בבוקר ה־27 במאי 1817, נמצאה מרי אשפורד, צעירה בת 20, בבור מים בעיירה ארדינגטון שבפאתי בירמינגהאם כשהיא ללא רוח חיים. לפי העדויות שנאספו, בלילה שקדם לכך השתתפה אשפורד במפגש חברתי ממנו נראתה יוצאת לאחר חצות. עדי ראייה דיווחו כי זמן קצר לאחר שיצאה שמעו אותה קוראת לעזרה בדרכה חזרה, אך אף אחד מאותם עדים לא התערב. גופתה, כאמור, נמצאה למחרת בבוקר, ועליה סימנים ברורים של אלימות ומאבק.
החשוד, פושע העונה לשם אייב תורנר, הועמד לדין פעמיים - פעם אחת במשפט פלילי ופעם נוספת במשפט אזרחי לפי החוק האנגלי העתיק, שאיפשר למשפחה לדרוש "Trial by Battle" (משפט בקרב). בשני המקרים הוא זוכה, מחוסר ראיות ישירות. המקרה זעזע את הציבור הבריטי, לא רק בשל הרצח האכזרי אלא בעיקר משום שנחשף שעוברי אורח שמעו וראו סימנים למצוקה - אך בחרו שלא להתערב. העיתונות של התקופה דנה בכך כעדות לחברה עירונית ההולכת ונעשית אדישה לסבל הזולת.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
סיאול, 2008 - קריסתו של יונג־הו לי
כמעט שני מאות לאחר מכן, במרץ 2008, התרחש מקרה מתועד היטב בתחנת רכבת תחתית בסיאול, דרום קוריאה. גבר בשם יונג־הו לי, בן 50, התמוטט לפתע על רציף התחנה לאחר שלקה בליבו. מצלמות האבטחה הראו עשרות נוסעים עומדים סביבו, מביטים בו שוכב ומתקשה לנשום – אך איש לא ניגש לעזור או להזעיק עזרה רפואית. רק לאחר דקות ארוכות התקשר אחד העוברים למשטרה, אך מאוחר מדי: לי מת בדרכו לבית החולים.
האירוע עורר סערה עצומה בדרום קוריאה. התקשורת המקומית דיברה על "משבר הערבות ההדדית" ועל כך שהאנונימיות העירונית הפכה את האנשים לאדישים. פסיכולוגים דרום־קוריאנים קשרו מיד את המקרה ל"אפקט הצופה מהצד", שכבר היה מוכר היטב בעולם המערבי מאז שנות השישים, בעקבות סיפור מפורסם שעורר את תשומת לב החוקרים להעמיק יותר בתופעה. המקרה של קיטי ג'נובזה.
ניו יורק, 1964 – הרצח של קיטי ג'נובזה
הסיפור, שהפך לאבן דרך במחקר הפסיכולוגי, התרחש באמצע המאה ה־20. ב־13 במרץ 1964, בשעה שלוש לפנות בוקר, חזרה קיטי ג'נובזה, צעירה בת 28, מבית הקפה שבו עבדה. בדרכה לביתה שברובע קווינס התנפל עליה וינסטון מוסלי – אדם נשוי ואב לשני ילדים – שנתקל בה בדרכו לבצע פשע כלשהו. מוסלי דקר את ג'נובזה מספר פעמים ונמלט כשהבחין באורות נדלקים בחלונות, אך שב לאחר דקות אחדות כדי להמשיך בתקיפה האכזרית.
לפי הדיווח שפורסם אז בניו יורק טיימס, 38 שכנים שמעו את זעקותיה או ראו חלק מהמתרחש, אך איש מהם לא ירד לעזור או לא פנה להתקשר מיד למשטרה. רק בשלב מאוחר, כאשר ג'נובזה כבר הייתה פצועה אנושות, אחד מהם הזעיק עזרה - והיא מתה בדרכה לבית החולים.
הסיפור טלטל את ארצות הברית כולה. הציבור דיבר על "ניוון מוסרי" ועל אדישותה של החברה העירונית. אבל שני פסיכולוגים צעירים, ג'ון דארלי וביב לטאנה, ראו בכך הזדמנות לחקירה מדעית. הם שאלו: אולי לא מדובר באנשים רעים או אכזריים - אלא במנגנון חברתי שגורם לשיתוק כשאנשים רבים נמצאים בסיטואציה אחת? מכאן נולד המחקר שהגדיר לראשונה את "אפקט הצופה מהצד", אחד הממצאים המתועדים ביותר בפסיכולוגיה החברתית עד היום.
