"תסמונת ירושלים" | בין חוויה דתית עמוקה להתפרצות נפשית בלתי נשלטת

תארו לעצמכם תייר אדוק מארצות הברית, לבוש ככל האדם, המטייל ברחובות ירושלים העתיקה. לפתע, משהו משתבש – הוא פושט את בגדיו, מתעטף בסדין לבן ונושא בידו חרב גדולה שרכש בחנות מזכרות. תוך כדי ריצה יחפה ברחוב דוד, הוא זועק בקול נלהב: "פנו דרך למלך דוד, מלך המשיח!". נשמע דמיוני? למרבה הפלא, בירושלים מתרחשים מקרים כאלה מדי שנה.

סיפורים ותיאורים: כשהאמונה גולשת לקיצוניות

לאורך ההיסטוריה המודרנית של ירושלים תועדה שורה של מקרים משונים – חלקם משעשעים, חלקם מסוכנים – של אנשים שלקו בתסמונת ירושלים. הנה כמה מהמקרים הבולטים והמפורסמים שהגיעו לכותרות או לזיכרון המקומי:

• "שמשון הגיבור" בכותל: מדריכי טיולים ותושבי העיר הוותיקים זוכרים מקרה שבו תייר צעיר וחסון, לבוש בגלימה לבנה, החל לדחוף בחוזקה קיר אבן באזור הכותל המערבי בזמן שהוא מכריז שהוא גלגולו של שמשון הגיבור. המראה היה מוזר ומבהיל: האיש באמת ניסה "להפיל עמודים" כמו בסיפור התנ"כי. למרבה המזל, הוא נעצר בטרם גרם נזק ממשי, והובהל לטיפול בבית חולים.
• המצית את אל-אקצא (1969): אחד האירועים הדרמטיים ביותר שקשורים לתסמונת מיוחסת התרחש באוגוסט 1969. באותה שנה היכה שוק את העולם: תייר נוצרי מאוסטרליה בשם מייקל רוהאן הצית אש במסגד אל-אקצא שבהר הבית, במטרה "לעזור לאלוקים" ולהרוס את המקומות הקדושים המוסלמיים. לאחר שנעצר, טען האיש כי פעל כדי לקרב את בוא המשיח לירושלים, וכי הוא עצמו בעל שליחות אלוהית. בית המשפט קבע שהוא לא שפוי והורה לאשפזו, אך האירוע הצית מהומה בינלאומית שמהדהדת עד היום – דוגמה קיצונית לאן יכולה להגיע הפסיכוזה הדתית כשהיא יוצאת משליטה.
• מלך על חמור לבן: אחד הסמלים המשיחיים הידועים הקשורים בבואו של המשיח הוא "עני ורוכב על חמור". לא תאמינו, אבל בשנים האחרונות דווח על תייר זר שנצפה מסתובב ברחובות ירושלים כשהוא רכוב על חמור לבן, לבוש בבגדים תנ"כיים, ומכריז על עצמו כמשיח בן דוד שחזר לגאול את העיר. המראה המוזר משך סקרנים ותיירים לצלם, אך עבור כוחות המשטרה והרפואה זה היה עוד מקרה של אדם שזקוק בדחיפות לטיפול והשגחה לפני שיפגע בעצמו או באחרים.
• התייר שקפץ מגג בית החולים: ב-2008 אירע מקרה מצער בצפון הארץ: תייר אמריקני דתי, לאחר ביקור בירושלים, החל לגלות אי-שקט קיצוני ודיבר באופן מבולבל על האמונה הנוצרית. הוא הועבר לבדיקות בבית החולים פוריה, שם לפתע נמלט מהמלווים, טיפס על גדר וקפץ מגובה של כארבעה מטרים לחצר. האיש נפצע קשה (שברים בצלעות ובעמוד השדרה) וניצל בנס. הרופאים אבחנו כי סבל מ"התפרצות פסיכוטית המכונה סינדרום ירושלים" – ככל הנראה שילוב של אקסטזה דתית ורקע נפשי רגיש, שהביא אותו לחשוב שעליו ליטול סיכונים קיצוניים. לשמחת כולם, הוא שרד וזכה לטיפול, אך המקרה המחיש עד כמה התסמונת עלולה להיות מסוכנת כשהאדם ממש מאבד אחיזה במציאות.
• עוד סיפורים משונים: לאורך השנים דווח גם על צליינים שפתאום יודעים, לטענתם, היכן מוחבא ארון הברית ומתחילים לחפור במקומות קדושים; אחרים שמכריזים שהם מייסדי הנצרות עצמם ומתהלכים בעיר עם חלוק ומבט אחוז השראה; היו כאלה שהתמוטטו בבכי מר ובצעקות "הללויה" בכנסיית הקבר, ואפילו דיווחים על יחידים שהתאבדו בהר הזיתים מתוך אמונה שזהו תנאי לביאתו השנייה של אותו האיש. כל המקרים הללו מסתיימים, כמעט תמיד, בהגעה של אנשי מקצוע – שוטרים, רופאים ופסיכיאטרים – שמפנים את האדם למנוחה ולטיפול. לאחר מספר ימים מחוץ לירושלים, כשנפוג הקסם והסערה הנפשית, רוב הלוקים חוזרים לעצמם ואינם זוכרים בבירור את מעלליהם.

