הרופאים בוועדות הרפואיות של משרד הביטחון ראו מולם אדם מרשים, כריזמטי, לבוש היטב, שמדבר בקוהרנטיות. "אתה שלם", אמרו לו, "לך תחזור לעבודה". הם לא ראו את השדים שמתרוצצים בתוך ראשו. הם לא הריחו את הריחות שלא עוזבים אותו מאז מלחמת לבנון השנייה, ולא ראו אותו משפשף את ידיו במקלחת עד זוב דם, מדמיין שהקצף הלבן הופך אדום.
יעקב ישראל בר יוחאי (47), תושב שדרות ואב לשמונה ילדים, נושא על כתפיו פציעה שקופה. במשך חצי יובל הוא שירת ברבנות הצבאית, בין היתר ביחידות עילית כמו שלדג וחטיבת הקומנדו של חיל האוויר. בשגרה הוא עסק בהלכה, כשרות ושיעורי תורה, אך בחירום – תפקידו היה קודש הקודשים המצמרר ביותר של צה"ל: טיפול, זיהוי ופינוי חללים. ממרומי גילו וניסיונו, הוא חשב שהוא חסין. הוא חשב שהנפש שלו התחספסה. הוא טעה.
דם על הידיים: כשהקצף במקלחת נצבע באדום
את הגופה הראשונה שבה טיפל הוא זוכר לפרטי פרטים, כולל השם והמספר האישי. זה היה משה מגוס מקונן ז"ל, איש מילואים שנרצח בפיגוע במושב חמרה באינתיפאדה השנייה. "באותו רגע אתה עובד על אוטומט, כמו שלימדו אותך", מספר בר יוחאי לאלי גוטהלף. "אבל התמונות האלו לא עוזבות אותך. הן הולכות איתך כל הזמן".
המשא הלך והחמיר. בשנת 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה, הגיע בר יוחאי לזירת האסון בכפר גלעדי, שם נהרגו 13 חללי מילואים מפגיעת קטיושה ישירה. הקולות של הפצועים הזועקים לעזרה, הגופות המונחות בשורות תחת שמיכות, והעבודה הסיזיפית עד השעות הקטנות של הלילה תחת אש, ננעלו עמוק בתוך תת-המודע שלו.
הסכר נפרץ לחלוטין בשלהי שנת 2019. בר יוחאי, אז בשיא הקריירה הצבאית שלו בבסיס חצרים, הוקפץ לזירת התרסקות מטוס קל בסמוך לבסיס, שבו נספו מדריך הטיס רס"ן איתי זיידן ופרח הטיס ליהוא בן-בסה זכרונם לברכה.
"ממש באמצע התהליך של הזיהוי, כשבאנו לקחת טביעות אצבע, הרגשתי בפעם הראשונה משהו שלא הרגשתי אף פעם. לחץ מטורף בחזה, דופק מואץ, זיעה קרה. הידיים שלי התחילו לרעוד. המראות והריח היו דומים בצורה מצמררת לכפר גלעדי. בבת אחת נשלפתי משם וחזרתי לצפון. הראש שלי היה שם, למרות שהגוף שלי עמד בדרום".
יעקב ניסה להדחיק. הוא חזר לביתו, עבר כדרכו ילד ילד, כיסה אותם ונכנס להתקלח. שם, תחת המים הזורמים, הגיהינום התפרץ במלוא עוצמתו. "אני משפשף את הידיים ומדמיין שיש לי דם. אני שם עוד סבון ומקרצף, ובמקום לראות קצף לבן, אני רואה דם זורם לי מהידיים. אתה עוצם עיניים ורואה דם. פותח אותן ורואה קצף. שם הבנתי שמשהו אצלי בנפש נשבר".
"אבא, אם אתה אוהב אותי – אל תעיר אותי בבוקר"
החיים הפכו ליומן מלחמה פנימי. נידודי שינה חריפים, סיוטים מסמרי שיער והתפרצויות זעם בלתי נשלטות הפכו למציאות יומיומית. בר יוחאי החל להסתובב עם מסכה. בבוקר הוא שיחק אותה "גבר", הכין סנדוויצ'ים לילדים ויצא לבסיס, אך בלילות הוא פחד לעצום עיניים. כדי לברוח מהקולות, הוא היה נכנס לרכבו באמצע הלילה ונוסע ליערות, מחפש שקט שלא קיים.
