קרה לכם פעם שעמדתם מול קהל, והייתם בטוחים שכל צופה יכול לראות כמה אתם לחוצים? או שאמרתם שקר לבן כלשהו והרגשתם ש"כתוב לכם על המצח" שאתם משקרים? אם כן - חוויתם את מה שמכונה אשליית השקיפות. זו הנטייה האנושית להאמין שאנשים אחרים מבחינים במצבנו הפנימי - ברגשותינו, מחשבותינו וכוונותינו - הרבה יותר מכפי שהם מבחינים בפועל.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
במילים אחרות, אנחנו מרגישים לעיתים כאילו אנחנו שקופים לעיני כולם, אך למעשה רוב האנשים סביבנו טרודים בעולמם הפנימי ולא באמת קוראים כל סימן קטן שאנחנו משדרים. התוצאה היא פער בין מה שאנחנו חושבים שגלוי לאחרים לבין מה שהסביבה קולטת באמת. פער זה עלול לגרום לנו למתח וטעויות בהערכת מצבים חברתיים - ואותו ננסה להבין לעומק בכתבה זו.
מהי אשליית השקיפות?
אשליית השקיפות היא הטיה קוגניטיבית הגורמת לנו להפריז בהערכת יכולת הזולת להבין אותנו. אנו מניחים בטעות שהרגשות והכוונות שלנו "דליפים" החוצה, ושאחרים יכולים לזהות אותם בקלות. למשל, דמיינו ניסוי מפורסם שבו נבדק תופף באצבעותיו את מנגינת "יום הולדת שמח" על שולחן, ומתבקש לנחש כמה מתוך השומעים יזהו את השיר. ה"מתופף" שומע בראשו את המנגינה המלאה ולכן מעריך שבערך מחצית מהאנשים יזהו אותה - אך בפועל רק כ-3% מצליחים לנחש נכון - נסו זאת בעצמכם והיווכחו. עבור המתופף, הלחן היה ברור כשמש, אבל המאזינים שמעו רק נקישות עמומות. הדוגמה הזו ממחישה כיצד הידע והתחושות שבתוכנו גורמים לנו להאמין שאחרים שותפים להם, אף שבמציאות הם חשופים רק לקצה הקרחון של מה שקורה אצלנו בפנים.
מאין נובעת התופעה?
מדוע אנחנו סבורים שהמחשבות והתחושות שלנו שקופות כל כך? חוקרי פסיכולוגיה חברתית מייחסים זאת להשפעה של מוקדיות-עצמית והטיות אגוצנטריות בתפיסה. כל אחד מאיתנו חי בתוך ראשו שלו, מודע באופן מלא לסערות הרגש והמחשבה האישיות. כשאנו מנסים לשפוט מה אחרים רואים, אנו מתקשים לנטרל את נקודת המבט הפנימית שלנו – אנחנו מעוגנים בחוויה האישית ומתקנים רק חלקית את ההערכה מנקודת מבטו של הזולת.
התוצאה: אנו מניחים שאם אנחנו מרגישים משהו בעוצמה, אז בהכרח גם אחרים רואים זאת עלינו. בנוסף, יש לנו נטייה לשכוח שלזולת יש טרדות ומחשבות משלו. כפי שצוין, רוב האנשים סביבנו לא מתמקדים בנו כפי שאנחנו מתמקדים בעצמנו. במקביל, כשאנחנו מנסים לפענח אחרים, קורה דבר דומה: לעיתים אנו בטוחים שאנחנו "קוראים" את חברינו היטב, אף שבפועל אנו מפרשים סימנים חיצוניים מתוך עולם המושגים הפרטי שלנו. זהו למעשה הצד ההפוך של אשליית השקיפות - לעיתים קוראים לו אשליית השקיפות של הצופה - בו אדם מעריך יתר על המידה עד כמה הוא מבין את מצבו הפנימי של הזולת. בשני הכיוונים, שורש העניין הוא קושי מובנה לצאת מעצמנו ולהביט מנקודת מבט חיצונית אובייקטיבית. אנחנו "תקועים" בתוך הראש של עצמנו, ושוכחים שלאחרים אין גישה ישירה אליו.