ראוי להדגיש: רוב מוחלט של המבקרים בירושלים, ובפרט המאמינים והעולים לרגל, אינם מפתחים תסמונת ירושלים. אנו מדברים על מקרים נדירים מאוד. תיירים וצליינים רבים חווים בעיר התרגשות דתית עזה או התרוממות רוח – וזה טבעי ומובן – אבל ממשיכים לתפקד כרגיל. תסמונת ירושלים מתחילה היכן שהחוויה הרוחנית הופכת להזיה ממשית, שבה האדם מאבד את הביקורת העצמית ומאמין שהוא דמות מקראית עם שליחות משיחית. עבור הסובלים מהתסמונת, החוויה היא אמיתית ועוצמתית מאין כמותה, ולעיתים קרובות הם אף מרגישים שנולדו מחדש או שהוארו באור אלוקי. הסביבה, מנגד, רואה אדם טובע בדמיונות, לעיתים מביך או מסוכן לעצמו. המתח הזה בין החוויה הסובייקטיבית הקדושה לבין התנהגות אובייקטיבית חריגה הוא לב ליבו של סיפורה המרתק של תסמונת ירושלים.

אזכורים בתרבות הפופולרית

תסמונת ירושלים, בהיותה תופעה כה יוצאת דופן, חלחלה גם לדמיון הספרותי. היא הופיעה בעלילות ספרים, בסרטים ובתוכניות שונות, לעיתים ברצינות ולעיתים בקריצה הומוריסטית.

הסופר הבריטי ניל גיימן כלל בקובץ סיפורים משנת 2015 סיפור קצר בשם "Jerusalem" שבו תיירת בריטית לוקה בתסמונת, משתכנעת שאלוקים מדבר אליה ישירות, ובסופו של דבר עוזבת את חייה הקודמים כדי "לחזור" לירושלים בעקבות הקריאה השמיימית. דוגמאות נוספות צצות גם ביצירות עיון – למשל קטלוג של תערוכה במוזיאון המטרופוליטן בניו-יורק השתמש בדימוי של תסמונת ירושלים כמטאפורה לפתיחה, כדי לתאר השתגעות של יחידים לנוכח קדושת העיר.

אפילו בעולם התיאטרון התופעה הגיעה לבמה: בשנת 2023 הועלה בניו יורק מחזמר בשם "The Jerusalem Syndrome", קומדיה מוזיקלית עלילתית שנכתבה על ידי קייל רוזן וצוותו. כל אלו מעידים שהסינדרום, חרף נדירותו, מצליח לסקרן ולהצית את הדמיון ברחבי העולם – אולי כי הוא שוכן על קו התפר הדרמטי בין קודש לחול, בין אמונה לתעתוע.