מהו אפקט הצופה מהצד?
לאחר האירוע, שני פסיכולוגים חברתיים צעירים, ג'ון דארלי וביב לטאנֵה (Darley & Latané), חשבו שאולי ההסבר אינו שאנשים רעים או אדישים - אלא שמשהו בסיטואציה הקבוצתית שיתק אותם תכננו סדרת ניסויים קלאסיים כדי לבחון כיצד נוכחות אחרים משפיעה על הסיכוי שאדם יגיש עזרה.
המחקרים שערכו, עליהם נרחיב בהמשך, עזרו להם לזהות את התופעה ואף להעניק לה שם - אפקט הצופה מהצד (באנגלית: Bystander Effect) מושג שנעשה מפורסם בפסיכולוגיה חברתית כשהוא מתאר מצב פרדוקסלי: דווקא כאשר יש יותר אנשים סביב אירוע שבו מישהו זקוק לעזרה - קטן הסיכוי שכל אחד מהם יפעל ויעזור. במילים אחרות, אנחנו נוטים לא להתערב כשהמון צופה יחד איתנו. הסיבה העיקרית לכך היא "דילול האחריות" - כל אדם מניח שבגלל שיש רבים מסביב, מישהו אחר בוודאי ייקח אחריות ויעשה משהו. כך כל אחד מרגיש פחות לחץ לפעול בעצמו, שהרי “יש מספיק אנשים מסביב, בטח מישהו כבר התקשר לעזרה...”. התוצאה המצערת היא שלפעמים אף אחד לא עושה כלום.
כדי להמחיש, דמיינו מצב יומיומי: אתם הולכים ברחוב הומה אדם ולפתע אדם מבוגר מתמוטט על המדרכה. עשרות עוברי אורח מבחינים בו, אבל איש לא ממהר להתקשר לכוחות ההצלה או לגשת לעזור. כל אחד מסביב מציץ לצדדים, רואה שאחרים לא מגיבים ומסיק שאולי "זה לא כזה חמור" או ש"אין טעם שאני אתערב - בטח כבר מטפלים בזה". כך בדיוק פועל אפקט הצופה מהצד: האחריות האישית מתמסמסת בתוך ההמון, והנטייה הטבעית היא להישאר פסיביים.
ניסויי המעבדה: כשכולם מחכים ש"אחר יעשה משהו"
אחד הניסויים המפורסמים אותו ערכו דארלי ולטאנה נקרא "ניסוי ההתקף": נבדקים (סטודנטים) התבקשו להשתתף בדיון קבוצתי באמצעות מערכות אינטרקום, כשבפועל הם ישבו מבודדים בחדרים נפרדים. במהלך ה"דיון" אחד המשתתפים (שבעצם היה שחקן שתול) החל לדמות שהוא מקבל התקף אפילפטי - הוא השמיע קולות מצוקה דרך האינטרקום, השתנק וביקש עזרה. השאלה הייתה: תוך כמה זמן ייצאו הנבדקים מהחדר לקרוא לעזרה אמיתית? חשוב מכך - איך תשפיע הידיעה שיש עוד משתתפים בקו ששומעים גם הם את המתרחש?
התוצאות היו מובהקות: ככל שהנבדק חשב שיש יותר אנשים נוספים שמקשיבים להתקף, כך ירד הסיכוי שהוא עצמו יפעל מייד. כאשר הנבדק חשב שהוא היחיד ששומע את המצוקה, רוב מוחלט מהם מיהרו להזעיק את הנסיין לעזרה. לעומת זאת, כשהוא חשב שיש עוד מאזינים מלבדו, הנטייה הייתה להתמהמה - לפעמים עד כדי לא לעשות דבר במשך דקות ארוכות. במילים פשוטות, במצב שכזה האדם אומר לעצמו: "בטח מישהו אחר כבר דואג לזה, למה שאני אתפרץ החוצה?".