אשליית השקיפות מול אפקט הזרקור: שתי תופעות דומות – אך לא זהות
חשוב להבחין בין אשליית השקיפות לבין הטיה קרובה אחרת עליה כתבנו בעבר: אפקט הזרקור. בעוד אשליית השקיפות עוסקת בתחושותינו הפנימיות, אפקט הזרקור מתייחס להערכת היתר שלנו עד כמה אנחנו בולטים כלפי חוץ. באפקט הזרקור, האדם מרגיש כאילו אור זרקור מופנה אליו וכל הסובבים מבחינים בכל פגם קטן בהופעתו או בהתנהגותו. זו התחושה המוכרת ש"כל העיניים נשואות אליי" - למשל כשאנחנו נכנסים לחדר עם כתם קפה גדול על החולצה ומדמיינים שכולם שמים לב לכך ושופטים אותנו. בפועל, כמובן, מרבית האנשים לא מקדישים לנו תשומת לב עד כדי כך, אך התחושה שלנו מטעה אותנו.
אשליית השקיפות, לעומת זאת, אינה עוסקת בבגדים או במעשים הגלויים, אלא ב"קריאת המחשבות והרגשות" - אנו בטוחים שאחרים חשים בעצב שלנו, בעצבים, באשמה או בשקר שאנו מנסים להסתיר. שתי התופעות נובעות ממקור דומה (מוקדיות-יתר וקשיי פרספקטיבה) ולעיתים קרובות מופיעות יחד. למשל, נואם חרד עלול לחוש גם שכולם בוהים בו (אפקט הזרקור) וגם שהקהל ודאי מרגיש את עצבנותו הפנימית (אשליית השקיפות). ההבדל הוא שבאפקט הזרקור הפוקוס הוא על הנראה לעין (מראה חיצוני, טעויות גלויות), ואילו באשליית השקיפות מדובר על מה שמתחולל מתחת לפני השטח (רגשות, מחשבות ותחושות שאין להן סימן חיצוני ברור).
למעשה, מחקר אחד העלה שאפקט הזרקור נוטה להופיע במיוחד במצבים של חשש מהערכה חברתית (כגון סיטואציות מביכות בפומבי), בעוד אשליית השקיפות מאפיינת טווח כללי יותר של סיטואציות חברתיות ורגשיות. כך או כך, שתי ההטיות הללו גורמות לנו לראות תמונה מוטה של המציאות - שבה עצמנו תופסים מקום מרכזי יותר מאשר בעיני הזולת.
מה אומר המחקר? עדויות ניסוייות
תופעת אשליית השקיפות זוהתה ותועדה בשורה של מחקרים קלאסיים בפסיכולוגיה חברתית. במחקר חלוצי משנת 1998, הפסיכולוג תומאס גילוביץ' ועמיתיו ביקשו לבחון האם שקרנים מאמינים ש"מרגישים עליהם" שהם משקרים. הם ארגנו משחק שבו בכל סבב אחד מחמישה משתתפים סיפר סיפור שקרי וארבעה סיפרו את האמת. דוברי האמת התבקשו לנסות לגלות מי משקר, בעוד השקרן התבקש לנחש כמה יצליחו לעלות עליו. התוצאות היו חד-משמעיות: השקרנים העריכו שבכמחצית מהמקרים המשתתפים יחשפו את השקר, אך בפועל שיעור הגילוי היה כ-25% בלבד – לא יותר מניחוש אקראי! במילים אחרות, ה"שקיפות" שהשקרנים הרגישו - אותה תחושה שהשקר ניכר על פניהם או בקולם - הייתה ברובה אשליה. הממצאים שוחזרו בניסויים חוזרים, מה שחיזק את ההבנה שמדובר בהטיה עקבית ולא במקרה חד-פעמי.
