כשהיה הבעל שם טוב נער, הוא היה עוזר למלמד התינוקות של בית רבן, תפקידו היה לאסוף את הילדים מביתם ולהביאם לבית תלמודם, ולהוליכם לבית הכנסת לשמוע קדיש וקדושה מתוך דבקות ושמחה.
וכך יום יום היה אוסף את הילדים ומוליכם לבית תלמודם כשבדרך היה שר בקול זמר נעים ובשמחה גדולה.
קול זמרתו המעורר היה עושה נחת רוח גדולה במרום כמו השיר שהיו אומרים הלווים בבית המקדש.
השטן, בראותו זאת, הבין שמעשיהם פועלים בשמיים וחשש כי תיכף יבלע מן הארץ, התלבש השטן במכשף, ובעת שעברה שיירת הילדים עם הבעל שם טוב וקול זמרתם נשמע למרחוק, נהפך המכשף לחיה ראה והתנפל עליהם, הילדים המבוהלים ברחו לכל עבר ומחמת החרדה חלקם נפלו למשכב, והתבטלה עבודת התמיד בשמיים...
הנער ר' ישראל זכר את דברי אביו האחרונים לפני פטירתו שלא ירא משום דבר כי ה' עימו, והתחזק לבו בה', הוא פנה להוריהם של הילדים ודיבר על ליבם שלא יחששו לשלוח עמו את הילדים, וכיצד יבטלו הבל פיהם של תינוקות של בית רבן מלימודם שהרי זה הבל שאין בו חטא וחשיבתו עצומה לאין ערוך.
ובשם ה' יהרוג את החיה המפחידה.
ההורים השתכנעו מדבריו, והתהלוכה יצאה שוב לרחובה של עיר, וכשהחל ר' ישראל לשורר בקולו הערב, שוב התנפלה עליהם החיה הפחידה וחשבה את שיניה החדות, הפעם הילדים לא ברחו, ור' ישראל שהתכונן לכך במקל חזק וגדול, הכה את החיה הרעה על מצחה וזו צנחה ארצה ללא רוח חיים.
למחרת נמצאה נבלתו של המכשף הגוי מוטלת על הארץ, ויהי לפלא.
0 תגובות