הניסוי הזה המחיש לראשונה את מנגנון הפיזור (או דילול) של האחריות - כל אחד מניח שהאחריות מוטלת גם על אחרים, מה שמאפשר לו נפשית "לשבת על הגדר" ולבחור שלהשאיר את הפעולה שיש לנקוט לאחרים. חשוב לציין: המשתתפים שלא יצאו לעזור לא היו אנשים רעים; רבים מהם תוארו על ידי החוקרים כנסערים וחרדים לגורל אותו "קורבן התקף". הם דשדשו והתלבטו, אבל החשש להתערב גבר בשל הנוכחות המדומה של אחרים. דארלי ולטאנה הסיקו שאותם אנשים התעכבו לא בגלל אדישות, אלא בגלל בלבול ותקווה שמישהו אחר יקדים אותם.
בניסוי מפורסם נוסף, שכונה "ניסוי העשן", החוקרים הדגימו גורם משתק נוסף: מבוכה חברתית ובורות פלורליסטית. בניסוי זה נבדקים ישבו בחדר וסקרו שאלון כשעשן (תמים) התחיל למלא את החדר דרך פתח איוורור. במצב שבו היו לבד בחדר, רוב הנבדקים דיווחו מיד על העשן (כ-75% מהם תוך דקות ספורות). אבל כשהנבדק ישב עם עוד שני אנשים בחדר - שהיו משתתפים שתולים שהורו להם להתעלם בקור רוח מהעשן - התוצאה הייתה מדהימה: רק 10% מהנבדקים קמו לדווח על העשן! למעשה 90% המשיכו למלא את השאלון כאילו לא קורה כלום, עד שהניסוי הופסק.
מה קרה פה? החוקרים הסבירו שברגע שאדם רואה אחרים מסביבו לא מגיבים ולא נבהלים, הוא מניח ש"הכול תחת שליטה" או שאולי זה לא באמת מצב חירום. זו בורות פלורליסטית קלאסית - כל אחד מניח שלשני יש מידע שהוא לא יודע, ואם כולם נינוחים כנראה שאין סכנה אמיתית. נוסף על כך, נכנס לפעולה הפחד מלהיות "היסטרי" או לעשות מעצמך צחוק בפומבי (מה שדארלי ולטאנה כינו "חשש מהערכת אחרים"): אף אחד לא רוצה להיות היחיד שקופץ וצועק "שריפה!" אם בעצם סתם יוצא אדי קיטור מהמזגן. כך, הנורמה השקטה המדומה מייצרת שיתוק קבוצתי.
שורת המחקר התחתונה הייתה ברורה: כאשר אנשים ניצבים לבד מול מצב חירום - תחושת האחריות כולה עליהם ולכן יש סיכוי גבוה יותר שינקטו פעולה. אך כאשר הם מוקפים באנשים נוספים - האחריות מתפצלת, וכל אחד מרגיש פחות דחוף לעשות משהו. יתרה מזו, אם אף אחד אחר לא מגיב, נוצרת אשליה ש"אולי זה לא כזה דחוף" או ש"לא נעים להיות הדרמה קווין ולהגיב בהגזמה". שילוב הגורמים הללו מוביל לאפקט הצופה מהצד: כולם מסתכלים זה על זה - ושום דבר לא קורה.
ממחקרים מאוחרים עולה שההשפעה הזו חזקה במיוחד במצבים לא ברורים. כשיש אי-ודאות האם באמת מדובר במצב חירום, אנחנו נוטים יותר לחכות ולקחת רמזים מהסביבה. למשל, אם מישהו שוכב באמצע הרחוב, ייתכן שאנשים יתעכבו כי אינם בטוחים אם הוא התעלף, השתכר או סתם נח. אבל אם הסיטואציה תהיה חד-משמעית - למשל אדם צועק "הצילו, טובעים פה!" - סביר שיותר אנשים יגיבו מייד. מחקר אחד אף מצא שבמצבי סכנה גבוהה מאוד, השפעת אפקט הצופה מהצד מצטמצמת: כשברור שיש חיים על הכף, רבים נוטים סוף סוף להתעשת ולעזור אפילו בנוכחות קהל. במילים אחרות, כשהמוח מבין שזה באמת עניין של חיים ומוות, הוא מצליח לפעמים לגרום לנו לפעול למרות הנוכחים האחרים.
