מאז שאני מכיר את עצמי, אני קורא. "תולעת ספרים", קוראים לזה. אני 'מכור' למילה הכתובה וכפי שרואות עיניכם, אני נמצא גם בצד של הכותבים. כותב וקורא, קורא וכותב. נו, טוב גם מדבר ושומע לפעמים. אבל אין כמו 'המילה הכתובה'.
>> למגזין המלא - כנסו
חודש הספר הגיע ובתירוץ הזה הגשמתי את החלום לשוחח עם כל הסופרים שתמיד חלמתי להחליף איתם מילה וללמוד מהם דבר או שניים על כתיבה. לעיתים הזדהיתי עם מה שהם ענו לי, ולעיתים לגמרי להיפך. מה שלא יהיה – החכמתי רבות מהשיחה איתם ובטוחני שגם אתם תהנו מהסודות שהם חשפו בפנינו.
מכתיבה – לכתיבה משובחת
אנחנו מתחילים עם הסופר ברוך הכישרונות ישראל פלר.
מאיזה גיל אתה כותב ומתי זה הפך למקצוע?
"אני כותב מאז שאני מכיר את עצמי", עונה פלר מיד, "עוד מנערותי כתבתי סיפורת והגות. אחרי החתונה, בגיל עשרים ושתיים לערך, התחלתי לכתוב ככתב פוליטי בעיתון 'מרכז העניינים'. מאוחר יותר מונתי לעורך ראשי שם.
"ספרים התחלתי קודם כל בעריכת סיפורים של אחרים ואז - באזור גיל השלושים - זה הגיע. אחרי שערכתי אחרים החלטתי לכתוב בעצמי. בתחילה התפרסם סיפור בהמשכים במגזין 'משפחה' ואז הוצאתי את זה כספר".
מהי הכתבה שלך שהכי זכורה לך, או הסיפור הכי זכור לך - ומאיזו סיבה?
"תראה, היו הרבה טורים פוליטיים ושאינם, שעוררו הדים. אבחר לך סיפור אחד: פעם כתבתי 'משהו' על אחד מנציגי הציבור החרדי. זה היה טור מושחז במיוחד. רק אחרי שהגיליון הודפס הבנתי עם עצמי שנכנסתי לגופו של אדם ולא לגופו של עניין והחלטתי להתנצל על כך. עליתי לביתו והתנצלתי. הוא אמר שהוא מוחל ולא כועס על מה שכתבתי. הוא אינו כועס עלי אלא על שולחי".
איזו תגובה של קוראים הכי ריגשה אותך?
"יש הרבה, אבחר אחת שזכורה לי במיוחד: הייתה כתבת פרופיל שהתפרסמה על דמותו של יהודי גדול מאוד, מחשובי הרבנים בדורנו, באזור הצפון. אחרי כמה חודשים התברר לי שהוא עומד להתארס עם אלמנה של אחד מאנשים החשובים בעולם הישיבות. היא אמרה שהשידוך שלו עלה וירד – אבל אחרי שהיא קראה על הרב את הכתבה שלי, היא לא יכולה שלא לגשת והיא נתנה לזה צאנ'ס. עד היום הם נשואים באושר. זה משהו שמשמח אותי".
מה אתה עושה על מנת להביא השראה לכתיבה שלך?
"בגדול צריך שקט", עונה פלר לאחר רגע של חשיבה, "השקט צריך להיות פנימי ומהעולם בחוץ. אי אפשר לכתוב עלילה כשיש הודעות, מיילים ומשימות לחוצות. צריך רגיעות מלאה. לפעמים כתיבה בשעות הלילה המאוחרות או הבוקר המקודמות זו תרופה טובה לזה".
פלר מוסיף: "רוב הרעיונות הטובים באים בהיסח הדעת - מתיישבים לכתוב וזה בא".
ומה אתה עושה כאשר אין 'מוזה' לכתיבה?
"אני אדם משימתי מאוד", פלר לא מצליח להבין את השאלה, "אני כמעט מכריח את עצמי לכתוב. כשצריך, אני פשוט עושה את זה. הסיפוק שמגיע לאחר כל פרק כתוב – נותן לי חדוות יצירה ו'דרייב' לכתוב עוד".
טיפ לסופר המתחיל?
"תכתוב", פלר נחרץ, "אל תחכה לרעיון נפלא שטרם נכתב. תכתוב, מקסימום תגרוס ספר ראשון – אבל תכתוב. רק מכתיבה אפשר להגיע לכתיבה משובחת".
