העיתון החרדי הראשון שיצא כדי להגיב לתנועת ההשכלה, הוא "מחזיקי הדת" שיצא ביוזמתו האישית של מהר"י בעלזא הגה"ק רבי יהושע רוֹקֵחַ זי"ע.
>> למגזין המלא - כנסו
מהר"י מבעלזא לא היה לבד במערכה כנגד מחריבי הדת, אלא עשה זאת ביחד עם בנו של מרנא החתם סופר, הגאון רבי שמעון סופר, ושניהם ביחד עמדו מאחורי העיתון שיצא לראשונה בלבוב בשנת תרל"ט (1879), ועסק בסיקור היהדות בגליציה, ובשאר העולם היהודי.
כדי שהציבור החסידי ירכוש את העיתון, יצא מגדרו מהר"י מבעלז זי"ע וכתב מכתב בהאי לישנא:
"רב ברכות אין קץ אל כבוד שלומי אמוני ישראל. המחזיקים במצות ד' וחפצים בתורתו כל הימים. כל אחד ואחד בשמו יבורך בכל אתר ואתר יצ"ו הע"י באתי לבקש מאת כבוד תורתכם ליקח חבל בהעלה היוצא בלבוב מתחת יד חברה קדישא המחזיקי הדת מדי שבוע בשבוע. נא ונא לכתוב ידו לקחת אותו לתוך ביתו, גם אם נמצא איש אשר לא הבין התועלת אשר ממנה נצמחה, יסמוך עלי, כי תקוה להשי"ת שיצמחו טובות לישראל באמצעותה. נא ונא ליתן מקום לדברי אלה הנאמרים באמת וצדק, דברי המצפה להרמת קרן ישראל. הק' יהושע מבעלזא".
בשנת תרס"ג (1903) לאחר פטירת מהר"י מבעלזא, הופיע בעתון מאמר מערכת על נחיצות העיתון ובו הובהר ש"מחזיקי הדת" הוא העיתון החרדי הראשון ש"בא להודיע דעתו והשקפתו" של הרבי זצ"ל, והוא "העתון היחידי אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד, והאמת נר לרגליו והצדק אור לנתיבתו", וכך דבריו המלאים:
"כשבא רבנו האדמו"ר הגה"ק מבעלז זללה"ה וברוח קדשו ראה לנחוץ בזמן הזה עתון חרדי, כי יעמוד כצופה נאמן למפלגתו להגיד להם כל הנעשה בעולם הישראלי מצד המפלגה השואפת לחופש הרוח לדחוק את רגלי השכינה, ולהזהיר אותם ולהודיעם את הסכנה האחוזה והכרוכה בעקבות צפרי דרור אלה, וכן לכל האינטרסים שהחלו להתרבות בקרב מחנה ישראל, יהיה העתון החרדי הראשון להודיע דעתו והשקפתו, אז קיבלו הזקנים שבדור את דבריו באמונה, ולא הרהרו אחרי רבם גם בדבר שלפי דעתם ללא עזר וללא הועיל ולא הבינו את ערכו, והמה החזיקו את עתוננו עד היום הזה".
"ועתה בזמן הזה מי בכם מקוראינו שלא יבין את נחוצות העתון "קול מחזיקי הדת" שהננו מוציאים לאור. מי לא יחוש ערכו בהווה שהננו העתון היחידי העומד על המשמר להעיר ולהריע על כל הנעשה בישראל שלא כרצונו ית' וכרצון יראיו, הוא העתון היחידי אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד, ואף האמת נר לרגליו והצדק אור לנתיבתו - הוא העתון אשר כשמו כן הוא, קולו הנהו קול של כל מחזיקי הדת!"
את העיתון ערכו ר' יהושע ליפסקר ור' יהודה קרונגולד, ואלו הוסיפו בעמוד הראשי בדרך קבע "אזהרה ובקשה" - "לנהוג כבוד בזה המ"ע כמו בכל ספרי הקודש, ושלא לנהוג בהם מנהג חול ח"ו, רק לאספם ולשמרם. וכאשר יתרבו העלים יתנו הקוראים הנכבדים לכרוך אותם".
