מי מאיתנו לא התווכח בביטחון מוחלט על פרט מעברו, רק כדי לגלות שטעה? הזיכרון האנושי נוטה לתת לנו תחושת ודאות - לעיתים נדמה לנו שאנו "רואים בעיני רוחנו" אירועים מהעבר באופן חד וברור. אבל האמת המדעית מפתיעה בהרבה: זיכרונות אינם הקלטות אובייקטיביות של המציאות, אלא שחזורים דינמיים שמשתנים ומתעדכנים עם הזמן. בכל פעם שאנחנו שולפים זיכרון מן העבר, המוח עשוי לערוך אותו מעט - להבליט חלקים, להשמיט פרטים, ואפילו להוסיף רכיבים חדשים. התוצאה היא שהזיכרון שלנו רחוק מלהיות אמין כמו שאנו נוטים לחשוב.
הזיכרון כיצירה מתחדשת
תפיסה שגויה רווחת היא שהמוח "מצלם" את חיינו ושומר את ההקלטות בזיכרון. בפועל, מחקרים בפסיכולוגיה הראו שוב ושוב שהזיכרון הוא תהליך קונסטרוקטיבי - אנחנו בונים את הזיכרונות מחדש בכל שליפה, ולא פעם מעוותים אותם בתהליך. כבר בשנות ה-30 של המאה הקודמת תיאר הפסיכולוג הבריטי פרדריק בארטלט כיצד נבדקים ששמעו סיפור זכרו אותו באופן שונה לאחר זמן, בהתאם לניסיון החיים ולציפיות שלהם. הסיפור נעשה קצר וקוהרנטי יותר בכל סבב שחזור, עם שינויים שהתאימו את העלילה לתרבות ולמוסכמות המוכרות לנבדקים (בדומה למשחק הילדים המוכר 'טלפון שבור'). מסקנתו הייתה ברורה: הזיכרון אינו ארכיון סטטי, אלא שחזור יצירתי המושפע מידע מוקדם, מהקשרים ומהאמונות של הזוכר.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מחקרים מודרניים מחזקים תמונה זו. פרופ' אליזבת לופטוס - מומחית בעלת שם עולמי בתחום חקר הזיכרון ממוצא יהודי - הקדישה את הקריירה שלה להוכחת כמה הזיכרון יכול להיות גמיש ומתעתע. לופטוס הייתה מהראשונות להראות שהזיכרון האנושי לא מתפקד כמצלמת וידאו; אנשים לא רק ששוכחים פרטים, אלא לעיתים אף "ממציאים" פרטים שמעולם לא התרחשו, או אפילו זוכרים אירועים שלמים שלא קרו במציאות. למשל, בניסוי קלאסי לופטוס ועמיתיה הראו לנבדקים סרטון של תאונת דרכים, ואחר כך שאלו אותם שאלות בניסוחים שונים. כשהשאלה דיברה על המכוניות ש“התרסקו” זו בזו במקום פשוט “פגעו” זו בזו, הנבדקים דיווחו על מהירות גבוהה יותר של המכוניות - ואפילו "נזכרו" בזכוכיות מנופצות שמעולם לא הופיעו בסרטון. אותו מידע מוטעה שנמסר לנבדקים לאחר האירוע השתלב להם בזיכרון כאילו היה חלק מהחוויה המקורית. תופעה זו, המכונה אפקט המידע המטעה (misinformation effect), מדגימה כיצד פריטי מידע שניתנים לנו אחרי אירוע מסוגלים לחלחל אל הזיכרון ולשנותו.