השראה זה לעצלנים
אנחנו עוברים לשוחח עם הסופרת המוכשרת רות רפפורט, המוכרת גם - ואולי יותר - בשמה הספרותי יונה ספיר. היא הוציאה אין ספור ספרים לציבור החרדי, מכל הז'אנרים הקיימים. סיפורי ילדים, רגש ומתח.
מאיזה גיל את כותבת ומתי זה הפך למקצוע?
"אני כותבת מגיל ארבע עשרה רצוף. אני זוכרת שהייתי כותבת כל יום. זה הסטאז' שעשיתי. אנשים הרי לומדים לתואר ארבע שנים, אז אני כתבתי ארבע שנים למגירה ואז בגיל שמונה עשרה הוצאתי את ספרי הראשון".
"בהתחלה כתבתי ספרים למגירה ואחר כך הוצאתי חדשים לשוק. עד לפני כמה שנים עוד שכבו אצלי ספרים שכתבתי בעבר, אבל זרקתי אותם והוצאתי חדשים במקומם. לא היה עוד מקום במדף בבית", מחייכת רפפורט.
"לאחרונה עשיתי סוג של 'סגירת מעגל' כי הספר הראשון שכתבתי למגירה היה בשם 'הנשר נחת' ומאוד אהבתי את השם הזה. כעת מתפרסם סיפור בהמשכים בעיתון 'קטיפה', אומנם לא אותה עלילה, אבל לפחות באותו שם שרציתי".
רפפורט ממשיכה ומגלה כי "בגיל שמונה עשרה הוצאתי, כאמור, את ספרי הראשון בשם 'לא אשאיר אותך לבד' ומאז כל שנה יצא ספר. בהמשך יצאו בשנה כשלושה-ארבעה ספרים. מאז שאני כותבת את ספרי המתח, שדורשים הרבה יותר בשל תחקיר מקיף ומספר רב של עמודים, חזרתי לשני ספרים בשנה. יוצא שעד היום כתבתי כשישים ספרים, פלוס מינוס".
מהו הסיפור הכי זכור לך - ומאיזו סיבה?
"'מרגל להשכרה'", עונה רפפורט ומדגישה מיד: "כולם חביבים. אבל הוא תפס ומאז ספרי המתח הולכים טוב. אייל גלבוע חביב גם עליי, לא רק על הקוראים הנלהבים".
אנשים קוראים היום ספרים ארוכים?
"אנשים קוראים 700 עמודים", משיבה רפפורט, "אישה סיפרה לי שאמא שלה, אישה מעל גיל שמונים, קוראת אדוקה של הספרים הארוכים שלי. יש קוראים בכל הגוונים והגילאים".
איזו תגובה של קוראים הכי ריגשה אותך?
"יש מלא, מישהי אמרה לי שהוריה רצו לקחת ילד לאומנה והיא סירבה, ואחרי שקראה את 'הילדים מקצה המחנה' היא הסכימה. אנשים כותבים אלפי מיילים לתיבת המייל של מרגל להשכרה, בהם עשרות סיפורי התחזקות. דווקא ספרי המתח שלכאורה היו אמורים פחות להשפיע מבחינה ערכית, מחזקים בזכות אופיו החזק של הגיבור. שלא לדבר על כך שאנשים כתבו שזנחו ספרות זרה כי הרגישו שיש להם "את זה" אצלנו ומשלנו".
מה את עושה על מנת להביא השראה לכתיבה שלך?
"שמעתי פעם ציטוט יפה: 'השראה זה המצאה לעצלנים'. הכוונה ב'השראה' היא לא ל'מה נתן לך את ההשראה' אלא למה שבעולם מכנים 'מוזה'. אני לא מחכה למוזה, שאגב מקור המילה אינו טהור, זוהי הייתה מעין אלילה שהעניקה השראה כביכול לאנשים... אז אני נמנעת מלהשתמש במילה הזו. בכל אופן, אני לא מחכה לכך שתנוח עליי הרוח, אלא כל הזמן כותבת, אין תירוצים. כל יום. אני יכולה להגיד שמוזיקה מאוד עוזרת לי".
ובכל זאת, איך שומרים על חדוות היצירה במשך כל כך הרבה שנים?
"משמעת עצמית", עונה רפפורט בשטף, "גם כשאין חשק וכוח – עכשיו יושבים וכתבים ולא משנה אם אני עייפה או עצבנית, שאז אגב, הפרק יוצא טוב יותר", היא מחייכת, "כעס ועצב הם רגשות שמזינים מאוד את הסיפור".