שבועון "המחנה החרדי" המזוהה עם חסידות בעלזא בירושלים הוא גלגול של "קול מחזיקי הדת" שיצא מחדש לפני עשרות שנים בירושלים, וכיום "המחנה החרדי" החליפו.
כצפוי, עיתון שנוסד כל כולו למען המלחמה כנגד "המתחדשים", בימינו ציבור הקנאים מזדהה עמו, וכך לרגל גיליון "העדה" האלף וחמש מאות, סיקר "כתב העדה" את הקמתו של "מחזיקי הדת" כאנלוגיה מובהקת שכמו ש"מחזיקי הדת" יצא לראשונה כנגד מחריבי הדת, כך "העדה" ממשיכה את דרכם.
נתחבר לתיאור כתב "העדה" בתיאוריו הסגנוניים על "אבן בליסטרא גדולה שהוטלה לתוך מחנה המשכילים" על ידי עיתון "מחזיקי הדת", וכך דבריו:
"אבן בליסטרא גדולה הוטלה לתוך מחנה ה"משכילים" כשיצא לאור העיתון "מחזיקי הדת". הללו הורגלו במשך עשרות בשנים לדון ברותחין את ראשי עם קודש וביותר את הרבנים ויראי ה', אשר היו בעיניהם כאילם אשר לא יפצה פיו להשיב למחרפיו דבר, וזאת בכוונה ובמחשבה תחלה כדי שלא להכנס כלל בדין ודברים עם פושעים כאלה. והנה לפתע אירע דבר חדש, הקרבן שלהם אזר עוז והתגבר כארי להיאבק בלוחציו, ובעיתון ערוך ומסודר בסגנון שלהם יצא למלחמת מגן. על כך קמה סערה גדולה ורעש איום בקרב המהרסים דורשי "תיקון" הדת.
"הוחלט אז להוציא לאור, פעם או פעמיים בשבוע את העיתון בשם "מחזיקי הדת", שישמש כבטאונו של הארגון, שיעמוד על המשמר בהסברה מקיפה, ומעל עמודיו תינתן תשובה לדברי הבלע של ה"משכילים" ולהשמצות עתוניהם "איזראליט" ו"שומר ישראל". מעל במתה של אספה חשובה זו יצא גם ה"קול- קורא" הראשון שעליו היו חתומים מאות רבנים ועסקנים חשובים. רבני ישראל וגדולי האומה נענו לקריאת מרן, משום שגם הם ראו בנגע ההשכלה הרס החיים הדתיים וסטיה מן הדרך המקובלת מדורי דורות, וכן חיסול השפעת גדולי התורה על המוני היהודים, לפיכך גייסו את מיטב כוחותיהם למלחמת-מצוה זו והטילו למערכה את כל כובד משקלם".
כצפוי מעיתון "מחזיקי הדת" שנוסד להילחם בדעות זרות, בחודש תמוז תרנ"ג (1893) הובאה תגובה מהמו"ל לקורא בשם צ. צ. ש. ש. בראהטין שכתב מאמר חריף כנגד שד"ל (שמואל דוד לוּצאטוֹ, חי ופעל בין השנים 1800 – 1865 למניינם, מראשוני ה"משכילים" באיטליה), וכינהו שוטה רשע וגס רוח.
עורך "מחזיקי הדת" הדגיש שאומנם אין הם אחראים למאמרים שמתפרסמים ע"י הכותבים, אולם בתחילה הם כתבו תגובה לפרסום על התגובה של הכותב, אולם לאחר שהם קיבלו תגובה שניה המלאה "עזות וחציפות" הם החליטו שלא לפרסם את התגובה הראשונה שלהם אלא לאחר שהמגיב יפרסם את שמו.
