ישראל צועדת אל תוך הביצה הלבנונית בעיניים פקוחות לרווחה, כשהיא כלואה בין הבטחות דיפלומטיות חסרות כיסוי לבין מציאות צבאית מורכבת ומדממת. בעוד בוושינגטון מנסים לכפות מפת דרכים חדשה עם איראן, בגבול הצפון הולכת השתיקה ומתחלפת ברעם תותחים והבוץ הלבנוני מתחיל לבלוע את ההישגים הצבאיים ומוביל את ישראל לבוץ טובעני.
תפנית מסוכנת בוושינגטון
התסכול במסדרונות השלטון בירושלים מגיע בימים אלו לשיאים חדשים, ואין זה פלא. אל מול עיניו הנדהמות של הדרג המדיני בישראל, מתרחש היפוך מדיני מדאיג מצד הממשל בוושינגטון. המהלכים האחרונים מציבים את ישראל בעמדה בעייתית מאין כמותה, שעה שאויביה בכל החזיתות – מאיראן המהדקת את אחיזתה, דרך סוריה ההופכת למוקד השפעה משני ועד לחיזבאללה בלבנון המרים ראש – מתחזקים משמעותית.
כל אלו אינם תוצאה של כוח צבאי גרידא, אלא של מה שנתפס בירושלים כהסכם כניעה רב-ממדי לטהרן, המעניק לרודני האייתוללות חמצן כלכלי ואסטרטגי.
"מהלכים חסרי תקדים לשילוב חרדים" - תא"ל שי טייב חושף את המאמצים
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בהינתן מזגו ההפכפך והקפריזי של המנהיג האמריקני, התמונה הופכת למטושטשת ומסוכנת אף יותר.
קשה לחזות לאן ינשבו הרוחות מחר בבוקר. האם יבצע פניית פרסה נוספת, כפי שכבר הוכיח בעבר, או שמא יקריב את האינטרס הישראלי על מזבח היחסים עם בעלי בריתו החדשים בקטאר, בטורקיה ובפקיסטן? הצעות הזויות שצפות בשיחות סגורות, דוגמת התלות המוזרה בפתרון שבו סוריה "תטפל" בחיזבאללה, מעידות יותר מכל על חוסר בקיאות מדאיג בחומר ועל התעלמות בוטה מהמציאות בשטח.
ישראל מוצאת את עצמה שוב ניצבת לבדה מול שוקת שבורה של דיפלומטיה מנותקת, בשעה שהאזור בוער והאיומים סביבנו רק הולכים ומתעצמים.
הקרקס מאחורי הווילונות
בזמן שהדוברים הרשמיים בירושלים מפזרים הבטחות על "הישגים מדיניים" ו"ערבויות בינלאומיות", בחדרים החשובים באמת – אלו שבין וושינגטון לטהרן – מתנהל מחזה אחר לגמרי.
מקורות זרים המעורים בפרטים מציירים תמונה מצמררת: האינטרסים של המתווכות הופכים לזירת מסחר שבה הביטחון של תושבי הצפון הוא בסך הכל סעיף משני.
מהדיווחים עולה תרחיש מדאיג, לפיו ישראל מתבקשת "להעלים עין" מתשתיות לוגיסטיות של חיזבאללה, בתמורה להבטחה עמומה לשקט.
מדובר בציניות במיטבה. מתווכים קטארים, שרק אתמול נתפסו כמי שמתחזקים את מכונת הטרור, מתייצבים כעת כ"שומרי השלום" ומכתיבים לישראל את מרחב המחיה הביטחוני שלה.
גורמים ביטחוניים בכירים שנחשפו לטיוטות ההסדרים תיארו אותן בשיחות סגורות כמנותקות וכאלו שנכתבו על ידי אנשים שמעולם לא דרכו במוצב צה"לי בדרום לבנון ולא חוו את האימה של ירי נ"ט.
הניתוק האמריקני – הפנטזיה הסורית
הניסיונות של הממשל בוושינגטון לצייר מציאות חדשה באזור מתחילים להיראות יותר ויותר כפנטזיה חסרת אחיזה בקרקע, או גרוע מכך, כזלזול באינטליגנציה של הישראלים. ההצעה המופרכת לפיה צבא סוריה יוכל "לטפל" בחיזבאללה ולבלום אותו, מעוררת תהיות קשות על מידת הבקיאות של קברניטי המדיניות האמריקנית בנעשה כאן. ההשוואה למציאות של חוסר היגיון צועקת לשמיים: לצפות מצבא סוריה - המורכב ממיליציות מפורקות, לא מאורגנות ונטולות כל יכולת מבצעית - לצאת למערכה מול חיזבאללה, זה כמו לצפות מהכורדים לבצע הפיכה שלטונית בלב טהרן.