טיפ לסופר המתחיל?
"לא לפחד לכתוב, כל מה שעולה על דעתכם", עונה רפפורט ומגלה: "כתבתי הרבה בחיי אבל לא פחות מחקתי המון. להערכתי מחקתי כמות ששווה לעשרה ספרים".
"כתבתי פעם ספר של חמש מאות עמודים ומחקתי. ככה ארבע פעמים! עד שהגעתי לתוצאה שרציתי. אל תפחדו לכתוב וחשוב מכך – אל תפחדו למחוק", חותמת רפפורט.
לא לקומיקס המשחית
את הסופר המוערך זלמן רודרמן אני מכיר עוד מילדותי. הספר הראשון שקראתי כילד בוגר היה 'שחור ולבן' שלו. היום, הגיע הזמן שגם הוא יכיר אותי ומהו זמן מתאים יותר מאשר ריאיון עיתונאי?!
מאיזה גיל אתה כותב ומתי זה הפך למקצוע?
"מהגיל שמתחילים ללמוד לכתוב", צוחק רודרמן, "הספר הראשון שלי היה היומן בשנה בה למדתי אצל הרבי מליובאוויטש, 'קבוצה', בעגה החב"דית. כתבתי יומן על כל השנה ובסופו החלטתי להוציא את היומן כספר. לאחר החתונה נכנסתי לעבוד באגף ההוצאה לאור של חב"ד והתמקצעתי בתחום ומשם זה המשיך.
"הקוראים קראו את החומרים לפני שהם ידעו שזה אני. שש עשרה שנים כתבתי את הסיפורים בעלון 'שיחת השבוע' וגם את מדור 'חיים יהודיים'. תוך כדי העבודה בצעירי חב"ד התחלתי לכתוב לעיתוני ילדים סיפורים בהמשכים ומשם זה המשיך".
אני לא יכול מלעצור אותך ולשאול, אתה חושב שהדור הצעיר בשל לסיפורים ארוכים?
"תמיד יהיו את הילדים שכן. ולילדים שיש פחות עם סבלנות, עם בעיות קשב - כמו שהדור מוגדר - אז תמיד אפשר להביא להם סיפורים יותר קצרים".
רודרמן משתף: "לא הוצאתי לאור ספרי קומיקס ולא במקרה. ספרי קומיקס זה כאילו ללכת אל המובן מאליו והקל. אני טוען שהקומיקס משחית את היכולת של הילדים לקרוא ולהרחיב אופקים, בלי לתת להם להרחיב מעבר לעלילה. אני משתדל שיקבלו מהסיפורים שלי ידע אמיתי היסטורי. אומנם עלילה דמיונית – אך העובדות נכונות".
"קומיקס זה סרט מצויר עם קריאות קצרות וחבל", ממשיך רודרמן וכאב בקולו, "מה קורה עם ילדים שבאים לדוכני ספרים? הם מעמיסים שישה ספרי קומיקס לסל ורק אחרי זה 'יעשו טובה' וילכו גם לספרי הקריאה המלאים, אלא שאז אין כבר לא תקציב ולא חשק".
"אני חושב שזה מצווה להילחם על יכולת הקשב של ילדים שיקראו ספרים אמיתיים", רודרמן חד משמעי ואם יורשה לי – בצדק רב.
מהו הסיפור שהכי זכור לך - ומאיזו סיבה?
"יש הרבה, אך אתן לך סיפור טרי", עונה רודרמן, "הספר החשוב ביותר שלי הוא 'חד בדרא'. הספר מספר את הרבי מליובאוויטש לציבור הכללי. עד היום אין עוד ספר שמקביל לספר הזה. לפני כמה שבועות התקשר אלי יהודי חשוב, דיין בחסידות גדולה בחו"ל, וסיפר על אדמו"ר חשוב של חסידות גדולה שהספר הגיע לידיו והוא מונח ליד מיטתו. האדמו"ר קורא בו לפני השינה. וכיוון שהדיין הזה מקורב לרבי – אמר לו הרבי: 'תשיג את הספר ותקרא אותו'. זה משהו ש'תפס' אותי".
איזו תגובה של קוראים הכי ריגשה אותך?