"לא כולם אדישים": ביקורת על מחקרם של דארלי ולטאנה
אך למרות תמונת המצב הלא מעודדת, חוקרים שונים מתחו ביקורת על המסקנות של דארלי ולטאנה. מחקר עדכני מ-2019 אותו ערכה החוקרת מארי רוזנקרנץ לינדגראד (Marie Rosenkrantz Lindegaard) בחן צילומי וידאו ממצלמות אבטחה של מאות עימותים אלימים במקומות ציבוריים (בשלל מדינות), וגילה שבניגוד למיתוס, ברוב המוחלט של המקרים כן נמצא לפחות אדם אחד שהתערב לעזור. בלמעלה מ-90% מהקטטות שצולמו, אחד או יותר מהעוברי אורח ניגשו לסייע לקורבן או לנסות להרגיע את האירוע.
יתרה מזאת, החוקרים מצאו שככל שיש יותר עוברי אורח בזירה - כך גדל הסיכוי שלפחות אחד מהם יעזור. נתון מעודד זה עשוי לרמוז שהטבע האנושי אינו אדיש כפי שחששנו, ושלעיתים "נצחון הטוב" מגיע בזכות האדם היחיד האמיץ שקם, מה שמעורר פעמים רבות גם אחרים לפעול. המשמעות היא שייתכן שבמציאות, לרוב מישהו כן יעזור - אבל השאלה הקריטית היא מי יהיה המישהו הזה? התשובה לכך תלויה בכל אחד ואחת מאיתנו.בהמשך נראה כלים שיסייעו לנו להיות האחד שבוחר לסייע, לעמוד לצד ולא מנגד.
"לא תעמוד על דם רעך": מה אומרת היהדות?
מעניין לגלות שמה שהמדע גילה בשנות ה-60 של המאה ה-20, היהדות ידעה להזהיר ממנו כבר לפני אלפי שנים. בתורה מופיע ציווי מוסרי חד וברור: "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ספר ויקרא י"ט, ט"ז). המשמעות של הפסוק הזה היא איסור מוחלט לעמוד מנגד כאשר חיי הזולת בסכנה. למעשה, זו מצוות "לא תעשה" מתוך התריג מצוות, הקובעת שאדם חייב להתגייס ולעזור לחברו המצוי בסכנת חיים. התורה אוסרת עלינו להיות אותם צופים פסיביים מהצד - היא דורשת שנהפוך מצופים לכאלה שלוקחים אחריות ומגלים מנהיגות.
פרשנים רבים הרחיבו ופירשו מצווה זו בדרכים שונות. למשל, החינוך (מצווה רלז) מסביר ש"שורש מצוה זו ידוע - כי כמו שיציל האחד את חברו, כן חברו יציל אותו, ויתישב העולם בכך, והאל חפץ ביישובו, כי לשבת יצרה". במילים אחרות, התורה רוצה חברה של ערבות הדדית - שותפות גורל שבה כל אחד מרגיש אחריות על רעהו. אם כל אדם יודע שמוטלת עליו חובה מוסרית להציל את הזולת בעת צרה, לא תהיה אותה "התמוססות" של אחריות; להפך, כל הנוכחים ירגישו שהם אחראים, כי כך חונכנו וכך מצווה הדת והמוסר. ובזה יהיה העולם מיושב ומתוקן.
יתרה מזאת, בספרות חז"ל מודגש פעמים רבות שגם אם אף אחד לא רואה והאדם בחר להתעלם - הקב"ה "נאמן לשלם שכר ולהיפרע": מי שמתעלם מזולת בצרה אמנם חומק מביקורת חברתית מיידית, אבל "יש דין ויש דיין" – אלוהים רואה ויתבע את שלו. זהו לא עונש ללא היגיון חלילה, בעצם מדובר במנגנון "פיקוח על" שעוקף את אפקט הצופה מהצד: גם אם כל השכנים עומדים במרפסת ולא עושים כלום, לקב"ה יש "מצלמת מהירות" שרושמת דו"ח למי שלא עוצר להגיש עזרה.