במגזר החרדי, שבו המודעות להתמודדות נפש וטיפול פסיכיאטרי הייתה באותם ימים קטנה עד לא קיימת, הבושה הייתה קשה מנשוא. "חשבתי על השידוכים של הילדים שלי, על מה יגידו השכנים, על מה יגידו בקהילה", הוא משחזר בכאב. המצב הידרדר עד כדי כך שבר יוחאי הגיע לקצה גבול היכולת של הסבל האנושי.
"לא היו לי מחשבות אובדניות אקטיביות, כי אסור לנו על פי ההלכה לפגוע בעצמנו", הוא מבהיר ברוגע מצמרר. "אבל היו לילות, אחרי קריאת שמע, שהייתי בוכה לבורא עולם ואומר לו: 'אבא, אם אתה אוהב אותי – אל תעיר אותי בבוקר. קח אותי בשינה, שאני לא אסבול יותר'. כשהייתי קם בבוקר, הייתי מוסיף ל'מודה אני' תפילה אישית: 'אבא, אם כבר הערת אותי, תן לי כוחות לשרוד את היום הזה'". היו פעמים שבהן נסע לגבול עזה ולגבול הצפון, מתפלל בתוך תת-המודע שלו שמישהו מהצד השני יירה בו ויגאל אותו מייסוריו.
הישועה החלה להגיע כשהסכים להתמסר לטיפול. הוא הוכר כפצוע פוסט טראומה והוכנס ל"בית מאזן" של עמותת אנוש ומשרד הביטחון – חלופת אשפוז המיועדת להלומי קרב. הוא החל לגדל זקן ארוך ושיער פרוע, והלך יחף ברחובות. הוא החליט לפרוש מהצבא רגע לפני הפנסיה, מבין שהחיים שלו שווים יותר מכל דרגה או תואר.
ה-7 באוקטובר: המנוסה שהפכה למלכודת אש
ערב שמחת תורה 2023 סימן תקווה חדשה. אחרי שנתיים שבהן לא דרכה רגלו בבית הכנסת בשל החרדות, יעקב החליט לנסות. הוא שרד את תפילת מנחה, קבלת שבת והקפות. אנשי הקהילה הביטו בו בתמיהה – איש הרבנות המצוחצח לשעבר נראה כעת כמו מתבודד מהיערות – אך הוא חזר לביתו בתחושת ניצחון עצומה. הוא ספר ניצחונות קטנים, בדיוק כפי שלימדו אותו בשיקום.
בבוקר שלמחרת, בשעה 6:29, האשליה התנפצה. אזעקות צבע אדום רצופות הרעידו את שדרות. הפיצוצים והיירוטים החלו להקפיץ את מפלס החרדה של יעקב לרמות מסוכנות. בשעה שבע בבוקר הוא הבין שהוא לא מסוגל להחזיק מעמד בבית. "הרגשתי שאני נכנס להתקף חרדה בלתי נשלט, ושאני חייב להגיע מיד לבית המאזן שבו טופלתי כדי להיות תחת השגחה של אנשי מקצוע", הוא מסביר את פסק ההלכה האישי שלו, לפיו פיקוח נפש של בריאות הנפש דוחה שבת וחג.
יעקב נפרד מאשתו, נכנס לרכבו הלבן והחל לדהור ברחובות העיר. כשהוא חולף על פני הכיכר האחרונה, הוא נתקל בחסימה של כיתת הכוננות. החברים, שקיבלו דיווח בוואטסאפ על מחבלים שנעים בטנדרים לבנים, ראו מולם רכב לבן דוהר במהירות מופרזת, ובתוכו נהג בעל שיער ארוך וזקן עבה. הקנים כבר הורמו לעברו. בשבריר השנייה האחרון, חבר קהילה זיהה אותו וצרח: "זה בר יוחאי! תורידו את הנשקים!". החבר התחנן בפניו שלא יצא מהכניסה הראשית כי יש מחבלים. יעקב, שעדיין לא קלט את גודל האירוע, ענה לו בתמימות: "איזה מחבלים? פה זה שדרות, לא קריית ארבע".