מה אומרים המומחים: הסברים פסיכולוגיים ונוירולוגיים

מנקודת מבט רפואית, תסמונת ירושלים מוגדרת כפסיכוזה חריפה וקצרת-מועד, לרוב עם מאפיינים של שיגעון גדלות (מגלומניה) בעל תוכן דתי. כלומר, האדם מאמין שהוא נבחר על-ידי כוח עליון, או שהוא עצמו התגלמות של דמות קדושה, ושיש לו משימה רוחנית דחופה לממש. חשוב להבין שלא מדובר ב"מחלת נפש חדשה" שירושלים מחדירה במבקרים, אלא בדרך ביטוי קיצונית למצוקה נפשית קיימת או רדומה אצל אותם אנשים. כמו שמתאר זאת פרופ' משה קליאן, פסיכיאטר מחוז ירושלים: "סינדרום ירושלים אינו פוגע בדרך כלל באנשים בריאים, אלא באנשים בעלי נטייה מוקדמת – כאלו עם רקע נפשי קודם – כשהמפגש עם העיר משמש כקטליזטור להתפרצות". במילים אחרות, רוב הלוקים הגיעו לירושלים עם "מטען" נפשי כלשהו: חלקם התמודדו בעבר עם מחלות נפש או הפרעות אישיות, אחרים שקועים באובססיה דתית או בפנטזיות משיחיות מזה זמן, ולעיתים הביקור בירושלים הוא בכלל תולדה של חזיון או קול שקראו להם לבוא אל עיר הקודש.

עם זאת, קיימת מחלוקת מסוימת בקהילה המדעית לגבי אותם מקרים נדירים מאוד, שבהם אדם ללא עבר פסיכיאטרי מוכר חווה אפיזודה פסיכוטית בירושלים ומחלים לגמרי לאחריה. יש פסיכיאטרים (כמו בראל ועמיתיו) הסבורים שקיימת "תסמונת ירושלים טהורה" אצל אנשים נורמטיביים, שרק השהות בעיר הטריגה אצלם באופן חד-פעמי מצב פסיכוטי – מעין "שבירה" חד-פעמית של הנפש נוכח עוצמת החוויה. אחרים (כמו קליאן וויצטום) טוענים שמחקר מעמיק מגלה שבכל אותם "בריאים" לכאורה, היו רמזים לבעיות נפשיות עוד קודם, ושירושלים הייתה פשוט הזרז לחשיפתן. כך או כך, ההסכמה הכללית היא שהתופעה חולפת מעצמה תוך זמן קצר (לרוב ימים ספורים עד שבוע) מרגע שהאדם מורחק מגירויי הקדושה הירושלמיים. הטיפול הרפואי מתמקד בהרגעת המטופל, מתן תמיכה נפשית, ובמקרים הקשים – תרופות אנטי-פסיכוטיות זמניות ואשפוז לצורך השגחה. לרוב, כבר כעבור 5–7 ימים מחוץ לארץ הקודש חוזר האדם למצבו השפוי הרגיל, לעיתים מתמלא בבושה ותדהמה על מעשיו.

כיצד ניתן להסביר ברמה הפסיכולוגית את עצם הופעת התסמונת? אחת ההשערות היא שמדובר בצירוף ייחודי של הלם תרבותי ואקסטזה דתית. תיירים רבים מגיעים לירושלים אחרי שנים של פנטזיות ולימוד על "ירושלים של מעלה" – עיר של קדושה, נבואה, ניסים ונביאים. המפגש עם ירושלים של מטה – עיר מודרנית, צפופה, רועשת, רב-לאומית ורוויית מתחים – יוצר אצל חלק מהמבקרים אכזבה עמוקה ותזזית נפשית. הם לא מצליחים להכיל את הפער בין החלום למציאות, בין הציפייה לטוהר על-זמני לבין הרחובות הגדושים בדוכנים, מכוניות והמוני אדם. במקביל, עצם ההימצאות באתרי קודש היסטוריים – הכותל או להבדיל מקומות הקדושים לדתות אחרות – מעוררת בהם רגשות דתיים עזים שסוחפים את דמיונם. במצב רגיש כזה, כאשר האדם גם רחוק מסביבתו המוכרת, יתכן מחסור בשינה בגלל הטיול, ושינויי שגרה – המערכת הנפשית עלולה "להתנתק" מן הקרקע. התוצאה אצל הפגיעים ביותר היא פריצת פסיכוזה עם תוכן דתי.