הרי כל מי שחי כאן בעשורים האחרונים מבין את ההבדלים התהומיים. בעוד חיזבאללה הוא צבא טרור מאומן, מיומן, בעל ניסיון קרבי רב ומשוריין בכוח אש אדיר, הצד השני הוא חבורה לא מאורגנת, חסרת משמעת ודלת אמצעים. אפילו ברמה התאורטית הנידחת ביותר, אין לצבא אסאד את היכולת, שלא לדבר על הרצון, להתכתש עם הכוח השיעי. הסורים, בקושי רב, מתקשים לשמור על יציבות פנימית ועל גבולותיהם הריבוניים. הציפייה שהם יכניסו את ראשם ל"בוץ הלבנוני" ויפתחו חזית נגד חיזבאללה היא עצימת עיניים מסוכנת. מדובר בניתוק מוחלט מהמציאות האזורית, שמציב את ישראל מול סכנה אסטרטגית: הישענות על כוחות פיקטיביים שאינם קיימים, במקום על כוחה המרתיע שלה
איראן מזהה הזדמנות
ניתן להעריך, בדרגת סבירות גבוהה, כי "הסדרי ההרגעה" המדוברים הם לא יותר מאפיזודה חולפת, משענת קנה רצוץ שסופה לקרוס אל מול המציאות המדממת בשטח. איראן, מפעילת הבובות המתוחכמת, מזהה את המצב הנוכחי כהזדמנות זהב: צה"ל, צבא שידע בעבר להכריע מלחמות בנחישות, כלוא כעת בתוך הבוץ הלבנוני, כבול בהנחיות מדיניות מגבילות ומשותק בפעילותו המבצעית. טהרן מבינה היטב את תמונת המצב – ישראל הפכה לבת ערובה של עצמה, וכל תנועה שלה מנוטרת ומצומצמת כדי לא לעורר את זעמה של וושינגטון. הממשל האמריקני, שאינו מעוניין בדבר שישבש את מסמך ההבנות העדין שגיבש עם טהרן, הופך למעשה למגן הבלתי-רשמי של החיזבאללה, כשהוא מפעיל לחץ חונק על ירושלים להימנע מכל מהלך שעלול "לערער את היציבות".
סביר להניח, לפיכך, שאיראן מתמרנת את חיזבאללה לפעול, ובעוצמה רבה. הלחץ האיראני פוגש אינטרס מקומי ברור של ארגון הטרור השיעי: הנקודות שאליהן הצליח צה"ל לתמרן – ובדגש על המרחב האסטרטגי מצפון לבופור, ובפרט באזור רכס עלי טאהר – מהוות איום קיומי על מרכז העצבים הפיקודי-לוגיסטי של הארגון בדרום לבנון. עבור חיזבאללה, ההישארות הישראלית במרחבים אלו היא אינה סתם עוד גזרה, אלא סכנה ממשית לתפקודו השוטף. כתוצאה מכך, הפיצוץ הוא רק עניין של זמן. בעוד הדרג המדיני בישראל מחפש מנוס בתוכניות דיפלומטיות, בשטח נערכים הכוחות לקראת המערכה הבאה, כשהם מבינים כי כל רגע של שקט הוא רק שקט שלפני הסערה הגדולה.
הלוחמים בערפל, המדינאים בלחץ
העצירה המבצעת הכפויה בלבנון, המוצגת כלפי חוץ כחלק ממהלך מדיני, נתפסת בשטח כקריעת ההישגים הצבאיים לגזרים. בעוד הדרג המדיני משדר לוחמנות לתקשורת, ההנחיות המבצעיות מחייבות את הכוחות למגננה סטטית בלבד – מחשש שכל צעד התקפי יפגע ב"מהלכים הדיפלומטיים" הנרקמים בוושינגטון מול טהרן.
באגף המודיעין ובפיקוד הצפון מביטים בדאגה גוברת על הדיווחים המדאיגים אודות הקמת "תא למניעת חיכוך" – גוף שמוקם ללא נוכחות ישראלית, תחת חסותן המפוקפקת של קטאר ופקיסטן. השתיקה המדינית הממושכת מעוררת פחד קיומי בקרב הדרגים המקצועיים: החשש כי הדרג המדיני, תחת לחץ אמריקני כבד, יורה על נסיגה חפוזה בהתראה של רגע, תוך הפקרת הישגי המלחמה שנקנו בדמים רבים. הצבא תובע מהממשלה להציב תנאים נוקשים לכל תרחיש של פינוי, אך בינתיים, בשטח, הלוחמים נותרים לבדם בערפל קרב כבד. הם ממתינים להוראה הברורה שאינה מגיעה, או גרוע מכך – לזו שעלולה לשנות את המציאות הביטחונית בצפון באחת, ולהותיר אותם ואת תושבי הצפון חשופים שוב מול איומי האויב, ללא הכנה, ללא אופק ובלי ביטחון.