תהליכי הזיכרון שלנו משתמשים ב"רמזים" ובהיגיון כדי למלא פערים. לעיתים קרובות, כשאנחנו נזכרים במשהו, המוח משלים פערים באמצעות ידע קודם וסכמות - מעין תבניות מחשבתיות על איך דברים "אמורים" להיות. כך קורה שאנו זוכרים בביטחון פריט שמעולם לא הופיע. בניסוי מפורסם, הציגו לנבדקים רשימה של מילים בעלות נושא משותף (למשל מילים הקשורות לשינה: "לילה", "חלום", "מיטה" וכו'), בלי לכלול את מילת הנושא עצמה ("שינה"). התוצאה: כ-40% מהנבדקים זכרו שראו את המילה "שינה" ברשימה - אף שמעולם לא הופיעה שם. הזיכרון יצר קשר אסוציאטיבי והשלים את החסר מתוך ההיגיון של הנבדק. דוגמאות כאלה ממחישות שזיכרונות אינם נאמנים אחד לאחד למציאות, אלא בנויים מחלקי עובדות המשולבים עם השערות והסקות שלנו לגבי "מה בטח היה שם".
גיבורי המחקר: אליזבת לופטוס ומהפכת הזיכרונות השגויים
פרופ' אליזבת לופטוס, שהזכרנו קודם, היא ללא ספק אחת הדמויות הבולטות בתחום חקר הזיכרון הקונסטרוקטיבי. החל משנות ה-70 של המאה ה-20, לופטוס ערכה עשרות ניסויים יצירתיים שהוכיחו עד כמה קל לשתול זיכרונות כוזבים וכמה מעט דרוש כדי לערער את מה שנדמה כזיכרון מוצק. היא הראתה שאפילו שינוי קטן באופן שאילת שאלה עלול לגרום לאנשים "לזכור" פרטים שלא היו. באחד המחקרים הידועים ביותר שלה, כונתה השיטה "אבוד בקניון": לנבדקים סופרו ארבע אנקדוטות מילדותם - שלוש אמיתיות לחלוטין ואחת בדויה על כך שתעו בילדותם בקניון והוחזרו להוריהם ע"י זר שסייע להם. להפתעת החוקרים, כ-25% מהמשתתפים "נזכרו" באירוע שלא קרה מעולם, ואף הוסיפו פרטי זיכרון משלהם. ממצאים כאלו מטלטלים את האינטואיציה שלנו לגבי זיכרון - הם מראים עד כמה הוא מוענה להשפעה ועד כמה אנו עלולים לבטוח בזיכרונות שגויים בביטחון גמור.
לופטוס ואחרים גם חקרו את נושא ה"זיכרונות המודחקים" וה"טראומות המשוחזרות". בשנות ה-80 וה-90 התחוללה בארצות הברית סערה ציבורית ומשפטית סביב אנשים - בעיקר ילדות וילדים - שפתאום "נזכרו" אחרי שנים בהתעללויות טקסיות מחרידות ובפולחנים שטניים שעברו בילדותם. גל של האשמות והתביעות הציף את בתי המשפט, לעיתים על סמך זיכרונות שעלו במהלך טיפולים רגשיים בשיטות מפוקפקות. ילדים סיפרו על גניבות תינוקות, טקסי כישוף ומעשים נוראים - ותביעות פליליות נגד מטפלים והורים התבססו על הזיכרונות הללו. אולם במבט לאחור התברר שחלק עצום מאותם זיכרונות היו מדומיינים ומושתלים. לופטוס ואחרים העידו במהלך המשפטים כמומחים והראו שמספיקות שאלות מנחות ולחץ חברתי כדי להצמיח אצל אנשים זיכרונות חיים לאירועים שמעולם לא קרו.
מקרים מפורסמים, כמו זה של ילדה שהעידה נגד אביה על רצח שראתה אותו מבצע כביכול 20 שנה קודם לכן, הסתיימו בהרשעות שהתבטלו לאחר שערערו על אמינות הזיכרון. ה"היסטריה" הזו סביב פולחני השטן וההתעללויות המדומיינות ידועה כדוגמה קיצונית לכוחם ההרסני של זיכרונות שווא: היא הרסה חיים של חפים מפשע וזרעה פאניקה מוסרית, עד שהמערכת המשפטית למדה (אם כי באיחור כואב) לסנן ולבחון בזהירות רבה יותר עדויות המבוססות על זיכרון בלבד. עבודתה של לופטוס חוללה מהפכה של ממש באופן שבו מעריכים עדויות וזיכרונות בהליך המשפטי. היום ידוע שעדויות ראייה, שנשענות על זיכרונם של עדים לאירוע פלילי, עלולות להיות רחוקות מהאמת.
