצמו ומסכם במשפט אחד שמקפל בתוכו את הכל: "מי שחושב שגיבור זה זה שהחלקתי על רימון - אני לא איתו. אבל מי שחושב שאדם שמוכן לתת הכל למען עם ישראל הוא גיבור - אז יאללה, אני מסכים. וברוך השם, יש לנו המון גיבורים כאלה".
0 תגובות