הוא פנה שמאלה לכיוון מרכז העיר, ובתוך דקות החל הפאזל המבעית להתחבר. הוא ראה מכוניות מרוססות בכדורים, גופות מוטלות על הכביש וטרקטורון נטוש. בצומת הבא פגש את סגן ניצב אבי עמר ז"ל (שנהרג שעות ספורות לאחר מכן בבארי). עמר, ששמע שמדובר בהלום קרב בהתקף, אמר לו: "בוא אחריי לתחנת המשטרה, אני אסדר לך ליווי ותצא מהעיר בבטחה".
יעקב נסע אחריו ברחוב הרצל. כשהגיעו לתחנת המשטרה בשדרות, הם ראו טנדר טויוטה לבן עם דלתות פתוחות, ובלי לוחית רישוי. על הגג שלו היה מותקן מקלע כבד (מאג). שבריר שנייה לאחר מכן, נפתחה עליהם אש תופת.
"ירו עלינו מכל הבא ליד – נשק אוטומטי, מטענים, רימונים. קצין משטרה סימן לנו להצמד לקיר הימני. יצאתי מהאוטו כשהכדורים שורקים לי מעל הראש, רצתי על ארבע, חצי זוחל חצי רץ, ותפסתי מחסה בתוך המיגונית הצמודה לתחנת האוטובוס. הייתי בטוח שיש שם חוליה קטנה של ארבעה-חמישה מחבלים. לא הבנתי שזו מלחמה".
"באת לעזור לי או באת להפריע לי?"
במשך הדקות הראשונות, יעקב ישב בתוך המיגונית, מנותק לחלוטין מהאירוע הלאומי ומרוכז כולו בהישרדות הנפשית שלו. מסביבו התחולל קרב מטורף. מפקד המחוז, ניצב אמיר כהן, ועוד מספר קצינים ושוטרים ניהלו חילופי אש קשים מול המחבלים שהתבצרו על הגג. מדי כמה דקות, יעקב הציק לקצינים: "אני הלום קרב, אני חייב לצאת מפה, אני לא יכול להיות כאן".
בשלב מסוים, מפקד המחוז הסתובב אליו, נעץ בו מבט חודר, ובאצבע מורה אמר לו את המשפט ששינה הכל: "אדוני, באת לעזור לי או באת להפריע לי?"
"המשפט הזה פשוט פיקס אותי", משחזר יעקב בעיניים בורקות. "באותו רגע חזרתי להיות בר יוחאי של פעם. כאילו נעלמה הפוסט טראומה. אמרתי לו: 'כן המפקד, אני לשירותך'. נזכרתי שבהכשרתי אני חובש. אמרתי לו שיש לי תיק עזרה ראשונה באוטו, ורצתי תחת אש להביא אותו". יעקב חזר למיגונית והחל לחבוש את השוטרים הפצועים. מפקד המחוז עצמו נפגע מרסיסים בעין ובגב, ורונן גבאי, רבש"צ העיר, נפגע מכדור בכתף. כולם סביבו דיממו.
מבעד לפתח המיגונית, זיהה יעקב מעבר לכביש לוחם שוכב פצוע אנוש, נאנק מכאבים. כשרצה לרוץ אליו, מפקד המחוז תפס אותו ופקד עליו שלא להעיז לזוז: "יש צלף על אחד הגגות, הוא חטף כדור בראש, אין מה להציל שם. אל תתאבד".
דקות לאחר מכן, הגיע למקום רכוב על אופנוע הרב חיים סאסי, חובש בכיר באיחוד הצלה והרב של הסניף המקומי. סאסי הוא חבר קרוב של יעקב, האדם שליווה אותו ברגעי המשבר הגדולים ופסק לו את ההלכות בשבתות הקשות. יעקב סימן לו להיצמד לקיר ולהיזהר מהצלף, אך הרב סאסי, מונע מתוך דחף עילאי להציל את השוטר הגוסס מעבר לכביש, ניהל ויכוח עם מפקד המחוז: "בואו ניתן מכת אש ואני ארוץ להביא אותו".
איך שהרב סאסי עשה צעד אחד כדי לחצות את הכביש, נשמעה ירייה בודדת. קליע של צלף פילח את ברכו והוא נפל במרכז הכביש. הוא הצליח להתגלגל לעבר פח מיחזור כחול גדול, אך בדרך חטף עוד כדור ביד וכדור בלחי. "הוא שכב שם מולי, מאחורי הפח, זב דם במשך למעלה משעה", מספר יעקב בקול רועד. "הוא איבד כמויות עצומות של דם. אמרתי לעצמי בראש: 'רק זה חסר לי, שהוא ימות לי מול העיניים? זה לא יקרה!'".