"קשה לספור, אני כל הזמן מקבל. אבל יש לי משהו שזכור לי במיוחד. הוצאתי ספר בשם "נתנאל". גיבור הסיפור התייתם מאימא שלו בקטנותו וכל המשפחה מתפזרת לפנימיות. אחת הסצנות בספר, שהוא מתקשר מהישיבה בה הוא לומד לבית של אבא שלו שהתחתן פעם שניה – אגב, סיפור לא שגרתי בסופרות החרדית - והוא רועד שמי שתענה לו תהיה האמא החורגת. הוא מתאר את הפחד ואיך שהוא רוצה שהאבא יענה. לפני תקופה, דיבר איתי אברך ממרכז הארץ שאמר לי שהוא קרא את הספר בשקיקה כאדם נשוי וזה ריגש אותו עד דמעות כי לו הייתה אותה סיטואציה בדיוק".
"הרגע הזה שאתה מצליח לגעת בלב של מישהו ולעורר בו רגש אמיתי – זה הרגע שאתה יודע שעשית את שלך", שח רודרמן.
מה אתה עושה על מנת להביא השראה לכתיבה שלך?
"אני כל רגע שואב השראה. כל חוויה שאני רואה – כל פעם שאני הולך ברחוב, החיים עצמם הם ההשראה", עונה רודרמן את התשובה שגם אני הייתי עונה. כל דבר שרואים או שומעים – יכול להפוך בקלות לכתבה של מחר.
"כל אחד לוקח חוויות אחרת. יש שחווים חוויה עמוקה ולכן זה נחרט אצלם. אני חווה את זה חזק מאוד. לכן אחר כך זה מתורגם לכתיבה".
ומה עושים כשאין חשק לכתוב?
"אני פחות מאמין ב'מוזה'. אצלי זה עבודה", עונה רודרמן ישירות, "לפעמים זה קל ולפעמים זה קשה. אבל אתה מתיישב, נכנס לסיטואציה ודברים קופצים מהלב מהראש, זיכרון וסביבה".
"יש לפעמים שצריך תחקיר ואיסוף נתונים – שזה לא תמיד קל", משתף רודרמן בגילוי לב, "כמו לחפש מקום בחו"ל לפני כך וכך שנים וצריך לעשות תחקיר על המקום והצורה באוטנטיות. אבל כמו כל אחד שקם בבוקר, אני לא תמיד מלקק דבש ולכן גם הסופרים עובדים".
טיפ לסופר המתחיל?
"להתחיל לכתוב. שב מול המקלדת ותכתוב. אתה לא בטוח בעצמך ולא יודע אם אתה מסוגל אבל המציאות מוכיחה ומניסיוני האישי – כשאתה מתחיל לכתוב אתה מתקרב ליכולות שלך הרבה יותר מאשר להישאר בעולם המחשבה".
לא לפחד ממשבר
את הספר המלא הראשון הארוך שקראתי (לא קומיקס ולא מנוקד) לא אשכח לעולם. זה היה 'צוואה' של חיים גרינבוים. קראתי אותו בנשימה עצורה תוך שאני מזדהה כל כך עם הדמויות והמקומות (ממש איפה שנמצא בית ילדותי בירושלים). מאז ועד היום לא מצאתי ספר מתח למבוגרים כמו הספר שלו. הוא הציב כזה רף גבוה – שלא נשבר, לפחות אצלי, לעולם.
אחרי שהחמאתי לו על כך, הגיע הזמן לשאלות: מאיזה גיל אתה כותב ומתי זה הפך למקצוע?
"בניגוד לאחרים שידעו מגיל צעיר שהם יהיו סופרים אני בכלל עד גיל שלושים לא עסקתי בכתיבה. בהתחלה כתבתי איזה סיפור קצר. כנראה שזה כישרון חבוי, כי מצאתי יומן אישי שכתבתי כילד וכשראיתי אותו אמרתי: 'אוקיי, כן יש לי את זה', אבל לא עסקתי בזה.
"איכשהו הגיעה ההזדמנות וכאן אתן את תודתי לשניים, דודי זילברשלג - הראשון שהכניס אותי לעיתונות, והשני: הרב משה גרילק ז"ל.
"אחרי שכתבתי את הספר הראשון שלי, משהו כמו חמישים עמודים, מישהו אמר לי תראה לגרילק. הלכתי לביתו בהר נוף. הוא קרא וקרא ואז הוא אמר: 'אתה בחור מוכשר', והוסיף משפט שנחרט לי לכל החיים: "אל תכתוב 'על' תכתוב 'את'". זאת אומרת, כנס לדמות. דבריו עשו לי שנוי מהותי בכתיבה".
"אנשים צריכים להבין", ממשיך גרינבוים, "שהסופר עובד על החומר שעות וימים ולפעמים שנים, של לחקור ולדבר עם אנשים. בעיניי, אתה לא יכול לכתוב על משהו בלי שאתה יודע כמעט הכל".
