כשאבא שלי נפטר, נכנסתי לדיכאון עמוק וכמעט נהרסו לי החיים, זה מה שהציל אותי

"אני אדם נשוי. אב לארבעה. מתפרנס בכבוד. אבל מאז שאבי נפטר, לפני כשנה וחצי… משהו בי נשבר. משהו השתנה. העסק שלי… דעך. הקשר עם אשתי… התרחק. אני עצמי… כאילו כוביתי מבפנים.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

אם פעם הייתי מלא אנרגיה, עם מוטיבציה להרים פרויקטים, לרוץ, להוביל…

פתאום נהייתי עייף. חסר כוח. והלב? כמו בלי אש.

עם אשתי – פעם הייתי סבלן. מכיל. אבל מאז הפטירה – אני קצר רוח. מתפרץ. צורח. אפילו על שטויות.

אבל אתה צריך להבין… לאבא שלי היה קשר איתי – שלא מהעולם הזה.

הוא הציל אותי. גשמית. נפשית. ורוחנית.

בנעוריי, הלכתי לאיבוד. עזבתי את הישיבה. הסתובבתי עם חברים רעים.

נפלתי לחומרים קשים. התמכרות מסוכנת. ואבא שלי… לא גער. לא צעק.

רק אהב.

חיבק.

אמר לי פעם אחר פעם:

‘אני איתך.

בכל מצב.

אני אבא שלך.

אני תמיד אהיה אבא שלך.’

והאהבה הזו – היא שהצילה אותי. עזבתי את החברים. עזבתי את הסם.

חזרתי לישיבה. הקמתי בית. ובכל דרך, בכל צומת – אבא שלי היה האור שלי. המגן שלי. האחד והיחיד.

ואז… לפני שנה – הוא חלה. והלך. לעולם שכולו טוב. אני? נשארתי כאן. אבל בפנים… הרגשתי שגם אני מתתי יחד איתו.

ניסיתי להמשיך. קמתי מהשבעה. אמרתי – נתגבר. הלכתי לרב שלי. הוא אמר לי להתחזק, לומר פסוקי ביטחון, לשמוח. וזה אולי עזר… טיפה. אבל בפנים? בפנים הרגשתי שאני שבור. משהו בי מת.

הרגשתי כאילו הנשמה שלי נרדמה.

כמו מנורה שתלויה בתקרה – אבל מישהו ניתק לה את החשמל. הלב שלי פעם, אבל בתוכו… שקט. ריק. חשוך. כמו גחלת שכבתה.

אני אדם חזק בטבעי. מנהל עסק של פרויקטים. לא חשבתי לרגע שיש לי דיכאון. אז נסענו, אני ואשתי, לחו"ל. הרי האלפים. נופים עוצרי נשימה. אבל אני? לא הרגשתי כלום.

וזה תסכל אותי אפילו יותר: גם נסעתי, גם שילמתי… אז למה לא טוב לי?!

אני זוכר ערב אחד… הילדה הקטנה שלי רק רצתה לספר לי משהו מגן הילדים.

ישבתי על הספה, מותש. 'עכשיו לא, אבא עייף…' היא שתקה.

הלכה לאמא שלה – ולחשה לה: 'מאז שסבא נפטר, אבא כבר לא אוהב אותי.'

זה שבר אותי.

ניסיתי הכל.

רפואה משלימה.

מילאתי את הגוף בוויטמינים, במינרלים, תוספים מכל הסוגים… שום דבר לא עזר.

רק נהייתי יותר קצר רוח. כל דבר קטן הרגיז אותי. אשתי. הילדים.

לא היה לי כוח. לא היה לי סבלנות. ואז… הגיע הרגע שבו קצתי בחיי.

אמרתי לה': 'אני לא יכול יותר!'

ואז – זה קרה. לפני שבועיים. שעת לילה. אשתי אמרה לי: מאז שאבא שלך נפטר – אתה לא אתה. אתה נראה לי בדיכאון. הבית הזה כבר לא אותו בית…’

‘

כשהיא אמרה את זה – רציתי לצרוח. אבל משהו בטון שלה… ברעד בקול…

שבר אותי.