מעניין לציין שחוקרים הבחינו בפרופיל די טיפוסי למי שעלול ללקות בתסמונת: מדובר לרוב בגברים בשנות ה-20 עד ה-40 לחייהם, רווקים, שהתחנכו בילדותם באווירה דתית מאוד (נוצרים אדוקים, לרוב פרוטסטנטים, או יהודים אורתודוקסים) אך בבגרותם התרחקו מעט מהדת. ייתכן שאצל אנשים כאלה, הביקור בירושלים "מפעיל" רגשות דתיים מודחקים מילדות בעצמה שמציפה את הנפש. עוד נתון מעניין – בקרב הצליינים הנוצרים, דווקא הפרוטסטנטים מועדים יותר לתסמונת בהשוואה לקתולים. ההסבר שהוצע לכך הוא שבזרמים פרוטסטנטיים הדגש הוא על קשר ישיר ובלתי אמצעי בין המאמין לאלוהיו, ללא תיווך כומר וללא מסורות טקסיות סדורות. הקתולים והאורתודוקסים (וכן להבדיל כמובן היהודים שומרי המצוות) מורגלים יותר בטקסים, כללים ומבנה דתי יציב, אשר אולי "מעגן" אותם גם ברגעי התעלות. הפרוטסטנטי, לעומת זאת, פתוח לחוויה אישית בלתי מתווכת – ודווקא הפתיחות הזו, בשילוב היעדר עוגן מוכר בעיר זרה, עלולה להוביל חלק לזעזוע נפשי עמוק. זוהי כמובן הכללה, וישנם גם נשים שלוקות בתסמונת (לרוב תזהה אישה כזו את עצמה כדמות נביאה מקראית). אך ככלל, המכנה המשותף הוא נפש בעלת נטייה מוקדמת ושפע של דמיון דתי, המציתה ניצוץ של הזיה בלב התפאורה העוצמתית של ירושלים.

כדי לפשט, אפשר לתאר את שלבי התפתחות התסמונת – כפי שזוהו על ידי ד"ר בראל וצוותו – כמעין תסריט קבוע למדי שאנשים עוברים:

• חרדה ועצבנות ראשונית: לרוב ביום-יומיים הראשונים בעיר מתחילה אי-שקט נפשי בלתי מוסבר. האדם נראה נסער, מתוח וחסר מנוחה.
• הינתקות מהקבוצה: עולה דחף פתאומי "להיות לבד". התייר נפרד מבני משפחתו או מהקבוצה עמה הגיע, ונעלם להסתובב בגפו בסמטאות ירושלים.
• עיסוק בטהרה והיטהרות: מופיעה אובססיה לניקיון הגוף והנפש – רחצות מרובות, טבילה במקווה או באמבטיה, גזיזת ציפורניים, כביסה תכופה של הבגדים.
• לבישת גלימה לבנה: רבים מהלוקים מאמצים לבוש המזכיר דמות תנ"כית. לא פעם מדובר בסדין לבן מהמלון שנעטף סביבם כטוגה, במטרה להידמות לדמויות מן המקרא (והנה לנו תירוץ 'דתי' ללקיחה שלא ברשות של מגבות מהמלון).
• דקלום פסוקים או שירים דתיים: החולה מתחיל לשיר מזמורי תפילה, לצטט פסוקים מהתנ"ך בקול רם, לעיתים תוך כדי נדידה ברחובות.
• צעידה לאתר קדוש: בתחושת שליחות הוא פוסע במהירות – אפילו בצעידה רגלית ארוכה – אל מקום מרכזי כמו הכותל המערבי או הר הבית.
• נשיאת דרשה פומבית: בהגיעו ליעד הקדוש, אותו אדם יישא נאום נלהב בפני העוברים ושבים (או בפני קהל דמיוני) בו יפציר באנושות לשוב בתשובה, להפיץ שלום, לתקן עוולות או להתכונן לגאולה הקרובה. הדרשה נאמרת מתוך אמונה כנה שהוא משמש כלי בידי שמיים להעברת מסר.