"בספר 'צוואה', שהזכרת", מציין גרינבוים, "הסתובבתי שם ברחוב פינס. הלכתי והסתכלתי בעיניים של סופר. כמו גם ב'גאולה'. לאנשים זה נראה כמו שדרת חנויות, אבל יש שם למעלה שתיים – שלוש קומות של בתים, עם מצלמות אבטחה ועוד. את הדברים הללו הכנסתי בספר.
"בספר יש הרבה 'שקרים'. אנשים מוכנים שישקרו אותם בספר כי יש מושג כזה של 'השהיית אמון'. אדם יאמר לסופר, 'אני מוכן לשכוח שאתה משקר אותי כי כיף לי לקרוא אותך', אבל כאן צריך להיזהר, ברגע שטעות כזאת של הזכרת רחוב כמו 'פינס פינת הישיבה' במקום 'פינס פינת אורנשטיין' זה מוציא את הקורא מהבועה והורס לו."
"לכן", ממשיך גרינבוים אל המסר, "חשוב לדעת שלהוציא ספר זו עבודה קשה - וכשלא עושים את זה אז הקורא מרגיש שזה לא זה".
איזו תגובה של קוראים הכי ריגשה אותך?
"לגבי שני הספרים האחרונים "בחצי הלילה" והשני "בעצם היום". מדובר ביומן של ילד בן אחד עשרה שנמצא במצרים וחווה את השעבוד והגאולה. יש ב"ה הרבה ספרים על יציאת מצרים, אבל אנשים מבוגרים אמרו לי 'תשמע, לראשונה נכנסתי לראש של מה שהיה שם'. את מכת דם תיארתי בפירוט, אנשים שהרגישו שהנה בטוח פרעה ייכנע למשה רבינו, ופתאום, כך כתבתי בספר, 'לא תאמין יומני היקר – פרעה לא מוציא אותנו'. כותב היומן מביא את האכזבה הגדולה שהם חוו. אנשים אומרים ש'הכנסת אותנו באמת לתחושה הזאת של 'חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. יש לי זכות שהצלחתי לעזור לאנשים להרגיש את הציווי של 'חייב אדם'".
גרינבוים, עוצר לרגע, ומשתף בעותק של ספרו, היקר ביותר ללבו: "הספרים שלי תורגמו לאנגלית, לצרפתית וליידיש. אבל יש לי בבית עותק בתרגום נוסף - לכתב ברייל. יש ארגון מסיל"ה למען עיוורים וכבדי ראייה שמתרגמים ספרים חרדיים לכתב ברייל. הם מבקשים מסופרים חרדיים לשלוח להם את הספרים והם מתרגמים את זה לברייל. שאלתי, האם אוכל לקבל גם עותק אחד, והסבירו לי שבכתב ברייל כל ספר הוא ארגז של כרכים. ביקשתי שיתרגמו לי לפחות פרק אחד, ואכן שלחו לי, וזה העותק היקר ביותר לליבי".
מה אתה עושה על מנת להביא השראה לכתיבה שלך?
גרינבוים צוחק: "יש אמירה בשם גדולי הסופרים: 'אני כותב מתשע עד אחד, אם ההשראה באה – מעולה, אם לא אני כותב בלעדיה'. אהבתי את זה כי זה אכן עובד כך. צריך לתת לה תנאים. אין כאן קסם, הקסם בא – בסייעתא דשמייא – בעבודה קשה".
מה אתה עושה כאשר אין 'מוזה' לכתיבה?
"אחשוף משהו מעצמי: אנשים יודעים שתקופה ארוכה לא הוצאתי ספרי מבוגרים. אחרי ארבעה ספרים לבוגרים – זה לא יצא. על אף ששאלו כל הזמן 'מתי יוצא הספר הבא?'. היצירה – לעומת עבודה קשה ומשמעת – חייבת חופש עם מרחב. רק אחרי שאמרתי לעצמי 'טוב, אז זה לא הולך', רק אז זה הצליח לעבוד.
"היום אני אחרי תקופת 'משבר היצירה' – מה שהתברר כמשבר הגדילה. חשוב לשים לב שאתה משחרר זה משתחרר. במיוחד בגלל שיש ציפיות ממך.
"מזה כמה שנים שפניתי לעסוק בתחומים אחרים לחלוטין מכתיבה ורק אז הרגשתי שחוזרת התשוקה לכתיבה, חדוות היצירה כפי שהגדרת זאת".