מחקר נוסף בחן רגשות של גועל והבעות פנים: אנשים טעמו משקה בעל טעם דוחה, וחלקם התבקשו להסתיר את סלידתם. באופן דומה, המשתתפים נטו להאמין שהבעת הגועל שלהם "קורנת החוצה" וגלויה לאחרים, אך צופים חיצוניים הצליחו לזהות את תחושת הדחייה שלהם בשיעור נמוך בהרבה מהמצופה. גם כאן, התחושה הפנימית (שהפרצוף "מסגיר" אותנו) התבררה כמוגזמת ביחס למה שאחרים קלטו בפועל.
תחום פופולרי שבו אשליית השקיפות נחקרה הוא כפי שכבר הזכרנו בפתיחה - פחד קהל והופעות בפני ציבור. נואמים ומרצים רבים מעידים שאחת הדאגות המרכזיות שלהם היא שהקהל "יראה כמה אני לחוץ". מחקרים אכן מצאו שהמדבר עצמו חווה את חרדתו באופן מוחשי - דופק מהיר, ידיים רועדות, זיעה קרה - ומאמין שכל סימני העצבנות הללו גלויים לקהל. אולם כששאלו את המאזינים, הסתבר שאנשי הקהל הבחינו ברמות נמוכות בהרבה של חרדה מכפי שהנואמים העריכו. למעשה, ברוב המקרים הקהל שם לב יותר לתוכן הדברים ופחות לשפת הגוף, במיוחד אם הסימנים לא בולטים מאוד. עבור הדובר הלחוץ זוהי בשורה מעודדת: ייתכן שהוא מרגיש שהוא עובר "התקף פאניקה בהילוך איטי" על הבמה, אבל בעיני אחרים הוא נראה בסך הכל די בטוח בעצמו.
תוצאה מרתקת עוד יותר הגיעה מניסוי המשך: חוקרים בדקו האם הכרת התופעה תעזור לדוברים להפחית את פחד הקהל. בניסוי משנת 2003 חילקו משתתפים שעמדו לשאת נאום לשלוש קבוצות: קבוצת ביקורת (בלי מידע מיוחד), קבוצת הרגעה (שקיבלה מסר כללי המרגיע ש"זה נורמלי להתרגש, אין ממה לחשוש"), וקבוצה מודעת שקיבלה הסבר על אשליית השקיפות - נאמר להם שתחושות החרדה אינם נראות לעין כפי שנדמה, ומחקרים מוכיחים זאת. התוצאות היו מובהקות: חברי הקבוצה המודעת דיווחו על פחות חרדה והופעתם דורגה טוב יותר – גם בעיני עצמם וגם בעיני הקהל – בהשוואה לשאר.
במילים אחרות, כשאנשים ידעו שהקהל כנראה אינו קולט את כל סימני הלחץ, זה הרגיע אותם, אפשר להם להתרכז בתוכן הנאום ושיפר בפועל את ביצועיהם. ממצא זה משתלב יפה עם המלצות פסיכולוגים: מודעות לאשליית השקיפות יכולה "לשבור את הלולאה" של החרדה המצטברת ולשפר התמודדות עם פחד קהל.
השלכות פסיכולוגיות וחברתיות
לאשליית השקיפות - כמו גם לאפקט הזרקור - יש השפעות משמעותיות על חיי היומיום, על הבריאות הנפשית שלנו ועל האופן שבו אנחנו מתנהלים בחברה. ברמה האישית, הטיות אלו עלולות לגרום לנו לחרדה מיותרת וביטחון עצמי ירוד. אדם המאמין שכל טעות קטנה שלו נראית לכולם (אפקט הזרקור) או שכל רעד בקולו מורגש מיד (אשליית השקיפות) יחוש לחץ מוגבר בסיטואציות חברתיות. הוא עלול להימנע מלהתבטא בחופשיות מחשש "מה יגידו", או להתבייש בעצמו יתר על המידה על דברים שאיש סביבו כלל לא שם לב אליהם.