מעבר לפסוק הזה, הרעיון של ערבות הדדית שזור כחוט השני במסורת. האמרה התלמודית הידועה "כל ישראל ערבים זה בזה" (סנהדרין כז ע"ב) אמנם נאמרה בהקשר של ערבות רוחנית (כלומר, כל יהודי ערב לכך שחברו יקיים מצוות), אך ברבות השנים התרחבה כעיקרון מוסרי כללי: יש לנו אחריות זה על זה, ואסור לנו להסיר מעצמנו אחריות בטענה ש"מישהו אחר כבר ידאג". חז"ל אף למדו שאיסור "לא תעמוד על דם רעך" כולל מגוון מצבים – מהצלת אדם טובע בנהר, דרך מניעת תאונה בכביש, ועד חובת התרעה לרשויות על פושעים פוטנציאליים. במילים מודרניות, היהדות לא משאירה פתח ל"חשבתי שמישהו כבר יתקשר למשטרה": אם ראית סכנה לזולת – חובתך לעשות משהו בעניין, נקודה.
יש אף חוק בישראל (שנחקק בשנת 1998) המכונה "חוק לא תעמוד על דם רעך", שקובע חובת סיוע מינימלית לאדם במצוקה, בהשראת אותה המצווה. חוק דומה קיים במדינות נוספות, והוא בעצם מעגן את הציווי המוסרי-דתי במסגרת משפטית מודרנית. בכך נסגר מעגל יפה: מקרה קיטי ג'נובזה הוביל את המדע לנסח תאוריה על טבע האדם, והתורה מלפני דורות כבר העניקה "תאוריה חלופית" - או ליתר דיוק, קריאת חובה שאסור להיכנע לטבע הזה. בעוד הפסיכולוגיה מתארת מה אנשים נוטים לעשות, המוסר וההלכה קובעים מה אנשים צריכים לעשות. היהדות מכירה בחולשות האנושיות, אבל היא מצווה להתגבר עליהן: להתעלות מעל הנטייה הבסיסית לשיתוק, ולא לעמוד מנגד.
אז איפה נפגשים הפסיכולוגיה והמוסר? אפשר לומר שהפסיכולוגיה החברתית העניקה שם ומושגים לתופעה שהמוסר הדתי ביקש למנוע. התיאוריה של "אפקט הצופה מהצד" מראה לנו את המלכודת ההתנהגותית שאנחנו עלולים ליפול אליה ברגע האמת. ואילו הציווי "לא תעמוד על דם רעך" הוא בדיוק הקריאה לפרוץ את המלכודת הזו - להתגבר על הפחד, על הבושה, על הנטייה לחכות שמישהו אחר יפעל, ולקחת אחריות אישית - להעניק תרופה למכה.
מעניין גם לחשוב שבהקשר של חברה מלוכדת - כמו קהילה קטנה - אפקט הצופה מהצד פוחת. כאשר כולם מכירים את כולם, או שיש תחושת אכפתיות עמוקה, אנשים פחות מניחים "שמישהו אחר יעזור" ויותר מוכנים לקפוץ ראשונים. זה תואם את מה שמצאה הפסיכולוגיה: אנשים נוטים יותר לעזור למי שהם חשים כלפיו זיקה או אחריות אישית. למשל, ידוע שאם הקורבן הוא קרוב משפחה או חבר טוב - כמעט כולם יעזרו מיד, בלי קשר לכמה אנשים מסביב. היהדות שואפת שכל אדם מישראל יראה בכל יהודי (ובכלל בכל אדם) כ"אחיו", במובן שירגיש אחריות אישית כלפיו. אם נצליח לטפח תחושת משפחה אנושית רחבה, נוכל אולי לנטרל את אפקט הצופה מהצד: כי אז כבר לא נחשוב שמישהו אחר יעשה משהו, נדע שזה התפקיד שלנו כאחים אנושיים.
