הכעס נותן תחושת "שליטה", קשה לשחרר אותו.
פעמים רבות אנשים מרגישים, שאם הם סולחים, הם בעצם מרשים לאחרים לפגוע בהם, וכשהם מחזיקים בריב, הם שומרים על עצמם, שלא יעז מישהו לעשות להם משהו דומה. דווקא נשמע הגיוני ומשכנע, ויש בזה המון מן האמת. ראינו גם בשולחן ערוך: "לא רצה חברו למחול לו–מביא לו שורה של שלושה בני אדם, ופוגעין בו ומבקשין ממנו. לא נתרצה להן, מביא לו שנייה ושלישית. לא רצה, מניחו והולך לו; וזה שלא מחל, הוא החוטא".
למה באמת בסוף אם לא מחל הנפגע, הוא החוטא? בגלל שכבר הוא הראה את הקושי של הפגיעה לפוגע, והפוגע מגיע ורוצה שימחל לו. כשאני מראה לצד השני שאני כועס, אני מלמד אותו משהו עליי.
מה עושים?
חושבים על האינטרס שלנו, כמה אנרגיות אנו מוציאים מהריב הזה, הלב שלנו הופך להיות מחסן שמאחסן את הכאב הזה. האם זה שווה לנו? הרי בא הפוגע לבקש סליחה, הוא לוקח אחריות, האם שווה לנו לתפוס את כל המקום בלב לסיפור היישן הזה?
הסליחה היא בעצם עבורנו, אנחנו חייבים להתנקות.
אם ניתן חמלה לפוגע שמבקש מחילה, נחסוך מחלה אצלינו, כי הצער הזה לא שווה את הכאב. חמלה, מחלה, מחילה, אותם אותיות.
התועלת בסליחה
מבחינה נפשית: יש בה שחרור כעס, הקלה ממתח פנימי, ובטוח תגרום לנו לישון טוב יותר.
מהבחינה החברתית: מאפשרת חידוש קשרים ושיפור מערכות יחסים.
מבחינה אישית: מאפשרת לאדם להמשיך הלאה בלי להישאר תקוע בעבר, ולשמור על גוף בריא. ויש לכך ראיה מהגמרא (מגילה דף כח, א) על רבי נחוניא בן הקנה שלא היה יישן על מיטתו עד שמחל לכל מי שפגע בו – רבי נחוניא בן הקנה הצהיר שמידה זו הביאה לו אריכות ימים.
0 תגובות