יעקב החל לזרוק לעברו תחבושות, אך מאחר שהן היו קלות מדי ולא הגיעו לצד השני של הכביש, הוא קשר אותן לבקבוקי מים גדולים שהיו בתחנה והשליך אותם אליו. בהמשך, לוחם שב"כ שהגיע לזירה אסף פאוצ'ים מלאים בתחבושות מטנדר המחבלים, ויחד הם זרקו אותם לרב סאסי שחבש את עצמו בכוחותיו האחרונים. הלוחם אף חילץ מהטנדר מכשיר קשר של חמאס, שבאמצעותו ניהלו בהמשך כוחות הימ"מ את הקרב והאזינו לתוכניות המחבלים.
"אף אחד לא ימות לי באוטו"
ההזדמנות לחילוץ הגיעה כאשר כוחות המשטרה יצרו פעולת הסחה ושמעו בקשר שהמחבלים מפנים את הירי לצד השני. יעקב ולוחם השב"כ רצו אל הכביש, תפסו את הרב סאסי וגררו אותו אל המיגונית. מפקד המחוז פנה אל יעקב ואמר לו: "זהו, תעמיס את הפצועים על האוטו שלך ותטוס מפה לבית החולים".
יעקב פרס שמיכה על המושב האחורי של רכבו החדש כדי שלא יתלכלך מהדם – פעולה אינסטינקטיבית של אדם בתוך שיקום – והשכיב שם את הרב סאסי, בעוד רונן גבאי, הרבש"ץ הפצוע, מתיישב במושב הקדמי עם אקדח שלוף. רגע לפני שהוא לוחץ על הגז, המשטרה עצרה אותו: "חכה, יש עוד פצוע אנוש, חייבים לפנות אותו". היה זה קצין האג"מ, מתי צרפתי. השוטרים הוציאו אותו מג'יפ ממוגן ופשוט השליכו אותו בתוך הרכב, ישירות על גבי הרב סאסי המדמם.
"מתי היה בצבע אפור. כאיש רבנות צבאית לשעבר, אני מזהה אנשים שעומדים למות", אומר יעקב. עם פצע יציאה ענק בגב ושלושה פצועים ברכב, יעקב החל בנסיעה מטורפת ברחובות הצדדיים של שדרות, בנתיבים נגדיים, כדי לעקוף את קו הראייה של הצלף על גג התחנה, מחשש שיורה עליהם טיל RPG.
תוך כדי נסיעה, מתי צרפתי החל להיפרד מהעולם. "הוא צעק: 'אני אוהב את החיים, אני לא רוצה למות, תמסרו לילדים שלי...'. הוא לא ידע שאני פוסט טראומטי ושכל מילה שלו היא טריגר מטורף בשבילי. בלב התפללתי: רק זה חסר לי מכל אוסף המקרים שלי, שימות לי מישהו בתוך הרכב".
במושב האחורי, בתוך שלולית דם, התחוללה דרמה רפואית בלתי נתפסת:
"הרב חיים סאסי, למרות שהוא עצמו פצוע קשה בשלושה מקומות, הבין שמתי עומד למות מאיבוד דם. הוא לקח את השובל של התחבושת האישית שלו, ליפף אותו על היד שלו, ופשוט דחף את כל היד שלו לתוך חור היציאה שבגבו של מתי כדי לחסום את עורק הדם הראשי. ככה נסענו, כשהיד של חיים בתוך הגוף של מתי".
בצומת ברור חיל חסם יעקב שיירת אמבולנסים שהגיעה מולו, והעביר אליהם את השניים כשהם עדיין מחוברים זה לזה. משם המשיך בנסיעה מהירה לבית החולים ברזילאי באשקלון.