"ובאמת בימים אלו - קבל חשיפה - אני עוסק בכתיבת ספר מתח למבוגרים שמתרחש גם בזירות שנדמה לי שלא רבים עסקו בהם בספרות החרדית", מגלה גרינבוים.
טיפ לסופר המתחיל?
"תכתוב סיפור קצר של כאלפיים מילה. תניח בצד ותשכתב אותו לאחר יומיים. אתה בטוח תראה טעויות ושינויים.
"אחר כך תעשה שוב ואז אל תראה את זה למשפחה הקרובה כי הם או יחמיאו או ההיפך, כפוף למצב שלהם איתך, אלא תן לאנשי מקצוע שפחות מחויבים לך ותשמע מהם את חוות דעתם".
"בנוסף, לקרוא המון ולכתוב המון. זה הסוד", חותם גרינבוים את שיחתנו.
כשהדד ליין דופק – אין זמן ל'מוזה'
אנחנו עוברים לשוחח עם מי שהיה עמוד התווך בקריאה שלי בילדותי, סופר הילדים המוצלח – ולא רק - מ"ם הרשקוביץ.
מאיזה גיל אתה כותב ומתי זה הפך למקצוע?
"התחלתי לכתוב פומבית בגיל 19, כאשר נקראתי להיכנס לנעליו של סופר ידוע ומוערך שיצא לנבצרות בעיצומו של מותחן בהמשכים", חושף הרשקוביץ, "זה הפך אצלי למקצוע כאשר קיבלתי על העבודה את ההמחאה הראשונה, לאורך ימים ושנים טובות".
מה הספר שהכי זכור לך – ומאיזו סיבה?
"כתיבת סט הספרים 'ללא מורא' על חייו של רבי לוי יצחק שניאורסון. לעלות לציונו הקדוש באלמא-אטא ביומא דהילולא כ"ף מנחם-אב ולהגיש את הספרים, היה ללא ספק אחד מרגעי השיא שסופר שואף להגיע אליהם", עונה הרשקוביץ והתרגשות בקולו.
איזו תגובה של קוראים הכי ריגשה אותך?
"ככותב קומיקס, תגובה ויזואלית תהיה תמיד מועדפת עליי", הרשקוביץ משתתק לרגע וממשיך: "ולכזו אני זוכה מדי שבוע: בבית הכנסת שלנו, תרם יהודי יקר סט ספרים שכתבתי על מנת להעסיק את הילדים הרכים בזמן התפילה וקריאת התורה. בכל שבוע, בין מנחה לקבלת שבת, אני רואה כיצד הילדים עטים על הספרים, פותחים אותם ו... שקט קסום משתרר בהיכל".
מה אתה עושה על מנת להביא השראה לכתיבה שלך?
"'כל בעלי השיר נמשכים בשיר', כך נאמר. מצאתי את המוזיקה ככלי יעיל מאוד לכתיבה. מנגינה קצבית כרקע לכתיבת פרק פעולה קופצני. מלודיה עתיקה לסיפור מעורר רגש ויצירה מורכבת לסיפור בלשי או דרמה מעמיקה".
הרשקוביץ מוסיף בקריצה: "קוראים ותיקים כבר יוכלו לזהות את הקטעים שנכתבו על רקע מוזיקה ווקאלית בלבד".
מה אתה עושה כאשר אין 'מוזה' לכתיבה?
"מי כמוך יודע, כעיתונאי ועורך תוכן נחשב, את עוצמת כוחו של הדד-ליין. כשהדד-ליין נושף מקברו, אין זמן לפינוקים ופריבילגיות בסגנון "מוזה" והשראה. אין ברירה אלא לשבת ולכתוב", עונה הרשקוביץ בנחרצות, "להתעלם מכל העולם. כולל מההוא שעומד חצי-מטר ממך וצועק בזעם משהו שבדיעבד היה נשמע כמו 'אתה דורך לי על הרגל, זוז!'".
איך שומרים על חדוות היצירה במשך כל כך הרבה שנים?
"איך זמרי, נגני וצלמי החתונות אומרים תמיד?", שואל הרשקוביץ ותכף עונה: "'אנחנו מזכירים לעצמו שבכל ערב זה זוג חדש'. חשוב לזכור כי הילדים של אתמול הם לא הילדים של שלשום, ולטובת הדור הטרי חייבים להתרענן, להתחדש ולהמציא את עצמך בכל ספר מחדש".
טיפ לסופר המתחיל?
