מותו של הילד יוסף אייזנטל זכרו לברכה ממשיך להדהד הרבה מעבר לזירת האירוע עצמה. לא רק ככאב פרטי של משפחה, אלא כטלטלה שמעלה שאלות קשות על אחריות, משילות, והקשר הרעוע בין המדינה לאזרח החרדי.
בתוכנית ״כיכר FM״ בהגשת אלי גוטהלף, התכנסו קולות שונים, אך אחד מהם בלט בחריפותו ובאי-הנוחות שיצר: ד״ר יואב הלר, יו״ר תנועת ״הרבעון הרביעי״, שסירב לקבל את הנרטיב המוכר של ״קיצונים מול חוק״, והפנה אצבע מאשימה דווקא אל המדינה.
״כשאין משטרה, אין ריבון״
הלר לא ניסה לייפות את המציאות. הוא לא העניק חסינות לפלגים קיצוניים, לא הצדיק קריאות נאצה לשוטרים, ולא ריכך את האחריות של ההנהגה החרדית. אבל לדבריו, האירוע שבו נהרג יוסף הוא סימפטום, לא תקלה.
״אם נהג מתקשר שוב ושוב למשטרה ואיש לא מגיע, זו קריסה של ריבונות. במדינת חוק אין אזורים שבהם מותר פשוט להיעלם״, אמר. בעיניו, זה אותו דפוס שחזר גם באסון מירון: המדינה מעבירה סמכויות לגורמי ביניים, ואז מתפלאת כשהשליטה נשמטת.
הטענה המרכזית שלו חדה: המדינה אינה מדברת עם האזרח החרדי כאזרח. היא מדברת עם מנגנונים, עם עסקנות, עם תיווך פוליטי. כשהשיטה הזו קורסת, האזרח נשאר חשוף.
גיוס, חינוך, וחוזה אזרחי חדש
הלר הרחיב את הביקורת גם לסוגיות נפיצות אחרות, ובראשן הגיוס והחינוך. לטענתו, הציבור החרדי אינו מקשה אחת, והניסיון להציג אותו כך משרת בעיקר את מי שנהנה מהמצב הקיים.
״יש הורים חרדים שרוצים שילדיהם ילמדו אנגלית ומתמטיקה. בפועל, מישהו אחר מחליט בשבילם. זה לא חופש בחירה, זו חסימה״, אמר, והוסיף כי גם בסוגיית השירות למדינה נדרש מודל חדש, שאינו מבוסס על כפייה או על פטור גורף, אלא על חלוקה אמיתית של משימות לאומיות.
הרעיון שהוא מציע אינו פשוט, ולא פופולרי: חוזה אזרחי חדש, שבו יש תורה, יש עבודה, ויש שירות. לא כולם אותו דבר, אבל כולם נושאים בנטל כלשהו.
הנפש לא בנויה לצפות בזוועה
בחלקה השני של התוכנית, הוסט הזרקור מהפוליטיקה אל הנפש. ד״ר בן עמית, פסיכיאטר ומנהל רפואי, התייחס לגל הפצת הסרטונים הקשים מהאירוע.
לדבריו, הדחף לצפות ולשתף אינו מקרי. יש בו שילוב של יצר הישרדותי, סקרנות קיצונית, וניסיון לא מודע להשיג שליטה במציאות מפחידה. אבל המחיר כבד.
״חשיפה חוזרת לתכנים כאלה מערערת את תחושת הביטחון הבסיסית בעולם. זה לא עובר ליד הנפש, זה חודר אליה״, אמר, והזהיר במיוחד מפני השפעה על ילדים ובני נוער. האחריות, לדבריו, אינה רק של כלי התקשורת, אלא גם של כל אדם שמחליט אם ללחוץ על ״שיתוף״.
מקווה, שכונה, וצביון
לקראת סיום, עבר הדיון לזירה מוניציפלית, אך הטון נותר טעון. סגן ראש עיריית ירושלים, יוסי חביליו, נשאל על פוסט שבו בירך על סיכול הקמת מקווה גדול בשכונת גבעת משואה, בשם ״שמירת הצביון הליברלי״.
חביליו ניסה למסגר את ההתנגדות כעניין תכנוני ותחבורתי, אך התקשה להסביר כיצד מקווה הופך לאיום אידאולוגי. השיחה חשפה עד כמה המונח ״צביון״ הפך למטבע לשון גמיש, כזה שמאפשר כמעט כל מאבק, כל עוד הוא עטוף בשפה הנכונה.
0 תגובות