איך להתגבר על אפקט הצופה מהצד: טיפים מעשיים
החדשות הטובות הן שאפקט הצופה מהצד אינו גורל מוכתב מראש. יש דברים שאנו - כצופים מהצד פוטנציאליים או כקורבנות פוטנציאליים - יכולים לעשות כדי לשבור את הכישוף. הנה כמה טיפים מבוססי מחקר (והיגיון בריא):
1. היו מודעים לאפקט - ואל תניחו שאחרים יטפלו בזה: חצי מהכוח של התופעה הוא בסמיותה, בעצם היותה לא מודעת. עכשיו, כשאתם יודעים שבמצבים קבוצתיים כולם נוטים להסס, תוכלו במודע לבחור שלא לזרום עם הזרם. ראיתם אירוע חירום? אל תחכו בנימוס. אמרו לעצמכם: "יכול להיות שאף אחד עוד לא עשה כלום, אז עדיף שאני אעשה". לפעמים עצם המחשבה הזו - "אולי אף אחד עדיין לא הזעיק עזרה" - תדרבן אתכם לפעול מייד במקום להמתין.
2. גבשו פרשנות משלכם למצב: אם יש ספק - אין ספק. התייחסו למקרה כמצב חירום אמיתי עד שיוכח אחרת. אנשים נוטים להמעיט בערך מצוקה כי סביבם כולם שקטים. אל תלכו שבי אחרי הבעת הפוקר של שאר העוברים ושבים. גם אם אף אחד לא נראה מודאג, סמכו על התחושות שלכם: אדם שוכב על הרצפה או צועק "הצילו" - כנראה שזה רציני. עדיף לטעות לכיוון העזרה מאשר להתעלם מסכנה אמיתית.
3. צרו "אחריות ישירה": אחד הטיפים היעילים שמציעים מומחי התנהגות הוא לפנות באופן ברור וישיר למישהו. אם אתם הקורבן שזקוק לעזרה - אל תצעקו סתם "הצילו, שמישהו יעזור לי!", אלא כוונו קריאה לאדם ספציפי. למשל: "אתה שם, עם החולצה הכחולה - כן אתה, אפשר בבקשה את העזרה שלך? חייג בבקשה לאמבולנס". ברגע שמסתכלים למישהו בעיניים ומבקשים ממנו אישית, קשה לו הרבה יותר להתחבא מאחורי האנונימיות של הקהל. האחריות עוברת ישירות אליו. אותו דבר אם אתם עצמכם עדים ורוצים לגייס עוד עזרה: פנו לאדם ספציפי לידכם - "את, בבקשה תקראי למשטרה; ואתה, בוא נעזור לו לקום". חלוקת משימות ברורה שוברת את "מעגל הקסם" שבו כולם סומכים על כולם ואף אחד לא עושה כלום.
4. היו הראשונים לפעול (גם אם זה קשה): זכרו שאומץ מדבק. הרבה פעמים ברגע שאחד מתערב, אחרים יתעוררו מיד ויתמכו. לכן, נסו להיות אתם ה"שובר שוויון". זה לא קל - זה דורש להתגבר על החשש והמבוכה - אבל זה מציל חיים. חשבו על זה ככה: הרי מישהו צריך להיות הראשון, למה שלא יהיה זה אתם? אם כל אחד חושב "למה שאני? שיקום מישהו אחר...", נישאר בלולאת חוסר המעש. דווקא מי שאומר "יאללה, אני לוקח על עצמי" - יכול להפוך לגיבור ובוגר הסיפור, ולעיתים קרובות יגלה שהוא לא לבד. ברגע שתתחילו, תתפלאו כמה ידיים נוספות פתאום מושטות לעזרה לצידכם. כלל חשוב שכדאי לדעת, אנשים מחפשים אחר דמות שתנהיג אותם, וכשהם מוצאים כזו הם ממהרים לסייע לה וללכת בעיקבותיה.
5. חזקו את הביטחון והמיומנות שלכם: חלק מהססנות נובעת מתחושה של "אני לא יודע מה לעשות". שווה להשקיע בללמוד עזרה ראשונה בסיסית, למשל, או לפחות להכיר נהלים פשוטים (מספרי חירום, איך לבצע החייאה בסיסית וכד'). כאשר אתם מרגישים יותר מוסמכים, תהיו פחות משותקים. גם אם אין לכם הכשרה, דעו שגם פעולות קטנות נחשבות: להזמין אמבולנס, לעצור תנועה מסוכנת, או פשוט לצעוק "היי, הכל בסדר שם?!" - כל אלו טובים לאין שיעור משתיקה פסיבית. במקרי אלימות, אפילו לצלם את האירוע או לצעוק "משטרה בדרך!" יכול להרתיע תוקף. תמיד עשו משהו מאשר לא כלום.
