מאז שתהילה זכרה את עצמה היא חלמה להיות עורכת דין. זה לא היה מסוג החלומות החולפים של ילדה שראתה תמונה של בית משפט והתלהבה; החלום הקטן ליווה אותה גם בסמינר, והשאיפה לקבל את הגלימה השחורה רק התחזקה ככל שעבר הזמן.
כשסיימה את הלימודים היא לא בזבזה זמן. תואר ראשון במשפטים, שנת התמחות במשרד עורכי דין, והקשה מכל - בחינות הלשכה. "כמעט 50 אחוז נופלים", הזהירו אותה מבינות עניין. תהילה רק חייכה; היא מעולם לא פחדה מאתגרים. היא אפילו נהנתה מהם.
היא לא הופתעה כשגילתה שקיבלה ציון גבוה במיוחד בהתחשב בממוצע הארצי. היה לה ברור שההשקעה תשתלם.
כשהייתה צריכה לבחור לאיזה תחום ללכת היא בחרה בפלילים - הקטגוריה אליה עורכי דין רבים לא מעיזים להתקרב. "אני רוצה את הלחץ, את החקירות הנגדיות, להתמודד עם התיקים הגדולים באמת", אמרה לאמה. "את לא מפחדת שזה יפגע במשפחה שלך?", שאלה אמה בדאגה כנה. תהילה רק הנידה בראשה.
בין לבין היו עוד כמה הרמות גבה. "עורכת דין? זה לא כל כך מקובל אצלנו", עקמה את אפה דודה מבוגרת. "מתי יהיה לך זמן להיות עם הילדים?", תהתה שכנה. תהילה הגיבה בחיוך חפוז: "יהיה בסדר", הרגיעה את הנשמות הטובות. היה לה ברור שהכל יסתדר. חלומות צריך להגשים, לא?
אבל לא הכל היה בסדר.
השאלות התאורטיות של המשפחה והחברים הפכו למעשיות בכל הנוגע לשידוכים. לכל הבחורים ששמעו "עורכת דין" היו שאלות לרוב, כמו: "כמה שעות היא מתכננת לעבוד?". התשובה לא הייתה חד משמעית, ותהילה לא הסתירה את זה.
"12 שעות ביום?", הזדעק שדכן אחד. "בתקופה עמוסה, כן", היא השיבה. הוא לא חזר אליה מאז.
"היא תעבוד עם גברים?", ביררו משפחה אחרת. "כן, זה בית משפט. לא מסננים שם גברים", היא הגיבה באירוניה. הם נסוגו.
והם לא היו היחידים. בחורים רבים שהתאימו לתהילה מכל בחינה אחרת מיהרו להגיד "לא", כאילו אשת קריירה זו מחלה מדבקת. "הציבור שלנו לא נותן לנשים לממש את הפוטנציאל שלהן", התלוננה תהילה בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע.
חברה אחת סיפרה לה בתגובה על רב עיר אחד שהמליץ על הגבלת המשכורת לנשים חרדיות, כדי שלא ישימו את העבודה לפני המשפחה. "אני רואה בזה היגיון", טענה לה החברה. תהילה הייתה מזועזעת. זה לא שינה את המציאות: השידוכים שלה לא זזו לשום מקום.
• • •
זה היה יום עיון במשפט פלילי שנערך בבית מלון בתל אביב, אחד מיני רבים בהם תהילה השתתפה. אחת המרצות שעלתה לבמה ענתה לשם אורית - עורכת דין חרדית בעלת שם, ואם לשלושה.
בעיני תהילה, אורית הייתה הסמל להצלחה אליה שאפה כל הזמן: להיות עורכה דין מקצועית ומוכרת, ויחד עם זאת לנהל ביד רמה בית ומשפחה.
היא הקשיבה בשקיקה לכל הסיפורים על המשפטים המסובכים, הדיונים האינסופיים, העימותים.
"בחיים אל תקטינו את עצמכם בשביל להתאים למישהו אחר. לא הייתי מגיעה לשום מקום אם הייתי עושה את זה", סיכמה אורית את הרצאתה, וזכתה לתשואות מהקהל. תהילה הייתה נלהבת; היא הרגישה שסוף סוף יש מישהו שמבין לליבה.
בהפסקת הקפה שנערכה בלובי המלון היא הצליחה לתפוס את אורית. "נעים מאד, תהילה. היית מדהימה בהרצאה", אמרה לה.
אורית הגיבה בחיוך. "תודה. את עורכת דין?".
"בקרוב ממש", השיבה תהילה.
הם דיברו במשך כמה דקות, ואיכשהו הצליחו להגיע לנושא היחס במגזר לנשות קריירה כמוהן. "את ממש צדקת, בהרצאה. להקים בית ומשפחה לא אמור לבוא על חשבון החלומות שלך", אמרה תהילה בלהט.
תגובתה של אורית הפתיעה אותה: צחוק גדול. "זו רק הרצאה. אני אומרת את מה שנעים להן לשמוע", אמרה לה.
תהילה הרגישה כאילו רוקנו לה את האוויר ברגע. "זה לא נכון?", תהתה. האם מישהו בעט כרגע בכל מה שהאמינה בו ברגע אחד?
"חד משמעית? לא", הודיעה אורית.
בדקות הבאות היא סיפרה לה על הרגעים המאתגרים ביותר, על הימים בהם היא חוזרת הביתה בשעת לילה מאוחרת, על התיקים המשפטיים שגוזלים ממנה פעמים רבות את הריכוז והיחס שהיא צריכה לתת לילדים. "כל המשפטים האלו על נשות קריירה נשמעים יפים מאד על הנייר, אבל את חייבת להבין בפני מה את עומדת", הבהירה לה.
"ואם אני רוצה בכל זאת להגשים את החלום?", התעקשה תהילה.
"זו זכותך. רק רציתי שתדעי את הסיכונים", החזירה אורית. "היה נעים להכיר אותך", היא הוסיפה, ופנתה לדרכה.
תהילה הלכה משם אפופה במחשבות.
• • •
כמה שבועות אחר כך היא ישבה בפגישת שידוכים, בבית קפה שקט במרכז העיר. "אז הבנתי שאת עורכת דין?", שאל הבחור שמולה.
"בעוד כמה שבועות. התקבלתי כבר", ענתה.
משראתה שהוא מתחבט בתגובתו, אמרה: "אני יודעת שזה עלול להיות מאתגר, כן. אבל דבר אחד אני יכולה להבטיח לך: אני אף פעם לא אשכח מה באמת חשוב בחיים".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
"את נשמעת בטוחה בעצמך", הוא הגיב בצחוק.
היא רק חייכה בתגובה. "עורכת דין דגולה לימדה אותי את זה".
0 תגובות