לאחר שלב ה"דרשה", לרוב יגיעו גורמי הסיוע – אם זה אנשי הביטחון של המקום שהבחינו בהתנהגות המשונה, או מלווים מודאגים שקראו לעזרה. מכאן ואילך מתחיל הטיפול שהוזכר: הרגעה, הרחקה מגורמי הגירוי, ולעיתים אשפוז קצר. כאמור, כעבור ימים ספורים מתחולל "נס": האיש או האישה חוזרים לעצמם, אינם טוענים עוד לגדולה משיחית, ולעיתים אפילו לא מבינים לאן נעלמו חלוקי הסדינים שלבשו או מאין צצו החרבות שאחזו...

מבט של אמפתיה: בין קודש לחולין

יש אולי מי שיתפתו לגחך על אותם "משוגעים" בירושלים, אך חשוב לגשת לנושא ברגישות וכבוד – במיוחד כאשר פונים לקהל דתי. עבור אותם אנשים שחוו את התסמונת, החוויה הדתית הייתה אמיתית ומטלטלת באופן שקשה לנו להבין. מבחינתם, ולו לרגע קצר, הם עמדו בקשר ישיר עם הבורא או הגשימו נבואות עתיקות. אין ספק שמדובר בתופעה פתולוגית – פסיכוזה לכל דבר – אך אין זה הופך את מושאי האמונה עצמם למגוחכים. ירושלים היא אכן מקום רב-עוצמה, והחוויה הרוחנית בה יכולה להיות מכוננת חיובית אצל מיליוני אנשים. רק אצל יחידים היא עלולה להפוך למסע הזוי אל נבכי התודעה.

כדאי לזכור שגם לאחר ההתאוששות, רבים מהלוקים בתסמונת חווים מבוכה גדולה ואפילו רגשות אשמה. באופן כללי, כאנשים מאמינים, עלינו לגלות אמפתיה ולא ללעוג. אותם אנשים לא ביקשו להשתגע; לעיתים קרובות אלו דווקא נשמות תמות ורגישות שנשבו בקסם העיר. יש הרואים בתסמונת ירושלים עדות קיצונית לכוחו האדיר של הקודש: כיצד מראות ותחושות בעיר הנצח יכולים לגעת בנפש האנושית בעומק כזה, עד שהיא מתנתקת מכבליה הגשמיים. כמובן, אנו מעדיפים שהנפש תשמור על איזון – אבל בין השורות, אפשר אולי למצוא בתסמונת גם מחמאה לעיר: אין עוד מקום בעולם שמעורר באדם רגשות דתיים כה עזים.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

בסופו של דבר, תסמונת ירושלים מזכירה לנו על הקו הדק שבין התעלות רוחנית לבריאות נפשית. היא ממחישה שמה שמעניק משמעות וחיים לרבים, עלול אצל מעטים לצאת מגדר שליטה. הטיפול הטוב ביותר הוא מניעה – למשל, ליידע מראש מלווים ומדריכי תיירים לסימני האזהרה, ולהבטיח שלמי שמגלה סימני מצוקה יהיה מענה מהיר. אך מעבר לצד הפרקטי, עלינו גם להתבונן בתופעה הזו בענווה. ירושלים, עיר הקודש, הייתה ותישאר מוקד לחלומות, לתפילות וגם – לעיתים – להזיות. האחריות שלנו היא לחבוק באהבה את החולמים שנפלו קורבן לקסמה, ולהשיבם ברכות אל מציאות שקטה ומאוזנת. כפי שאמר אחד הפסיכיאטרים: "בירושלים קשה לעיתים להבחין בין מה שפאתולוגי למה שנורמלי" – ואולי זה חלק מייחודה של העיר הזו, שמרחפת בין ארץ לשמים ומאתגרת אותנו מאז ולתמיד.