מצב כזה עלול להפוך למעגל קסמים: הלחץ גורם להתנהגות מסויגת או מתוחה, שלעתים דווקא מושכת יותר תשומת לב שלילית - מה שמחזק עוד את תחושת המבוכה. למשל, דובר נרגש שמרגיש "שקוף" עשוי להתחיל להתנצל ולהסס, מה שבפועל עשוי לגרום לו להיראות פחות בטוח - וכך הוא משיג את ההפך מהרצוי ו"הנבואה מגשימה את עצמה". מודעות להטיה יכולה לקטוע מעגל זה, כפי שראינו, ולשפר ביטחון עצמי בהופעה בפני אחרים.
בחיי החברה והעבודה, אשליית השקיפות יכולה לפגוע בתקשורת הבין-אישית. פעמים רבות אנו מניחים ש"הכל ברור": שבן הזוג אמור לדעת מה מציק לנו בלי שנאמר מילה, שהקולגה מן הסתם מבין איך הפרויקט מתקדם לפי מה שכתבנו לו במייל, או שהמנהל קולט שאנחנו עמוסים מדי מכדי לקבל משימה נוספת. במציאות, אנשים סביבנו אינם קוראי מחשבות. כאשר אנחנו לא מבטאים במפורש את מה שעובר עלינו, יש סיכוי טוב שהצד השני יפספס את המסר - ויווצרו תסכול ואי-הבנה. לא פעם מריבות בין זוגות או מתחים בעבודה נובעים בדיוק מכך: צד אחד ציפה שהשני "יבין לבד" מה הוא מרגיש, וכשההבנה לא הגיעה הוא פירש זאת כחוסר אכפתיות. בפועל, ייתכן שהצד השני פשוט לא הבחין בסימנים כלל. מחקרים מראים שגם בין אנשים קרובים, קשה לנחש במדויק מצב רגשי אם לא נאמר בפירוש. לכן, אחד הלקחים החשובים הוא צורך בתקשורת ברורה: להימנע מלשחק ב"נחשו מה עובר עליי" ולהעדיף לדבר בגלוי על רגשות וצרכים.
קחו לכם כלל לחיים: היו פתוחים וגלו את כוונתכם באופן ברור
ברמה החברתית הרחבה, האשליות הללו עשויות להשפיע אף על תופעות קבוצתיות ותהליכים חברתיים. דוגמה מפורסמת היא "אפקט הצופה מהצד" (באנגלית: Bystander Effect), תופעה שבה נוכחים באירוע חירום נוטים שלא להתערב כשהם בחבורה. אחד ההסברים לאפקט זה קשור לאשליית השקיפות: כל אדם בקהל נוטה לחשוב שאם המצב באמת חמור, בטח מישהו כבר הראה סימני דאגה. אבל בפועל, כל אחד "משחק אותה רגוע" ומאמין שאם הוא מודאג - אחרים בוודאי רואים עליו את הדאגה. כך נוצר מעגל שבו כולם מסתכלים זה על זה, רואים פנים רגועות (לכאורה), ומסיקים בטעות שהכל בסדר. תומאס גילוביץ' ועמיתיו ציינו שכאשר כל אדם מדחיק את תגובתו ומאמין שאחרים יקלטו אם באמת יש סיבה לבהלה, עלול להיווצר מצב שגוי בו אף אחד לא פועל כי כולם מניחים שאין צורך.
מקרה קלאסי בהקשר זה הוא פרשת קיטי ג'נובזה משנת 1964 בניו-יורק, שבה עשרות שכנים צפו באירוע תקיפה טראגי כמעט מבלי להתערב. מקרה זה הפך לאבן דרך במחקר הפסיכולוגי, והחוקרים לטנה ודרלי הציעו את הסבר "פיזור האחריות" – איש מצפה שאחר יפעל. אולם חוקרים מאוחרים יותר, ובהם גילוביץ', הוסיפו שככל הנראה תרמה לכך גם אשליית השקיפות: כל שכן חשב שאם המצב באמת נורא, ודאי אחרים כבר נראים מודאגים או פועלים. כיוון שאף אחד לא הראה סימני פאניקה, כל אחד הניח שאין טעם שהוא עצמו יתערב. זהו כמובן מקרה קיצוני, אבל הוא ממחיש כיצד הטיות בתפיסה האישית שלנו יכולות להשפיע על התנהגות קולקטיבית ואף לגבות מחיר כבד.