בכדי להוכיח את צדקתם של רבים שהיו חפים מפשע ורק בגלל טעויות זיכרון הורשעו הוקם בארה"ב פרויקט בשם 'פרויקט החפות' (Innocence Project) ארגון משפטי אמריקאי שנוסד ב-1992 במטרה לחשוף הרשעות שווא של חפים מפשע, בעיקר באמצעות בדיקות DNA. מבין מאות המקרים שהארגון טיפל בהם, נמצא נתון מדהים: בארה"ב, ב-75% מהמקרים שבהם הורשעו אנשים חפים מפשע ולאחר מכן זוכו באמצעות בדיקת DNA - הגורם המרכזי להרשעה השגויה היה זיהוי מוטעה על בסיס עדות ראייה.
דוגמה מטלטלת היא הסיפור של רונלד קוטון: אישה צעירה, ג’ניפר תומפסון, הייתה משוכנעת לחלוטין שקוטון הוא האיש שתקף אותה בעבר ופגע בה והיא זיהתה אותו בוודאות במסדר זיהוי. בית המשפט הרשיע את קוטון על סמך עדותה החד-משמעית, והוא נשלח למאסר עולם. רק כעבור 11 שנים התגלה באמצעות DNA שגבר אחר לחלוטין ביצע את הפשע - וקוטון שוחרר. תומפסון, שהייתה בטוחה כל כך בזיכרונה, התבררה כטועה. המקרה הזה הוביל לרפורמות משמעותיות באופן ניהול מסדרי זיהוי וחקירת עדים, כדי לצמצם את השפעתם של זיכרונות מתעתעים. בבתי משפט רבים החלו להזהיר מושבעים שעצם הביטחון של עד בזיכרונו אינו ערובה לאמינותו.
מעניין לציין שבצעד ראוי להערצה ולא מובן מאליו כלל, בחר רונלד קוטון לסלוח לג'ניפר תומפסון על העוול שגרמה לו ועל 11 השנים שבילה בכלא בגלל טענותיה. השנים נפגשו לאחר ששוחרר ורונלד אמר לה שהוא סולח ומוכן לשים הכל מאחוריו. כשנשאל כיצד ומאיפה אזר כוח לצעד זה ענה: "הכוח לכך הגיע מאלוקים, בלי אלוקים לא הייתי יכול לשרוד".
"אחרי זמן לא רב סלחתי גם לג'ניפר על הטעויות שלה", אמר, "ידעתי שהיא במצוקה נוראית. ידעתי שאין לה מושג שהיא טועה ושהיא לא יודעת שזיהתה את האדם הלא נכון. ברור שכעסתי נורא, אבל לאט לאט הרגשתי את השינוי מתחולל בלבי. למדתי לחיות, לאהוב ולסלוח".
השניים יצאו לסדרת הרצאות יחד ברחבי ארה"ב בנוגע לטעויות זיכרון והנזק שהן יכולות לגרום ואף הוציאו ספר בשם "Picking Cotton" – משחק מילים על המשמעות הכפולה: גם "לזהות את קוטון" וגם "לקטוף כותנה", ביטוי טעון מההיסטוריה של העבדות והאפליה הגזעית בארצות הברית.
זיכרונות כוזבים שמשנים עולמות
לא רק יחידים ומערכות משפט מושפעים מחוסר האמינות של הזיכרון - לעיתים גם חברות שלמות נשאבות אחר זיכרון שגוי קולקטיבי. תופעה המכונה "אפקט מנדלה" (עליה הרחבנו בעבר) מדגימה כיצד קבוצות גדולות של אנשים יכולות לחלוק את אותו זיכרון שגוי. הביטוי נולד סביב גילוי שלרבים ברחבי העולם יש זיכרון ברור שאיש השלום נלסון מנדלה מת בכלא בשנות ה-80, ואף זוכרים שידורי חדשות על מותו והספדים שנישאה אלמנתו – למרות שבמציאות מנדלה השתחרר מהכלא וחי עד 2013. איך ייתכן שכל כך הרבה אנשים "זוכרים" אירוע שלא קרה? פסיכולוגים מסבירים שבדומה לשמועות שמתפשטות, גם זיכרונות עלולים להתעצב ולהתקבע באמצעות שיתוף חברתי. אנשים שומעים אחד מהשני פרטים, רואים אזכורים בתקשורת או ברשת, ומתחילים לשחזר לעצמם תמונה של אירוע שמעולם לא חוו. עם הזמן, ובעיקר עם חזרתיות, הזיכרון המדומיין נטמע כאילו היה חלק מהביוגרפיה האישית שלהם.