ערפל מדיני – אשליה של פיקוח בינלאומי
בשורה התחתונה: ישראל מוצאת את עצמה לכודה בתוך "ערפל דיפלומטי" סמיך ומסוכן. בעוד כוחות צה"ל נדרשים להפגין נוכחות בדרום לבנון, הניסיונות להשיג פיקוח בינלאומי אפקטיבי מתגלים כלא יותר מאחיזת עיניים.
מנגנונים אמריקניים וצרפתיים, לצד שלוחותיו המוגבלות של כוח יוניפי"ל, היו אמורים להוות את הערובה המדינית ליישום החלטה 1701 – אותה הבטחה מופרכת לנסיגת כוחות חיזבאללה מעבר לליטני והרחבת ריבונותו של צבא לבנון (LAF).
בפועל, המציאות בשטח טופחת על פני המדינאים. מנגנוני הפיקוח סובלים מחולשה מובנית ומחוסר אונים אופרטיבי: יוניפי"ל, הכלוא בתוך מגבלותיו הכוחניות והפוליטיות, אינו מצליח לבלום אף תנועה של ארגון הטרור. גם "אזורי הפיילוט" המדוברים, שבהם לכאורה אמור צבא לבנון לשלוט בלעדית, הפכו למוקדים של הפרות מתמשכות ובוטות.
הפיקוח הבינלאומי הפך למסך עשן – הוא מספק כיסוי דיפלומטי נוח לממשלים זרים, אך אינו מונע בניית תשתיות טרור חדשות או את התחמשותו מחדש של האויב מתחת לאף.
במצב עניינים זה, ישראל נושאת בנטל הביטחוני הכבד ומשלמת מחיר דמים יקר, בעוד הגורמים הבינלאומיים עסוקים בלחצים בלתי פוסקים על ירושלים לסגת במהירות.
המטרה שלהם אינה ביטחון הצפון, אלא הכשרת הקרקע לעסקה אמריקאית-איראנית רחבה, שבה ישראל היא לא יותר מפיון על לוח המשחקים האזורי, המופקרת לגורלה תחת מעטפת מזויפת של "יציבות בינלאומית".
היום שאחרי – צומת דרכים גורלי
הנוכחות הצבאית הממושכת השזורה בלחימה שוחקת – מציבה את ישראל בפני הכרעה היסטורית שתעצב את ביטחונה לעשורים הבאים.
כיום, צה"ל אוחז באזורי מפתח בדרום לבנון, מונע את חזרת תושבי האזור לעיבוד קרקעותיהם ומבצע פשיטות ממוקדות, כל זאת בעוד בחדרי הדיונים של וושינגטון נרקמים הסדרים ערטילאיים על "אזורי פיילוט" ודה-מיליטריזציה.
אולם, ברקע המגעים האמריקניים-איראניים מסתתר מלכוד: הלחץ המערבי לנסיגה חפוזה עלול להוביל להסכם רחב שיתעלם מהאיום האמיתי של חיזבאללה, כפי שדווח ב-"DW" ובמחקרים של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS).
הסכנות ביום שאחרי ברורות: אם מנגנוני הפיקוח יקרסו, חיזבאללה יתאושש כפי שעשה לאחר נסיגת שנת 2000, ויבנה מחדש את מערכי התקיפה שלו. הצלחת ההסדר מותנית ביכולתו של צבא לבנון (LAF) לאכוף ריבונות ולפרק את הארגון מנשקו – משימה שרבים מטילים בה ספק ללא לחץ בינלאומי בלתי מתפשר.
שקיעה ממושכת עלולה למתוח את צה"ל עד קצה גבול היכולת, לשחוק את הלגיטימיות הבינלאומית ולערער את היחסים האסטרטגיים עם וושינגטון. מנגד, נסיגה לא מבוקרת היא גזר דין מוות לביטחון יישובי הצפון.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ישראל זקוקה לאסטרטגיה ברורה המשלבת נוכחות מוגבלת, מנגנוני אכיפה חדשים ודיפלומטיה אגרסיבית. ללא איזון מדויק בין כוח צבאי לפתרון מדיני חלוט, הבוץ הלבנוני לא רק ימשיך לבלוע כוחות, אלא יותיר את ישראל מול איום קיומי מתחדש במעגל אלימות שאין לו סוף.
0 תגובות