התסריט כבר הפך קבוע: אחת לכמה ימים מציפים את המסכים והרשתות החברתיות תיעודים מרשימים של כוחות צה"ל בדרום לבנון. הנה נחשף מתחם תת-קרקעי בעלי טייר, והנה עוד מוצב בבינת ג'בייל. המילים שנזרקות לחלל האוויר תמיד מפוצצות, כמעט דרמטיות: "נכס אסטרטגי", "תשתית טרור חסרת תקדים", "הישג כביר".
אבל מאחורי המילים המכובסות הללו מסתתרת מציאות מורכבת ומפחידה בהרבה, אותה חושף הכתב הצבאי של 'מאקו', שי לוי, בשיחה נוקבת עם משה מנס. "אני לא מזלזל בתשתיות האלה", מבהיר לוי כבר בתחילת הדברים. "מדובר בתשתית טרור משמעותית, עם רקטות, כטב"מים ואמצעי לחימה מטורפים. אבל בואו נגיד את האמת – תשתיות כאלה יש מגבול ישראל ועד ביירות, וכנראה שגם אחרי".
לדברי לוי, השימוש החוזר ונשנה במילים דרמטיות נועד לייצר תמונת מצב מעוותת אצל האזרחים ואצל מקבלי ההחלטות:
אשליית הפירוק: העצמת האירועים הטקטיים משלה את הציבור שצה"ל קרוב להכרעת חיזבאללה.
מלכודת העומק: מרכז הכובד האמיתי של הארגון – הטילים הכבדים, המפקדות הראשיות ומחנות האימונים – נמצא בכלל בבקעא ובעומק המדינה, אזורים שצה"ל אינו מתקרב אליהם.
המחיר המדמם: בזמן שצה"ל "מתפלפל במשחקים לשוניים" על קווים צהובים והסכמים, חיילנו ממשיכים לדמם בשטח.
"אם רוצים שצה"ל באמת יפרק את חיזבאללה, הוא צריך לפרוץ את כל לבנון ולעבור בית-בית. זה בסוף האירוע – ואנחנו לא מוכנים לעשות את זה, וזה לא יקרה".
האופוריה שהתחלפה בבוץ לבנוני
רק לא מזמן נדמה היה שישראל נמצאת במסלול המהיר להכרעה מוחצת. מבצע הביפרים המבריק, חיסולו של חסן נסראללה ומחיקת כמעט כל שדרת הפיקוד העליונה של חיזבאללה יצרו תחושה חזקה שאנחנו "על הסוס". אלא שהמומנטום הזה, כך נראה, נבלם, וישראל מוצאת את עצמה נגררת שוב ושוב אל אותו הבוץ הלבנוני הידוע לשמצה.
כדי להבין את גודל הדשדוש, לוי מציג השוואה מדאיגה בין הפסקת האש של סבב "חצי הצפון" לבין המצב הנוכחי:
בעבר צה"ל תקף כמעט באופן חופשי בדרום לבנון ובדאחייה, חיסל מאות מחבלים בזמן הפסקת האש, וחיזבאללה לא העז לירות אפילו כדור אחד או להפעיל רוגטקה. שקט מוחלט של הרתעה. כיום המציאות התהפכה לחלוטין. הלחץ האמריקאי קובל את ידיו של הצבא, צה"ל כמעט ולא מתקדם על הקרקע מעבר לקו הכפרים הראשון והשני, ובזמן הזה – חיזבאללה הורג חיילים, משבש את שגרת החיים, וממשיך לשלח כטב"מים ורקטות לעבר יישובי הצפון.
המסקנה של לוי חותכת: הצבא שותף מלא לנפילה האסטרטגית הזו, כשהוא מוכר תרחישי שווא ולוקשים לדרג המדיני ולציבור, ומותיר אותנו במצב גרוע משהיינו בו.