מה שהפריע למגיב צ. צ. ש. ש. בראהטין הוא דבריו של "סופר ירושלמי" שפרסמו ב"מחזיקי הדת" שכתב על שד"ל: "שוטה רשע וגס רוח", ומר בראהטין טען שלא יתכן לכתוב כך, שהרי כל גדולי הדור הוקירו את שד"ל.
עורך "מחזיקי הדת" בתגובתו לאותו בראהטין מלגלגל על דבריו, ושואלו מהם "כל גדולי הדור?!" האם הם "הרש"ל ראפופרט וסיעתו שהוקירו אולי טרם שהחמיץ?" (כוונתו לר' שלמה יהודה הכהן רפפורט שהוא עצמו שנוי במחלוקת האם היה ירא"ש או משכיל מחוץ למחנה).
ממשיך "מחזיקי הדת" וטוען שיתכן שבעבר גדולי דור יתמכו בחכם יהודי ויעריכו אותו, אולם אנו צריכים להביט על סוף התהליך, ולדברי "מחזיקי הדת" שד"ל פנה עורף לדת ישראל, ומשכך מובן מאליו היחס אליו כ"שוטה רשע וגס רוח".
מכאן ממשיך "מחזיקי הדת" ועובר למיודעינו משה מנדלסון מדעסוי המכונה רמ"ד.
עורך "מחזיקי הדת" טוען שכמו שד"ל, גם רמ"ד – משה מנדלסון הוקירהו כל גדולי הדור טרם הוחמץ, כגון רבו בעל 'קרבן העדה' שסמך ידו עליו, והגאון בכל כרתי ופלתי רבי יהונתן איבשיץ שנתן לו סמיכת חבר ומורינו כבר בימי בחרותו, וכך גם המשכיל הרנה"ה וויזל בבחרותו היה חביב בעיני הגאון רבי שאול אבד"ק אמשטרדם ושאר גדולים, ואין להביא מכך ראיה, בדיוק כפי שלא ניתן להביא ראיה על אלישע בן אבויה שהוקירו כל חכמי המשנה, ורק לאחר שיצא לתרבות רעה הבדילוהו והרחיקוהו וכנ"ל את התנא רבי מאיר תלמידו וכינוהו "אחרים" לאות חרפה למען ישמעו וייראו ויתרחקו מרב שאינו הגון, כך גם היו גדולי ישראל שחיבבו שבתחילה את משה מנדלסון, וברור שחזרו בהם לאחר שהוא שנה ופירש.
בהמשך דברי עורך "מחזיקי הדת" מצוטטים רבנים רבים כמוהר"ש אב"ד לבוב, המלבי"ם, ה"כתב סופר", ה"ערוך לנר", ועוד שכתבו הסכמה למחבר ספר "אות לטובה" שהוא "לא מקנאי החסידים ואולי גם לא ממתונים, כי אם תורני משכיל סוחר ויודע הליכות עולם גם בעל מליצה ושיר" שבספרו שפך דיו כמים לבוז את שד"ל "לשפוך בוז וקלון על איש אוהב על חכמים ללון... דובר נבלה, לקצץ ידים רמות, בידים מזוהמות להטיל מום בקדשי שמים, הזקן בלי דעת שד"ל".
בסוף המאמר ובציניות עסיסית ממליץ עורך "מחזיקי הדת" למר צ. צ. ש. ש. בראהטין שיתפלל שישב בגן עדן עם שד"ל: "יהי רצון שזכות שד"ל תגן עליו ויהיה אתו במחיצתו בעולם הגמול, ועלינו יערה רוח אמונה בתורת הכתב והקבלה וברכות מאלפות מרובבות לחולנה על ראש הסופר הירושלמי בקנאו את קנאת התורה הקדושה בלב רגש ואומץ רוח, כי מציון תצא תורה ודבר השם מירושלים".