6. זכרו את "חוק הפראייר" החיובי: בישראל יש לעיתים החשש התת-מודע הזה של "למה שאני אהיה הפראייר שעוזר בזמן שאחרים עומדים?" – הפכו את החשיבה הזו על ראשה. עדיף להיות "הפראייר" שעזר מאשר הגיבור הטראגי של כתבת החדשות בסגנון "עשרות אנשים עמדו מנגד...". בסופו של יום, מי שפעל הוא הגיבור, לא פראייר. ולמען האמת, האחרים שאולי צילמו בסמארטפון אבל לא עזרו - הם עלולים בהמשך להתמודד עם רגשות אשמה וחרטה. כך שבטווח הארוך, דווקא המשתתף הפעיל יוצא עם סיפוק וגאווה על שעשה את הדבר הנכון, בעוד הפסיביים מתייסרים. אין הרגשה טובה יותר מלדעת שבזכותך נמנע אסון או ניצלו חיים. זה "פראייר" שאפשר להיות גאה בו.
7. פנו לקבלת עזרה נוספת: אפקט הצופה מהצד מתייחס לרגעים הראשונים הקריטיים. אך לאחר שכבר התחלתם לפעול, אל תהססו לגייס עוד עזרה מקצועית: התקשרו למד"א, משטרה או כיבוי לפי הצורך, אפילו אם אתם לא בטוחים במאה אחוז שצריך. נותני השירות יחליטו אם המקרה דורש תגובה. לעולם לא יכעסו עליכם שהתקשרתם מתוך דאגה כנה. עדיף "להטריד" לריק מאשר לפספס קריאה קריטית. אותו דבר, אם יש אנשים ספציפיים בסביבה שיכולים לסייע (רופא מזדמן, מאבטח, וכו') - כוונו אותם לזירה. ברגע שיש תנועה של טיפול, אחרים ירגישו יותר בנוח להצטרף ולא יעמדו מנגד.
8. חנכו לאחריות וערבות הדדית בסביבתכם: חלק מהסיבה שאנשים עומדים מהצד היא תרבותית וחינוכית. אם נגדל דור על ערכים של עזרה לזולת, על סיפורים של חסד ועל כבוד למי ש"הציל את היום", נגדיל את הסיכוי שהם לא יפחדו לעזור. לשבח אדם שהתערב ולעזור לו - זה מעגל שמזין את עצמו. אפשר גם לדבר עם חברים ומשפחה על התופעה: "אם ניתקל במצב כזה, בואו נסכים שלא נהיה אדישים". עצם השיחה המקדימה יכולה להשפיע, כי ברגע האמת תזכרו שאחרי הכל צוונו "לא תעמוד על דם רעך".
לסיכום: אל תהיה רק צופה מהצד
אפקט הצופה מהצד מזכיר לנו תמונה קצת עגומה של טבע האדם - איך בנסיבות מסוימות, אנשים טובים עלולים לקפוא במקום לתת יד. אבל ההבנה של התופעה היא גם המפתח לנצח אותה. ברגע שמודעים לאשליה ש"בטח מישהו אחר יטפל בזה", אפשר לבחור לשבור אותה. המקרה של קיטי ג'נובזה היה טרגדיה, אך הוא עורר שינוי עצום: הוא גרם למדע לחקור, לחברה להתבונן במראה, ולאנשים לחשוב פעמיים לפני שהם נשארים פסיביים.
יש גם צד אופטימי בכל זה. כפי שראינו, בהרבה מצבים באמת נמצא האדם שכן יקום ויעזור. לפעמים הטוב לב מנצח את הפחד. כל אחד מאיתנו יכול להיות האדם הזה – זה עניין של החלטה ורגע של אומץ. במקום אפקט הצופה מהצד, נהפוך לאפקט המציל מהצד: שאפילו אם אנחנו "מהצד", ניכנס לעניינים ולא נברח מאחריות.