"הזכר לעצמך גם בזמן העבודה הסיזיפית שבכתיבה, את המטרה, את האידיאל, את הסיבה שבגללה אתה כותב. את הקוראים העתידים ליהנות, אולי גם להשתנות. לחייך ולדמוע ובעיקר להתחבר. לפעמים זה עוזר", חותם הרשקוביץ.
לעצור פגישה כדי לעלות רעיונות על הכתב
את מנוחה פוקס, אין צורך בכלל להציג. כולנו מכירים אותה עוד מילדותנו ועל אחת כמה וכמה שהיא מגישה אצלנו, כאן ב'כיכר השבת', פינתסיפור לילדים,פופולרית במיוחד.
מאיזה גיל את כותבת ומתי זה הפך למקצוע?
"כשאני מגיעה להרצאות שבהן אני מתבקשת לספר על עצמי כסופרת, אני מספרת שבעצם התחלתי להיות סופרת בימים שבהם עדיין לא ידעתי לכתוב ולקרוא, ואכן מגיל צעיר מאוד התחלתי לדמיין ולספר. זה הפך למקצוע בהיותי בחורה, בת סמינר".
"בתחילה", ממשיכה פוקס ומספרת על הימים ההם, "לא היו עיתוני ילדים. כתבתי במשך שנים כתבות וראיונות למבוגרים בעיתונים שיצאו באותם ימים בציבור החרדי וקיימים עד היום כמו 'יתד', 'משפחה', 'קו עיתונות' ועוד, וגם בכאלו שהיו קיימים וכבר אינם, כמו: 'יום השישי,' 'ערב שבת', 'הילה', ועוד רבים".
"כשהייתי נערה בת חמש עשרה, בתקופה שבה לא היו כמעט נשים שעסקו בכתיבה, כבר מילאתי את העיתונים בכתבותיי, אלא שלא רבים ידעו מזה, כי אז לא רשמו שם של אישה בראש כתבה, ונקראתי בשמות משמות שונים כמו: בת אלעזר, אחות אברהם, נכדת יהודה. רק לא בשם מנוחה פוקס", מחייכת פוקס.
איזו כתבה זכורה לך ביותר?
"אני הופכת והופכת בזיכרוני ומנסה לדלות את הכתבה הזכורה לי ביותר", פוקס מתעכבת דקה על התשובה ומתנצלת בחיוך, "כל כתבה שאני נזכרת בה, דוחקת את רעותה, הן במשך כארבעים וחמש שנים אני כותבת ללא ליאות".
לבסוף פוקס נזכרת דווקא בכתבה שבסוף לא נכנסה לעיתון ועליה היא מספרת: "זכיתי לראיין אישה, שהייתה בזמן הריאיון בת מאה! היא הייתה מורה במקצועה, דיברה עדיין בדיבור מורתי, אפילו שהייתה בגיל שיבה כה מתקדם - באותן שנים היה הגיל הזה יוצא דופן לחלוטין - היא גרה אצל בתה באזור המרכז. נסעתי מירושלים עד אליה לראיין אותה. זה לא היה בזמנים שהאוטובוסים היו נגישים. הריאיון ארך זמן רב, כי המורה דיברה באופן איטי, שום דבר לא בער לה, והיא גם הייתה מאוד מאוד משכילה ועמוסה בידע.
"נהניתי בראיון עד אין קץ, כתבתי כל מילה, חזרתי הביתה, וכמובן התיישבתי לכתוב את הכתבה. באותם ימים לא כתבו במחשב, הכתיבה בעט על הדף הייתה לחם חוקי. עשיתי זאת במהירות שלא ניתן לתאר, ועל פי רוב ללא טיוטות ומחיקות. הכתבה הייתה אמורה לארוך ארבעה עמודים בעיתון שחור לבן של פעם, עיתון גדול ומגושם, ארוכה מאוד.
"באותם ימים כתבו כל הכותבים בעט ולא וויתרו על נייר הקופי, שהעתיק את הכתבה לדפים נוספים, כדי שתישמר אצל הכותב למקרה הצורך, אלא שאני כל כך מיהרתי לכתוב, עד שוויתרתי באופן חד פעמי על הקופי. למזלי הרע איבד הדואר את המעטפה שבתוכה בין היתר, המאמר המרתק, הארוך כאורך הגלות. מרוב צער על האובדן - לא הצלחתי לשבת ולכתוב שוב את אותם הדברים וכך נקברה הכתבה, מבלי לראות אור".
איזו תגובה של קוראים הכי ריגשה אותך?