צללים של ה-7 באוקטובר: "הצבא לא אומר אמת"
החלק המצמרר ביותר בדבריו של לוי נוגע לקונספציה ולחוסר השקיפות, שמזכירים באופן מעורר חרדה את הימים שקדמו לאסון אוקטובר. כמי שעבר את התופת באוקטובר כאזרח וכתושב העוטף, לוי מזהה את אותם דפוסי התנהגות הרסניים גם היום.
"גם היום, הצבא לא אומר אמת לתושבים", הוא קובע נחרצות. הוא מביא כדוגמה אירועים חוזרים ונשנים בגזרת עזה, שבהם מחבלים מגיעים עד "הקו הצהוב" – מרחק נגיעה מהיישובים. במקום להתריע ולעורר, המערכת בוחרת להוציא הודעות מרגיעות, לעיתים שחצניות, הממסמסות את האירוע.
משפטים בנוסח "ירי תקין" או "פיצוצים מבוקרים" משמשים כסדין לכיסוי המציאות. מידור כיתות הכוננות: אי-עדכון של האנשים שאמורים להגן על הבתים בפועל, במטרה מוצהרת "לא להלחיץ" את הציבור.שבירת האמון: המדיניות הזו מייצרת שקט מדומה, שמתנפץ ברגע אחד כשהמציאות דופקת על הדלת. "אם אתה אומר לי 'שקט, שקט, שקט' ופתאום מחבלים נמצאים אצלי בבית – החוזה הבסיסי נקרע".
המלחמה על הביקורת: השתקה, מידור ופרוטקציה
איך מתמודדת המערכת הצבאית עם עיתונאי שאינו מוכן ליישר קו עם דפי המסרים הרשמיים? התשובה, לפי לוי, היא הפעלת מערכת לחצים סמויה אך אפקטיבית, שמטרתה לפגוע ביכולת העבודה המקצועית של הכתב הביקורתי.
הצבא אמנם אינו יכול למנוע לחלוטין מכתב רשמי להשתתף בסיורים, אך הוא מחזיק בכלים אחרים. מסמוס והשהיית בקשות, בקשות לראיונות עם מפקדים או לסיורים בשטח מעוכבות במשך חודשים ארוכים, עד שהן מאבדות כל ערך אקטואלי.פרוטקציה למתחרים: כתבים "נוחים" מקבלים גישה חופשית, חומרים בלעדיים וסקופים, בעולם תקשורתי שמושתת על רייטינג והקלקקות.פסילת חומרים מהשטח: שימוש בכלי האישור הצבאי כדי למנוע פרסום מידע שהגיע ישירות מהלוחמים, תחת אמתלה ביטחונית.
בשל כך, לוי מסביר כי עיתונאי חוקר מחויב לבסס כ-80% מהמידע שלו על מקורות פרטיים ועקיפת הדוברות הרשמית: "אחרי אוקטובר, כשהצבא חסם את האזור, נכנסתי דרך שבילים צידיים שאני מכיר, כי זה הבית שלי. זאת הדרך היחידה להשיג תמונה אמיתית".
קריאת השכמה: "אל תתנו להם לנפנף אתכם"
למרות התמונה הקודרת, לוי מדגיש כי המטרה אינה לזרוע ייאוש, אלא לעורר לפעולה. הוא מספר שבשבוע האחרון סייר בחאן יונס וראה בעיניו את העבודה המדהימה של הלוחמים ואת השיפור הדרמטי במצב הביטחוני שם – אך האזהרה שלו נותרת בעינה.
"אני לא רוצה להלחיץ, אני אומר – אל תירדמו", הוא מסכם בקריאה מהדהדת לציבור בישראל. "מגיע לכם לדעת כדי שתדעו מה לעשות ומה לדרוש. המטרה של המילים 'סודי ביותר' או 'ביטחון המדינה' היא, בלא מעט מקרים, פשוט לחבות ביקורת. אחרי מה שעברנו, אף אחד כבר לא ינפנף אותנו יותר".
0 תגובות