ולבסוף, שווה לזכור את האמירה המפורסמת של הלל הזקן: "אם אין אני לי, מי לי" (אבות, פרק א', משנה י"ד). בהקשר שלנו אפשר לפרש זאת כך: אם אני לא אושיט יד לעזרה כשמישהו בצרה, אולי אף אחד לא יעשה זאת. ומנגד, "וכשאני לעצמי, מה אני?": אם אדאג רק לעצמי ואעמוד מנגד, איזה מין אדם אהיה? האתגר הוא לא להיות רק "לעצמי". לפעמים, האחר באמת זקוק לך - כן, דווקא לך שקורא את המאמר הזה - שתהיה שם בשבילו בשעת חירום. אז בפעם הבאה שמשהו קורה מול עיניך, במקום לשלוף שעון ולבדוק תוך כמה זמן אחרים מתערבים או גרוע מכך - לתעד הכל במצלמה, זכור שיש לך הזדמנות להיות הגיבור של הסיפור. קח נשימה עמוקה, תגביר את קול המצפון על קול החשש, ותעשה את הצעד הראשון. רוב הסיכויים שלא תצטרך לפעול לבד זמן רב - העולם לרוב מצטרף לאמיצים. ובעזרת המודעות, מעט אומץ, וקצת רוח של "ערבים זה לזה", נוכל לוודא שהמעבר מ"כולם מסתכלים" ל"מישהו עוזר" יקרה מהר ככל האפשר.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
וזכרו: בסופו של דבר, כל אחד מאיתנו עלול למצוא עצמו ביום מן הימים גם בעמדת הקורבן הנזקק לעזרה. בעת כזו נקווה שאנשים סביבנו לא יפעלו לפי הנטייה הטבעית לעמוד מהצד, אלא יתגברו עליה. הדרך הטובה להבטיח זאת היא להתחיל מעצמנו – שלא נהיה אנו אותם צופים מן הצד. כפי שאומר הפתגם הידוע המיוחס לגאנדי, "היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם". אם כל אחד ייקח אחריות קצת מעבר לעצמו, ניצור יחד חברה שבה אפקט הצופה מהצד יהיה רק סיפור היסטורי - לא מציאות יומיומית. לא תעמדו מהצד - תעמדו לצד אלו שזקוקים לכם.
מקורות (לקריאה נוספת ולהעמקה):
Darley, J. M., & Latané, B. (1968). Bystander intervention in emergencies: Diffusion of responsibility. Journal of Personality and Social Psychology, 8(4), 377-383verywellmind.com. מחקרם החלוצי של דארלי ולטאנה המתאר את ניסוי "ההתקף" ומציג לראשונה מדעית את אפקט הצופה מהצד.
Latané, B., & Darley, J. M. (1970). The Unresponsive Bystander: Why Doesn’t He Help? ספרם הקלאסי של לטאנה ודארלי, בו פורט מודל חמשת השלבים לקבלת החלטה להתערב (החל מזיהוי האירוע ועד פעולה בפועל), ונותחו הגורמים המעכבים כמו דילול אחריות, בורות פלורליסטית והערכת אחרים.
Simply Psychology – Bystander Effect: סקירה עדכנית (2023) של התופעה באתר פסיכולוגיה פופולרית, כולל תיאור הניסויים, מודל חמשת השלבים ודוגמאות נוספות.
Verywell Mind – Diffusion of Responsibility: מאמר הסוקר את מנגנון דילול האחריות עם דוגמאות מובנות ואסטרטגיות להתמודדות, כולל עצה חשובה: לפנות ישירות לאדם ספציפי בעת הצורך.
מקורות יהודיים: שו"ת "אגרות משה" יו"ד חלק ב' סימן קעה – דיון הלכתי על חובת הצלה; חוק "לא תעמוד על דם רעך" (ישראל, 1998) – סעיפיו העיקריים מובאים בויקיפדיה.
Fischer et al. (2011). The unresponsive bystander: Are bystanders more responsive in dangerous emergencies? מחקר מטא-אנליזה הבוחן באילו תנאים האפקט נחלש (למשל במצבי סכנה ברורה ומיידית)
Philpot et al. (2020). Would I be helped? Cross-national CCTV footage shows that intervention is the norm in public conflicts. American Psychologist, 75(1), 66–75. מחקר וידאו חוצה מדינות שמצא שב-90% מהעימותים הציבוריים תועדו עוברי אורח שמתערבים לעזרה - נתון מעודד ששווה להכיר בהקשר לדיון.
0 תגובות