דוגמאות תרבותיות והיסטוריות
תובנות לגבי אשליית השקיפות ואפקט הזרקור משתקפות בהרבה היבטים של חיי התרבות וההיסטוריה. בעולם הבמה, למשל, מוכר הביטוי "ההצגה חייבת להימשך" - חלק מסוד הצלחתם של שחקנים הוא ההבנה שמה שנראה להם כתקלה איומה על הבמה פעמים רבות בכלל לא נקלט אצל הקהל. שחקן ששכח שורה או זמרת שפספסה תו מרגישים ודאי שהמבוכה ניכרת, אך אם ימשיכו כרגיל ייתכן שהצופים אפילו לא ישימו לב.
דוגמה ידועה היא פסנתרן הקונצרטים הגאון ולדימיר הורוביץ, שסיפר בראיון כי בכל הופעה חשש שטעותו הקטנה ביותר בצלילים "תקפוץ" לאוזני הקהל. רק בשלב מאוחר בקריירה הבין שהקהל נסחף אחר המוזיקה בכללה ואינו מנתח כל צליל בנפרד - תובנה שאפשרה לו להשתחרר מהחרדה המיותרת ולנגן בחופשיות רבה יותר.
גם בעולם הפוליטי והעסקי למדו לנצל את הפער בין תפיסה עצמית לתפיסה חיצונית: נאומים של פוליטיקאים משופעים באמצעים רטוריים, שפת גוף ואימוני "פוקר פייס" (הבעה ניטרלית), כדי לטשטש רגשות כמו לחץ או אשמה. לא פעם פוליטיקאי מיומן ייראה לציבור שליו ובטוח גם כשהוא תחת מתקפה - בדיוק משום שהוא מודע לכך שרגשותיו הפנימיים אינם גלויים ושהתדמית החיצונית נתונה לשליטתו. מצד שני, בהיסטוריה זכורים גם מקרים הפוכים, שבהם מנהיגים טעו בהערכת השקיפות: למשל, במהלך משברים, מנהיגים מסוימים האמינו שדי בכך שהם "משדרים עסקים כרגיל" כדי להרגיע את הציבור, בזמן שלמעשה חוסר הגילוי והכנות מצדם דווקא הגבירו את חוסר האמון. הדבר מלמד שהאיזון בין מה שחושפים למה שמסתירים הוא אמנות עדינה – להבין מה באמת רואים עלינו ומה לא.
המלצות מעשיות: איך להתגבר על ההטיות הללו?
הבשורה הטובה היא שברגע שמכירים באשליות הללו, אפשר לנקוט צעדים מודעים כדי למתן את השפעתן. הנה כמה עצות פרקטיות ליישום אישי ומקצועי, המבוססות על ממצאי המחקר ועל ניסיון חיים:
זכרו שאנשים אינם קוראי מחשבות - אם אתם רוצים שמישהו יבין מה עובר עליכם, אל תסתמכו על "רמזים" או הנחות שהוא כבר יודע. אמרו זאת במפורש במילים. תקשורת ישירה וברורה תמנע אי-הבנות ותסכולים. באופן דומה, אל תניחו שאתם יודעים מה הזולת מרגיש בלי לבדוק: אם חשוב לכם לדעת, פשוט תשאלו בנימוס ובגילוי לב. גישה זו תמנע טעויות הנובעות מאשליית השקיפות לשני הכיוונים.
הפנימו שרוב האנשים עסוקים בעיקר בעצמם - תזכורת קטנה זו יכולה לסייע במיוחד כשלוקחים ללב ביקורת או מרגישים מבוכה. כשקורה לכם אירוע מביך (כתם על הבגד, פליטת פה וכדומה), אמרו לעצמכם שרוב הסובבים אולי בקושי הבחינו בכך, ואם כן - הם כנראה לא מייחסים לעניין חשיבות כמו שאתם מייחסים לו. לעיתים קרובות נגלה שמה שדרמטי עבורנו הוא שולי לאחרים.
