תקופות מלחמה, ובעיקר הימים שאחריהן, מביאות עמן עלייה חדה בפניות הנוגעות לבריאות הנפש של ילדים. לרוב, ילדים מגייסים כוחות בזמן אמת והמחיר הרגשי - הרטבה, פחדים או אימפולסיביות - צף רק באיחור, כשתשאול מאוחר יותר במסגרות טיפוליות חושף את השורש: מלחמה, טלטלה משפחתית או אובדן. כיצד אם כן אפשר למנוע את אותו מחיר רגשי מלבוא? פנינו אל פנינו אל חיים לוריא - פסיכולוג בתמחות קלינית ומנחה בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה - בכדי לקבל כלים מעשיים להתמודדות.
אפיקי ההתמודדות
מניעת סימפטומים של מצוקה עוברת בשני אפיקים:
1. חוסן נפשי - בנייה ארוכת טווח של "מארג ביטחון" אישי, משפחתי וקהילתי.
2. תפקוד בזמן אמת - התמודדות תוך כדי אירוע, דרך הבנת "בועת העולם" של הילד. בכתבה זו נתמקד בהיבט השני וננסה לראות מה אנו יכולים לעשות בנידון.
עולמו של הילד ומקומנו ביצירתו
עולמו של הילד, ובמיוחד בגיל הרך, מורכב בעיקר מהאנשים שהוא מכיר ומהסביבה הקרובה אליו. ככל שהעולם שסביבו מתערער, כך נסדקת תחושת הביטחון בתוך העולם המוכר לו 'הבועה' שלו. וכאן נכנס תפקיד התיווך: מאחר שהילד חווה את המציאות דרך ההתנהגות שלנו, יש לנו שליטה רבה ברמת החשיפה שלו. הילד עוקב אחרי המבעים והטון שלנו, גם כאלה שאנחנו לא מודעים להם. אין צורך להסתיר את המציאות, אך עלינו לווסת את עוצמתה, להיות המתווכים ששומרים על יציבות הבועה, גם כשהעולם בחוץ סוער.
כדי לשדר בטחון, עלינו להיות בטוחים ורגועים בעצמנו. אפשר להעזר בתרגיל קוגנטיבי ולחשוב על כך שמבחינה סטטיסטית הסיכוי להיפגע במהלך המלחמה נמוך אפילו מהסיכוי להיפגע כשעוברים את הכביש.
בנוסף, עלינו לפעול לפי הנחיות פיקוד העורף, מתוך כובד האחריות לחיי אדם, אך לא מתוך בהלה. ההרגעה העצמית הזו תאפשר לנו לפעול בנינוחות שמשדרת לילד: "אנחנו עושים את המקסימום לשמור על חיינו. אנחנו בשליטה".
המלצות מעשיות להתנהלות בבית
יצירת מרחב שליטה – בתוך הכאוס החיצוני, נצמצם למינימום את רעשי החדשות והתראות מתפרצות. אין צורך שכל המכשירים בבית יחרידו את השלווה ויעצימו את תחושת החירום. אם אנחנו ההורים נחזיק את האחריות להיות ערניים לקראת התראה, נוכל להסיר את הלחץ הזה מתודעתם הרגישה של ילדינו.
שמירה על רצף ושיגרה – סדר יום משדר שהחיים ממשיכים גם במצב חירום. נקפיד על זמני תפילה, לימוד, ארוחות ושינה (שחשובה גם למנוחה הנפשית מהלחץ). גם אם סדר היום גמיש, עצם ההכרזה על "עכשיו זמן משחק/תפילה/ארוחה" מייצרת אצל הילד תחושת מסגרת מרגיעה.
תיווך ההתרעה – בהתקבל התראה מוקדמת, לא נצעק אותה לחלל הבית, אלא נאמר זאת בפנייה ישירה לילדים, בקול בטוח ונעים. האינטונציה חשובה מהתוכן, כאשר המטרה היא שהילדים ימשיכו בעסקיהם תוך שמירה על ערנות רגועה בדקות הקרובות.
כניסה מודעת למרחב המוגן – עם הישמע אזעקה, נעצור לשנייה ונאמר: "יש אזעקה, אנחנו יודעים מה לעשות: הולכים במהירות ובזהירות". העצירה הזו מדגימה שאנחנו לא רק מגיבים למציאות החיצונית. יש לנו שליטה בסיטואציה ויכולת לנהל אותה. כדאי גם לחלק תפקידים לילדים ("אתה לוקח את הבקבוק, ואתה סופר עד 30"). זה מייצר סדר פנימי בתוך החוויה הכאוטית.
מרחב מוגן ונעים – נקיים פעילויות שגרתיות ומהנות. לשאלות הילדים נענה בענייניות, ללא דרמה או תיאורים גרפיים. ילד שמבטא פחד או חשש, לא נכחיש ולא נאשש, אלא נספק תיקוף מרגיע ("זה באמת יכול להפחיד, ובדיוק בשביל זה אנחנו במרחב הכי מוגן שיש"). פחד שמוכחש אינו נעלם, אלא מופנם ועלול לצוף מאוחר יותר.
לסיום נזכור: תחושת ביטחון משתנה מילד לילד. יש מי שמוזיקת רקע נעימה בממ"ד תרגיע אותו ויש מי שצריך את התיקוף של מצב החירום עם אווירה במתיחות מתונה. כדאי לעקוב בזווית העין אחר הילד, לראות וללמוד מה מעורר בו חשש, מה מרגיע אותו ונותן לו תחושת ביטחון. פעמים רבות נצטרך לפעול באופן שונה מול כל ילד, ולפעמים אפילו מול אותו הילד, עד כמה שזה אפשרי. הדבר החשוב ביותר הוא לשמור על קשיבות ורגישות.
בתקווה לימים טובים שקטים ורגועים יותר.
0 תגובות