זיכרון קולקטיבי הוא כוח רב-עוצמה בעיצוב התודעה הציבורית והזהות של קהילות ואף אומות. משום כך, עיוותי זיכרון קולקטיביים יכולים להשפיע על מהלך ההיסטוריה. די אם נחשוב על מיתוסים לאומיים הנצרבים בדור שלם, שלעיתים קרובות אינם תואמים במדויק את האירועים - אך מכוונים פעולות ואמונות כאילו היו אמת מוצקה (ראו למשל את הכרזותיה של איראן על ניצחונה במלחמה נגד ישראל, הצהרות שאין להן כמובן כל שחר והן תוצר של אומה שמתקשה לקבל את תבוסתה).
ההיסטוריה רצופה במקרים שבהם קבוצות של אנשים האמינו בסיפורים שלא התרחשו בדיוק כפי שסופרו, בין אם מדובר בזיכרון של "תור זהב" אידילי או טראומה קולקטיבית שהועצמה וסולפה עם השנים. זיכרונות משותפים מעצבים מדיניות, מלבים סכסוכים ולעיתים גם מקרבים לבבות - ולכן חשוב לזכור שגם הזיכרון ההיסטורי עלול לעבור שחזור מגמתי.
נקודה למחשבה: לזכור לפקפק בזיכרון
הגילוי שהזיכרון שלנו הוא גמיש ואף מתעתע עשוי לערער. הרי הזהות האישית שלנו מבוססת במידה רבה על מה שאנו זוכרים שעברנו. אך המדע מלמד אותנו ענווה בריאה: אפילו הזיכרונות היקרים לנו ביותר אינם הקלטה אובייקטיבית של העבר, אלא סיפור שהמוח מספר לנו - סיפור שעלול להשתנות עם כל שחזור וסיפור חוזר. אין פירוש הדבר שהכול הוא אשליה; לרוב, עיקרי הדברים כן משקפים אירועים שקרו. אבל הפרטים הקטנים, התחושות, ואפילו הוודאות שלנו - כל אלה יכולים להתערבב ולרדד עם הזמן, השפעות הסביבה והדמיון.
מה יכולים אנחנו, כיחידים וכחברה, ללמוד מכך? ראשית, צניעות זיכרון: להכיר בכך שלא תמיד "אני בטוח במאה אחוז" הוא טיעון חזק. מומלץ לבדוק עובדות ולתעד בכתב או בתמונה דברים חשובים, במקום להישען רק על הזיכרון. שנית, בבואנו לשפוט אחרים - בין אם בוויכוח יומיומי ובין אם בבית המשפט - עלינו לזכור שהצד השני עשוי באמת ובתמים להאמין לגרסתו השגויה של האירוע. לפעמים אין כאן כוונת רמייה, אלא מגבלות אנושיות טבעיות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הבנת טבעו הקונסטרוקטיבי של הזיכרון היא גם קריאה לפעולה למערכות החינוך, הבריאות והמשפט: עלינו להעלות מודעות לנושא, לשפר שיטות תשאול וחקירה, ולהתבסס עד כמה שניתן על ראיות מוצקות ולא רק על זיכרונות. כי בסופו של דבר, הזיכרונות שלנו הם הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על חיינו - וכדאי תמיד לזכור שגם הסיפור הכי טוב הוא עדיין סיפור. זכרו לפקפק, בדקו את העובדות, והישארו צנועים מול נפלאות (ושגיונות) הזיכרון האנושי.
0 תגובות