ג'ון מקיין היה בן 31 כשמטוס הקרב שלו הופל מעל האנוי - בירת וייטנאם - בשנת 1967. הוא נפצע קשה, נכלא ונחקר באלימות מתמשכת. במשך חמש שנים הוא הוחזק בתנאים ששברו אפילו לוחמים מנוסים ממנו. הוא תיאר לימים איך המחיר האמיתי של השבי לא היה רק בגוף אלא בנפש: האובדן של השליטה, הבידוד, ההשפלה, הפחד שלא ייגמר. אלה הותירו בו צלקות שנשארו עד מותו.
במהלך שהותו בשבי הציעה צפון וייטנאם לשחרר אותו מוקדם מהשאר, בעיקר כדי להרוויח נקודות תעמולה, שכן היה בנו של אדמירל אמריקאי בכיר. מקיין סרב בתוקף. הוא הודיע שלא יקבל יחס מיוחד ושישוחרר רק לפי הכללים הבינלאומיים יחד עם חבריו שנפלו לפניו בשבי. זו היתה החלטה שעלתה לו בעוד שנה וחצי של עינויים ובידוד. רק ב־1973, בעקבות חתימת הסכמי פריז לסיום מלחמת וייטנאם, הגיע שחרורו במסגרת מבצע החזרה למולדת. אחרי שיצא משער המחנה הוא הוטס לבסיס אמריקאי, שם החל מסע שיקום ארוך של הגוף והנפש.
לאחר שחרורו, במקביל לשיקומו הפרטי, מקיין החל מיד במסע של חזרה לחיים ולזהות. לצד ההתמודדות עם כאבים כרוניים והתמכרות למשככי כאבים, הוא הצליח להיכנס לפוליטיקה ולהפוך לאחד הסנאטורים המשפיעים בארצות הברית. הוא הוביל חקיקה בנושא תקציבי ביטחון, נלחם בשחיתות פוליטית והיה דמות מרכזית במאבק להבטחת תנאים הוגנים לשבויי מלחמה. מקיין התמודד פעמיים על הנשיאות, ולאורך כל הקריירה הפוליטית שלו נודע בגישה עיקשת ועקבית. הוא לא היסס להצביע נגד מפלגתו כשחשב שזה הדבר הנכון. בכך המחיש עד כמה הנחישות שנולדה בשבי הפכה לאבן יסוד באישיותו הציבורית.
כששוחרר ב־1973 הוא מצא את עצמו מול מציאות מורכבת יותר מכל קרב או עינויים: חזרה לחיים. הוא סבל מכאבים, הגבלה בתנועה ומתקופות של דכדוך עמוק. לעיתים הרגיש כאילו החומה שנבנתה סביבו בשבי ממשיכה ללוות אותו גם בחופש. אבל במקום להיכנע, הוא הפך את ההתמודדות למנוע. הוא ביקש להפוך לדמות שתראה לאחרים שאפשר לקום. שנים אחר כך, כסנאטור, הוא היה אחד הקולות הבולטים למען שבויים ונעדרים ודיבר בגלוי על אתגרי ההחלמה. הוא הראה שהחוסן האמיתי אינו היעדר חולשה אלא היכולת ללכת קדימה למרות הכל.
הסיפור של מקיין חשוב במיוחד ברגע הנוכחי בישראל. החטופים ששוחררו מידי חמאס מגיעים ממנהרות אפלות ומחדרים סגורים, חווים פחד שאין לו מילים וחשיפה לאלימות שנחקקת עמוק בנפש, מעט מזה שמענו או קראנו ועוד הרבה לא נדע לעולם. כמו מקיין, גם הם חוזרים אל בית מוכר שנעשה זר במידה מסוימת. המציאות שבחוץ ממשיכה לנוע, אבל הם נדרשים ללמוד מחדש איך לקום בבוקר, איך לסמוך, איך לנשום בלי לחשוד בכל צליל.
הדרך שלהם תהיה ארוכה ומלאה עליות וירידות. יהיו רגעים שבהם הטראומה תרים ראש, וימים שבהם הגוף יזכיר על מה עבר. לאט לאט, תוך ליווי מקצועי, משפחתי ולאומי, יש להם אפשרות להגיע למקום שבו הכאב כבר אינו מנהל את חייהם, אלא הופך לחלק מסיפור גדול יותר. סיפור של הישרדות, של נחישות, של ניצחון על הרוע שלא הצליח לכבות את האור.
מקיין לא הפך לאדם בלי צלקות. הן ליוו אותו תמיד. אבל הוא הוכיח שאפשר לחיות לצד הצלקות, ואפילו להשתמש בהן כמצפן מוסרי. זהו שיעור שמדינות רבות למדו ממנו, ושגם ישראל יכולה לשאוב ממנו השראה: ההחלמה מן השבי אינה מסע אישי בלבד אלא מסע של עם שלם שמקיף, מחבק ומלווה.
אנחנו מאחלים לכל החטופים שחזרו לישראל שיעברו מסע שיאפשר להם למצוא מחדש משמעות, ביטחון ושקט. לא בבת אחת ולא מתוך אשליה שהכל ייעלם, אלא תוך הכרה אמיצה בדרך שמצפה להם. ממש כמו מקיין, שגם מתוך החושך העמוק מצא דרך לייצר אור שהאיר לא רק את חייו, אלא גם את חייהם של אחרים.
0 תגובות