בכיתי. בכיתי כמו שלא בכיתי המון שנים. והבנתי: כן. אני בדיכאון. אני לא מצליח להחלים מהאובדן הזה. אני לא מצליח לבד.

לא טיולים.

לא כסף.

לא נופים.

לא תוספים.

שום דבר.

אז הלכתי. לפסיכיאטר. הוא אבחן דיכאון. ונתן לי כדור קטן – לקחת כל בוקר. אמר שזה ייקח חודש עד שיראה השפעה.

והמליץ גם: טיפול שיחתי. כי האובדן הזה… הכאב הזה… זה לא משהו שעובר לבד.

פתאום, כששיתפתי חבר – הוא אמר לי בלחש:

'גם אני עברתי את זה אחרי שאמא שלי נפטרה.

רק אחרי שהתחלתי טיפול – הצלחתי לחזור לעצמי…'

וזה עשה לי משהו בלב.

לא רק אני. לא לבד. והנה אני כאן. מספר לך.

אני לא יכול לתאר לכם – כמה אנשים סביבכם – נראים רגילים. אבל הם שבורים. מבפנים.

הם הולכים לעבודה. מתפקדים. אבל הסבל שלהם… בלתי נסבל. ולפעמים – רק כדור קטן יכול להציל חיים.

לא, זה לא מבטל את הצורך בשיחות, בטיפול.

אבל לפעמים – כשאין כוחות אפילו לדבר…

צריך קודם לאזן את הכימיה של המוח.

ורק אז – אפשר להתחיל את השיחה.

וכאן אני פונה אליך, הקורא:

אם אתה מרגיש עצב שאין לו סוף,

עייפות תמידית, חוסר סבלנות, תחושת ריקנות,

אם אתה מרגיש שאין חשק לשום דבר –

תעצור.

אל תגיד "יעבור". אל תחכה. אל תגיד "אחר כך". אל תגיד "אני גבר, אני אסתדר לבד". כי דיכאון זה לא עצב רגיל. זה לא "סתם תקופה".

זה משהו עמוק. כימי. נפשי. רוחני. וזה לא עובר לבד. אם לא תטפל – זה רק יחמיר.

והנה רק כדי להבין את גודל הבעיה:

על פי דו"ח של ארגון הבריאות העולמי (WHO),

למעלה מ-350 מיליון איש בעולם סובלים מדיכאון.

לפי ההערכות – עד 2030 דיכאון תהיה המחלה הקשה ביותר לאנושות כולה.

ובינתיים – רוב האנשים לא פונים לעזרה. כי מתביישים. כי לא מודעים.

כי חושבים שזה יעבור לבד.

אז לא. זה לא עובר לבד.

דיכאון מוגדר רפואית כשהעצבות נמשכת יותר משבועיים, ומלווה בסימפטומים כמו:

1חוסר תקווה

2תחושת חוסר ערך

3הסתגרות

4חוסר עניין בכל דבר

5עייפות קשה

6חוסר תיאבון או אכילה מוגזמת

7הפרעות שינה

8כאבים פיזיים ללא הסבר רפואי

9ואפילו מחשבות על מוות

ואם אתה שואל את עצמך – אולי זה גם אני? תענה בכנות. ואם יש ספק – אל תישאר לבד.

קרה לך פעם שהתעוררת בבוקר – ולא הבנת למה לקום?

כמה זמן אפשר להחזיק מסכה – בלי לקרוס מבפנים?

מישהו מכם הרגיש פעם שהוא שורד, אבל כבר לא חי באמת?

לך לרופא. לך למישהו. תדבר.

ואם אתה זה שלא סובל, אלא עומד מהצד – תקרא טוב:

אם בן הזוג שלך נהיה שקט. כבוי. נעלם לתוך עצמו…

אם אחותך, אחיך, חבר קרוב – כבר לא אותו אדם… אל תגיד ‘הוא עייף’.