טהרת יום הכיפורים - בין שאור שבעיסה לדיסוננס קוגניטיבי
ישנן תופעות שקשה שלא להביט בהן במידה של גיחוך. אחת מהן היא לראות עבריינים הנאשמים בפשעים חמורים, שכאשר הם מובאים לדיון הראשון בבית המשפט, הם לפתע חובשי כיפה וציצית בצורה מובלטת.
הזלזול כמעט מתבקש: על מי אתם עובדים? כולם יודעים היכן הייתם אתמול והיכן תהיו מחר.
הבעיה היא שאם נחשוב בכנות, אנחנו קצת מזכירים את זה.
אנו באים לבית הכנסת ביום הכיפורים, צמים, לובשים לבן ועטופים בטלית, מתוודים על כל עבירות השנה שעברה ומתחייבים שלא לשוב ולחטוא. ממש כמלאכי השרת.
אבל אז מתגנבת איזו מחשבה כנה: האם לא ידוע היכן היינו אתמול והיכן נהיה מחר? מה המשמעות האמיתית של כל זה אם נחזור שוב לאותו המקום בשנה הבאה?
הגמרא במסכת ברכות מביאה את תפילת ר אלכסנדרי לאחר תפילתו.
"ר' אלכסנדרי, בתר דמצלי, אמר הכי: ריבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות. יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם." (ברכות יז ע"א)
מדברים על כך בשנים האחרונות בעיקר בהקשר המדיני, אך זה מוסכם וידוע בכל מישורי החיים: הדרך לפתרון של כל מחדל וכישלון היא בראש ובראשונה לקיחת אחריות. כאשר האדם לוקח אחריות על מה שהוא עשה, הוא פותח את הפתח הראשון לתיקון. אבל כשהאדם מתחמק מאחריות ותולה את הקלקול בגורם אחר, התיקון לא יתבצע לעולם.
במבט ראשון, תפילתו של ר' אלכסנדרי יכולה להיראות כהסרת אחריות. אם רצוננו לעשות רצון ה', מדוע איננו עושים זאת? ואם ישנם כוחות המעכבים אותנו - האם אין בכך משום הסרת האחריות מעל האדם? כיצד, אם כן, יש להבין את הדברים?
בשנת 1967 הציע הפסיכולוג דריל בם את תיאוריית התפיסה העצמית (Self-Perception Theory). לפי התיאוריה, ישנה הלימה דו־צדדית בין התודעה המוסרית של האדם לבין המעשים שלו בפועל. כלומר, לא רק שהאדם פועל על פי התפיסה המוסרית שלו, אלא שהוא גם מגבש את התפיסה המוסרית שלו לפי מעשיו בפועל.
עשר שנים קודם לכן, לאון פסטינגר, פסיכולוג יהודי מברוקלין, תיאר תהליך דרסטי וחריף יותר, שאותו כינה "דיסוננס קוגניטיבי". כאשר אדם פועל באופן חד בניגוד לערכים שלו, נוצר בו מתח פנימי עז – "דיסוננס". ומאחר שהמוח האנושי אינו מסוגל לשאת לאורך זמן את הסתירה הפנימית הזו, האדם נאלץ לשנות את מערכת הערכים הפנימית שלו בהתאם למעשיו.
תפילתו של ר' אלכסנדרי והאמירה "רצוננו לעשות רצונך אלא ששאור שבעיסה מעכב" אינה הסרת אחריות. זוהי תרופה אמיתית לתופעה שעליה עמדנו קודם.
האדם לעיתים אינו פועל בדרך שבה היה רוצה לראות את עצמו. אלא שלא די בעצם החטא. הסכנה הגדולה יותר היא שהדרך הזאת תהפוך בהדרגה לחלק מתפיסת החיים המוסרית שלו. זה אולי עומק המשמעות בדברי חז"ל: "עבירה גוררת עבירה", "נעשית לו כהיתר".
טהרת יום הכיפורים היא בראש ובראשונה טהרה אל תוך הלב שלנו פנימה, אל התודעה האישית שלנו. כבר ביארו הקדמונים כי לשון התשובה משמעותה לשוב אל האדם במצבו הטבעי. טהרת יום הכיפורים מבקשת לטהר בראש ובראשונה את התודעה האישית שלנו. ההבנה שגם אם חטאנו, זה אינו מצבנו הטבעי. זה לא מי שאנחנו. זה משהו שקרה, אבל הוא אינו מבטא אותנו.
אם נעבור על התפילות ומנהגי הימים האלו, נראה שמוטיב זה חוזר שוב ושוב. ראשית כל, השיח על השטן ועל היצר הרע, המוצגים ככוחות המעכבים את האדם ללכת בדרך הישר שהוא מעצמו היה רוצה ללכת בה. הסליחות התולות את מצבנו הרוחני בתלאות העוברות עלינו, באופן אישי וגם כאומה, ויש גם את המנהגים המחפיצים את העבירות ומאפשרים להעבירן הלאה מאיתנו, כמו התשליך, שבו החטאים נזרקים לים, והכפרות, שבהן מועברים החטאים וגם הגזירות הרעות הישר לתרנגול.
זה יכול היה להיות תמוה במבט שטחי, אך שורש הדברים הוא עמוק ומבטא את מהותם של הימים האלו ושל יום הכיפורים. החטא אינו מהותנו. החטא הוא תוצאה של גורמים החיצוניים לנו; אנו, לעומת זאת, נותרנו בטהרתנו, במצבנו הטבעי, ללא החטא. וכעת הדרך לתיקון ולשוב לעצמנו ולתקן דרכנו פתוחה בפנינו.
כך גם ביחס לאמירת הווידוי ביום הכיפורים. הווידוי במהותו הוא חוליה אחת מתוך תהליך של חזרה בתשובה, ואמור להיעשות יחד עם החרטה והקבלה לעתיד. קבלה לעתיד היא, כלשון הרמב"ם, "ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם".
האם הגענו לדרגה הזאת? אם לא, מה הטעם לחזור שוב ושוב, עשרה פעמים, על מילות הווידוי? זאת אינה תפילה, אלא שלב בתהליך התשובה. אך אם איננו באמת בדרגה זו, מה הטעם לחזור על הוידוי שוב ושוב?
גם כאן אנו מבינים כי עצם אמירת הווידויים פועלת לטהרה הפנימית של יום הכיפורים. הטהרה התודעתית באדם היא ההכרה הפשוטה שהחטא הוא דבר שלילי, המנוגד לערכים שלי. בוידוי אנו מחדירים אל תודעתנו; גם אם לצערי חטאתי והלכתי בדרך לא טובה, זו אינה דרכי וזה אינו עולם הערכים שלי.
התפיסה הזו, המבקשת להפריד בין החטאים לבין מי שאנחנו, היא היא טהרת היום הקדוש, ואבן דרך משמעותית ביכולת התיקון של האדם. ככל שנוכל להטמיע זאת בתפיסה שלנו, להפריד את החטא ממי שאנחנו ומהמהות שלנו, נפתח את הדרך לתיקון אמיתי ולתשובה שלמה.
0 תגובות