"במשך שנים כה רבות, קיבלתי אלפי ועשרות אלפי מכתבים מקוראים. בעבר תגובות הגיעו בעיקר במכתבים הכתובים בכתב יד. ארגזים מלאים במכתבים אני שומרת במחסני", מגלה פוקס, "חלק מהם כבר מחוק מרוב שנים. אבל את רובם לא הצלחתי לשמור.
"מכתבים רבים קיבלתי עם עצות לעקרת הבית, במדורי: 'רגיל ויעיל' בעיתון "יתד נאמן", הרבה זמן לפני שנהפך להיות צבעוני. במדור הזה קיבצתי מכתבי קוראים, שהביאו רעיונות לייעול הבית. האנשים באותה תקופה היו צנועים כל כך עד שאיש מהם לא אבה לכתוב את שמו האמיתי בגלוי.
"כולם שלחו את עצותיהם לשם שמיים בלבד, כדי לעזור לאחיהם, קוראי העיתון השביעו אותי באלף שבועות לבל אכתוב בטעות את שמם. את העצות בעיתון אמנם פיארו שמות השולחים, אבל היו אלו שמות מומצאים. אינני זוכרת באיזה שם קראתי לכותבת ההיא שכתבה עצה מצוינת לעקרות הבית, אני רק זוכרת שקיבלתי מכתב מיד לאחר מכן ממישהו שכתב שהוא יוצא השואה, איש לא נשאר מבני משפחתו, והנה הוא רואה את שם המשפחה מתנוסס בין השמות במדור. 'אנא, עזרו לי להגיע לאדם הזה', הוא התחנן, 'אולי סוף סוף מצאתי את המשפחה שלי'. כמה נורא, מרעיד לב ומרגש היה להסביר לו שבעצם זהו שם מומצא, ואין לי שום מושג איך להגיע לבני משפחתו".
מה את עושה על מנת להביא השראה לכתיבה שלך?
"מעולם לא הייתי צריכה לתגבר את ההשראה לכתיבה שלי", עונה פוקס, "קיבלתי במתנה השראה קבועה. ברגע שהתיישבתי ליד השולחן, הכתבה או הסיפור הגיעו אף הם".
"ועוד יותר מכך, ההשראה הייתה תופסת אותי בכל מקום, ולא פעם הפסקתי באמצע עניינים חשובים, כמו פגישות חשובות עם אנשים, התנצלתי ופרשתי לכתוב את מה שעלה במוחי והתקשה לחכות בסבלנות", מחייכת פוקס.
כמה ספרים כתבת עד היום?
"עד כה, בלי עין הרע, כתבתי כ-480 ספרים לכל הגילאים, אבל כפול מכך נכתב ונשמר במסתרים".
איך שומרים על "חדוות היצירה" במשך כל כך הרבה שנים?
"היצירה עצמה היא אמנם מקצוע, אבל היא גם תרפיה", עונה פוקס בביטחון, "היא מוציאה אותי מכול מחשבותיי הנוגות בשעות קשות, מכול ההתלבטויות המרירות, שקיימות אצל כל אדם בן תמותה. היא מביאה אותי לרוגע. הרוגע שומר על חדוות היצירה לאורך זמן.
"כשחשבתי בראשית ימי כתיבתי אם לקרוא לעצמי בשם ספרותי, אמרו לי אנשים: "כבר יש לך, קוראים לך 'מנוחה', ומה יותר ספרותי מזה? ואכן אני מרגישה שהכתיבה, וברבות הימים גם העיסוקים האחרים שלי, כמו תכניות ברדיו ובמקומות אחרים, וכמו ניהול סמינר לבנות, כפי שלקחתי על עצמי, כל אלו הם "חדוות היצירה" שלי".
"וכן שמי: מנוחה, הוא המוטו של כל מה שאני עושה", ממשיכה פוקס, "הרוגע הזה שומר לי על החדווה. אפילו לתכנית הרדיו העכשווית שלי, אני קוראת: "מנוחה בבית" – כי כל בית לדעתי, וכל אדם, חייב גם מעט מנוחה".
ולסיום, טיפ לסופר המתחיל?
"אתן את הטיפ שאני נותנת בכל הרצאותיי לילדים וגם למבוגרים שחוטאים בכתיבה: אל תיתן לעצמך להיות: "מתחיל!", כתוב עוד ועוד, עד שיפוצו מעיינותיך חוצה. אם אתה אוהב את הכתיבה, זה לא סתם כך, היא כנראה מיועדת לך".
- לפניות לכתב: ari@kikar.co.il