כמעט עשור לאחר מכן, בחודש אדר תרס"ב (1902) פורסם מאמר שני שעוסק באותו ענין מאת מו"ל העיתון כתגובה לכותב אלמוני שחפץ לפרסם מאמר בעיתון. הכותב האלמוני היה מוכר לעורך "מחזיקי הדת", שכן הוא כתב בעבר מאמר ב"מחזיקי הדת" כנגד מאמר כפרני שהובא בעיתון "המגיד" המשכילי.
מסתבר שגם כותב ב"מחזיקי הדת" יכול לכתוב יום אחר דברי כפירה רח"ל, והמו"ל בתגובה מרתקת כותב שהוא לא יכול לפרסם את מאמרו החדש, כיון שאם יפרסמוהו, אזי יצטרכו לפרסם דברי כפירות שהכותב מצטט שאפילו אסור להרהרם בבית הכסא: "איך נדפיס במכתב העת המקודש לתורה ולתעודה דברים אשר אסור להרהר בהם גם בבית הכסא?!".
בהמשך מצטט העיתון את דברי חז"ל בגנות הרשעים וממשיך וכותב על משה מנדלסון המר"ד כאנלוגיה על ראשי תיבותיו המפורסמים רמ"ד:
"בתחילת פריחת מטה הרשע בן המר"ד וחבריו שר"י אשר באו בדברי הלקות לפתות נערי בני ישראל ללמוד תנ"ך עם העתקת לשון נכרי, ללמדם ספר ולשון כשדים עם דיקדוק שפת עבר ולמצוא חן בעיני העמים"
לדברי מו"ל "מחזיקי הדת" כל צאצאי מנדלסון יצאו מכלל ישראל והשתמדו[1], ותלמידיו שלא התנצרו, אלו החריבו את היהדות באשכנז ואיטליה:
"אבל הזמן הרב יותר ממאה שנה כבר גילה כל תעלומה: כל צאצאי הרמ"ד ימ"ש יצאו מכלל ישראל ונתערבו בגוים. תלמידיו נשארו בשם הישראלי להרבות פרץ החריבו את כל מדינות אשכנז ואיטליא, ויבקשו לבטל גם את השבת אחת מעשרת הדברות וכל עין רואה אשר לולא ה' צבאות שהיה לנו לשלוח עיר וקדיש משמיא להאיר עיני ישראל בדרכי התורה והמצות"
מה מזעזעים דבריו של עורך "מחזיקי הדת" שבעקבות משכילים כגון משה מנדלסון "כמעט כסדום היינו", ו"רגל ישראל נשכחה", ו"רק מהחסידים תצא תורה ועבודה", וככה"נ כוונתו על ההשכלה שגברה ביותר בעיקר אצל ה"מתנגדים", ואילו אצל ה"חסידים" ההשכלה לא פגמה וכידוע שחלק מגאוני ליטא, לא חששו מהוגים משכילים תורנים, ולא יצאו כנגדם וכך דבריו:
"כמעט כסדום היינו ורגל ישראל כבר נשכחה, כי רק מהחסידים תצא תורה ועבודה".
בהמשך מצטט כתב "מחזיקי הדת" את מורה נבוכים להרמב"ם ז"ל ש"אמנם לימד דעת את העם דרכי החקירה והשכלה" אולם מיד מבהיר שאנו הולכים לפי הרמב"ם ב"יד החזקה" שהתנגד ל"מחשבות מחקריות" (ראה הל' ע"ז פ"ב).
כך, ובגלל שהכותב (שבעבר פרסם מאמר ב"מחזיקי הדת" כנגד ה"מתחדשים"), במאמרו החדש הכותב ציטט את משה מנדלסון, ולכך מו"ל "מחזיקי הדת" הבהיר לו שאת מאמר זה אין אפשרות לפרסם ב"מחזיקי הדת".
[1] בהמשך יעלה פה מאמר שמוכיח שלא כל צאצאי מנדלסון התנצרו (ואמנם אחד מניניו אף היה קצין באס אס ימ"ש), אלא רוב רובם, ועד ימינו יש יהודים כשרים צאצאיו משה מנדלסון.