צאו מעצמכם ונסו לראות מנקודת מבט חיצונית - טכניקה מנטלית יעילה היא לשאול: "אם אדם אחר היה עושה/מרגיש את מה שאני כרגע עושה - האם הייתי שם לב או חושב על כך הרבה?". לרוב נגלה שהתשובה שלילית. למשל, כשאתם מתוחים לפני פרזנטציה, דמיינו מישהו אחר במצבכם - סביר להניח שאצל מישהו אחר לא הייתם מבחינים בידיים רועדות קלות או בקול מעט רעד. נסו לאמץ את נקודת המבט הזו כלפי עצמכם, זה יכול להרגיע.
השתמשו בידע כהשראה לביטחון עצמי - זיכרו את ממצאי המחקר: אחרים לא מרגישים את הלחץ שלכם כמוכם. אם אתם חשים מבוכה או חרדה, אף אחד לא רואה זאת כתוב לכם על המצח. אימרו לעצמכם: "יכול להיות שאני לחוץ, אבל זה לא בהכרח נראה החוצה". מחשבה כזו, כפי שהוכח, יכולה ממש להפחית את מידת הלחץ ולשפר את הביצועים שלכם בסיטואציות חברתיות. ידע הוא כוח - ובמקרה הזה הידיעה שאתם לא שקופים כפי שנדמה לכם היא כוח לשמור על קור רוח.
עודדו משוב וישירות בסביבתכם - בהקשרים מקצועיים, הטמיעו תרבות של תקשורת פתוחה. מנהלים ומורים למשל יכולים להסביר רעיונות וכוונות באופן מפורש ולא להניח ש"המסר מובן מאליו". במקביל, הזמינו את הכפופים לכם לשאול שאלות ולהעלות ספקות. בכך תימנעו ממצבים של "כולם חושבים שהבינו אבל בעצם לא". זכרו שאפילו כשנדמה שהקהל מהנהן בהסכמה, ייתכן שכל אחד בקהל מבולבל אך מניח שהוא היחיד שלא הבין (תופעה של בורות פלורליסטית). פתיחות וכנות יכולות לסייע לנו לעקוף את המלכודת הזו.
במצבי קבוצה - אל תסמכו רק על אחרים - אם אתם עדים לאירוע בעייתי (למשל, מישהו זקוק לעזרה ברחוב או יש התנהגות פסולה בצוות בעבודה), היזהרו מהנטייה לחכות שאחרים יגיבו. אל תניחו ש"אם זה באמת חמור, מישהו כבר יגיד משהו". ייתכן שכל האחרים חושבים בדיוק כמוכם. עדיף לטעות בכיוון של פעולה מאשר בהתעלמות.
לסיכום, אשליית השקיפות, בדומה לאפקט הזרקור, מזכירה לנו עד כמה התפיסה העצמית שלנו יכולה להיות מוטה. החדשות המעודדות הן שבעזרת מודעות ותרגול, אפשר להפחית מאוד את השפעתה השלילית. בפעם הבאה שאתם מרגישים שכולם בוהים בכם או שכולם "קולטים" את חוסר הביטחון שלכם - עצרו לרגע, נשמו עמוק, וזיכרו: רוב הסיכויים שזה בעיקר בראש שלכם. רוב האנשים רואים הרבה פחות ממה שאתם חושבים. ההטיות הללו אולי טבעיות, אבל הן לא חייבות לנהל אותנו. Armed with this understanding (ובעברית: כשהתובנה הזו באמת נהירה לנו), נוכל לגשת בביטחון רב יותר למצבים חברתיים, לתקשר בצורה כנה ואפקטיבית, ולהבין שכנראה לא כולם קוראים אותנו כמו ספר פתוח - וטוב שכך.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מקורות:
מחקרים של Gilovich ועמיתיו על אשליית השקיפות (1998) ואפקט הזרקור (2000);
Savitsky & Gilovich (2003) על הפחתת פחד קהל ועוד.
0 תגובות