חדר המיון שהפך לבית מטבחיים
כשהגיע לברזילאי, יעקב עדיין היה בפוקוס מוחלט. הוא הכניס את הפצועים, תדרך את הצוותים הרפואיים כמו איש מקצוע, אך אז החלה המסה הגדולה. עשרות אמבולנסים ורכבים פרטיים החלו לזרום, פורקים מאות פצועים והרוגים מהמסיבה ברעים ומהקיבוצים. "האלונקות הגיעו מכוסות, וכל טלטול שלהן שפך דם על הרצפה. הכניסה למיון נראתה כמו קצביה, כמו בית מטבחיים", הוא מתאר בבוטות מיוסרת.
באותו רגע, כשהוא מבין את גודל האסון הלאומי, הנפש של יעקב קרסה סופית. רופא פסיכיאטר שזיהה אותו מהעבר נתן לו שני כדורים סגולים חזקים ואמר לו למצוא ספסל ולנסות לישון. מרוב אדרנלין, הכדורים לא השפיעו. יעקב קם מהספסל ובמשך שעות ארוכות עזר בהתנדבות לכוון פצועים ובני משפחה מבוהלים בתוך התופת של בית החולים. רק בערב חזר לבית המאזן בחופית. כשיצא החג ופתח את המכשיר הסלולרי, גילה את גודל הנס: אם היה פונה ימינה ביציאה מהבית במקום שמאלה, היה נתקל בחוליית מחבלים שרצחה מתפללים בקרוואן הסמוך לביתו.
הצרות האחרונות משכיחות את הראשונות: טראומה מרפאת טראומה
כיום, שלוש שנים אחרי פריצתו של המשבר הגדול וכמעט שלוש שנים אחרי אותה שבת שחורה, יעקב בר יוחאי נמצא בעיצומו של קרב יומיומי על בריאות הנפש שלו. אבל משהו עמוק השתנה בו.
"בעולם הרפואה יש מושג שנקרא 'טראומה מרפאת טראומה'", הוא מסביר. "האירועים של השביעי באוקטובר לא מחקו את ה-25 שנה ברבנות הצבאית, אבל הם דרסו אותם ושמו אותם בצד. היום הסיוטים שלי בלילה הם רק על אוקטובר. כל הבית שלי מרושת במצלמות, החצר מלאה במצלמות, אני מתעורר מכל רשרוש קטן. אבל אני נלחם".
ממי שהיה נוטל ארבעה כדורים פסיכיאטריים כבדים ביום, יעקב נמצא היום עם כדור אחד בלבד לפני השינה. הוא משתתף במחקרים רפואיים וטכנולוגיים פורצי דרך (כמו שעון חכם המזהה הזעה ודופק ומזהיר מפני התקף חרדה קרב) ומקבל זריקה מיוחדת תחת טשטוש אחת לחודשיים שמסייעת לו לתפקד. "כששואלים אותי היום במה אני עובד, אני עונה בגאווה: אני עובד בשיקום של עצמי, מהבוקר עד הערב".
כחלק מהשיקום, יעקב מפיץ את סיפורו באמצעות הרצאה מטלטלת בשם "הכל מתוך החושך", שעליה קיבל הכשרה מקצועית בעמותת אנוש. מטרתו היא להעניק השראה ובעיקר לשנות את התפיסה במגזר החרדי ובחברה הישראלית כולה לגבי פצועי נפש.
"אני לא גיבור. אשתי היא הגיבורה האמיתית בסיפור הזה. היא זו שניהלה את הבית, שגידלה את הילדים, שנתנה לי את הגיבוי המלא להתנתק ולטפל בעצמי. היא אפילו עזבה קריירה ארוכה כמנהלת חשבונות והלכה ללמוד רפלקסולוגיה כדי לטפל בי ובנשים אחרות שסובלות מפוסט טראומה בשדרות. בלי התמיכה המשפחתית, אין שום סיכוי לשרוד את זה".
"אני אומר משפט קשה מאוד", מסכם בר יוחאי בדם ליבו. "הייתי מעדיף שיורידו לי רגל ושחזרו לי את בריאות הנפש שלי. עם רגל אחת אפשר להסתדר, אבל כשהראש לא עובד – כל הגוף סובל. המסר שלי לכל המתמודדים השקופים שיושבים בבית ומפחדים מהבושה: אל תישרו עם זה לבד. אין בושה בלבקש עזרה. ההכרה העצמית היא תחילת הריפוי. תילחמו, תספרו ניצחונות קטנים, ותדעו שגם מתוך החושך הכי גדול – אפשר להדליק את האור".
0 תגובות