בקיץ הלוהט של שנת 1518, העיר שטרסבורג, שהייתה אז עיר חופשית בתוך האימפריה הרומית הקדושה וכיום שוכנת בצרפת, אלזס, הפכה לזירה של אחד האירועים המסתוריים והמבעיתים ביותר בתולדות הרפואה והסוציולוגיה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מה שהחל בצעדי ריקוד בודדים של אישה אחת, הפך בתוך שבועות ספורים למגפה קטלנית שסחפה מאות אזרחים למחול כפוי, תזזיתי ובלתי נשלט, אשר הסתיים עבור רבים מהם במוות מתשישות, התקפי לב ושבץ מוחי. אירוע זה, המוכר כ"מגפת הריקודים" (Dancing Plague), אינו רק קוריוז היסטורי, זהו הוא מקרה בוחן המשמש להבנת הפסיכולוגיה של ההמונים, כוחן של אמונות תפלות והאופן שבו לחץ חברתי וקיומי קיצוני יכול לבוא לידי ביטוי בתסמינים פיזיולוגים קשים ומסוכנים.
הקיץ של פראו טרופאה - תחילת התפרצות
הדרמה החלה ב-14 ביולי 1518, כאשר אישה בשם פראו (גברת) טרופאה (Frau Troffea) יצאה מביתה לרחוב צר ומרוצף והחלה לרקוד בלהט. עדי ראייה ציינו כי לא היה ליווי מוזיקלי לריקוד שלה, היא פשוט החלה לנוע ללא הסבר, תוך שהיא מתעלמת מהפצרות בעלה לעצור מלרקוד ומהמבטים המשתוממים של עוברי האורח. למרות תשישותה המופלגת, טרופאה המשיכה בריקוד עד שהתמוטטה מעייפות גמורה עם רדת הלילה. אולם, עם שחר, היא שבה לפעילות התזזיתית בכפייתיות, כאילו כוח חיצוני ובלתי נראה מניע את איבריה.
המחזה היה מבעית: גופה היה שטוף זיעה, פניה היו מיוסרות ועיניה נראו זגוגיות, ריקות וחסרות הבעה. בתוך ימים ספורים, המקרה של טרופאה הפך מאירוע מבודד להתפרצות חברתית. עד ה-17 ביולי, הצטרפו אליה למעלה מ-30 אנשים, ביניהם רוכלים, בעלי מלאכה, עניים ואנשי דת. בשיא המגפה, בחודש אוגוסט, מספר הנדבקים הגיע לכ-400 איש. המשתתפים לא יכלו להפסיק את תנועתם גם כאשר כפות רגליהם החלו לדמם בתוך נעלי העור והקבקבים שלהם, והם זעקו לעזרה בעודם ממשיכים לרקוד.
התגובה הממסדית הראשונית רק החמירה את המצב. הרשויות המקומיות, לאחר התייעצות עם רופאים שקבעו כי מדובר ב"דם חם" (Overheated Blood), הציעו פתרון פרדוקסלי: לאפשר לרוקדים להמשיך בתנועתם עד שימצו את האנרגיה החולה מגופם ובכך יתרפאו. לצורך כך הוקמו במות עץ רחבות, נשכרו מוזיקאים מקצועיים שניגנו בחלילים ותופים, ואף נשכרו רקדנים מקצועיים חזקים שתמכו בנפגעים המותשים כדי למנוע מהם ליפול. ההחלטה הזו הפכה את רחובות שטרסבורג לזירה של טרנס המוני, שבו הקצב המוזיקלי רק הגביר את עוצמת ההתקפים הפסיכוגניים ולבסוף באורח טראגי הוביל למותם של רבים.
סיבות וגורמים אפשריים – תנאי המחיה בשטרסבורג
כדי להבין את הגורמים האפשריים של המגפה, יש לבחון את המצע שעליו היא צמחה. שטרסבורג של המאה ה-16 הייתה עיר הנתונה בלחץ כפול: פוליטי-דתי וכלכלי-בריאותי. העיר הייתה במצב של מעבר משלטון פטריארכלי ישן בעל אופי דתי למבנה שלטוני חדש של גילדות וסוחרים, מה שיצר חוסר יציבות ומתח חברתי.
המציאות הפיזית הייתה קשה עוד יותר. השנים שקדמו ל-1518 תוארו כ"שנים אכזריות". רצף של אסונות טבע, הכולל כפור עז בקיץ ושיטפונות, הוביל לשלוש שנים רצופות של כישלון יבולים ורעב כבד. מחירי התבואה האמירו לרמות שבהן העניים לא יכלו להרשות לעצמם מזון בסיסי, ורבים נאלצו למכור את רכושם או להפוך לקבצנים. במקביל, העיר סבלה מהתפרצויות של מחלות קטלניות כמו עגבת (שהייתה אז מחלה חדשה ומעוררת אימה), אבעבועות שחורות ודבר.
בתוך אקלים זה של חרדה קיומית, האוכלוסייה הייתה "טעונה" מבחינה פסיכולוגית. האמונה הרווחת הייתה כי אסונות אלו הם עונש משמיים על חטאים. המבנה הדתי של התקופה הציע "תבניות" של עונש מאלוקים. אחת מהאפשרויות לעונש ומהמפחידות שבהן הייתה 'קללת הריקוד של סנט ויטוס'. ויטוס, דמות נוצרית שתושבי שטרסבורג האמינו כי הוא המגן על חולי האפילפסיה והרקדנים, נתפס כמי שביכולתו להעניש חוטאים בריקוד כפוי ובלתי פוסק. עבור תושב שטרסבורג ב-1518, האיום הזה לא היה מטאפורי; הוא היה ממשי בדיוק כמו הרעב והמחלות. הם האמינו בעונש זה בכל ליבם, ואכן, זה מה שקרה.
הוויכוח המדעי - הרעלת מזון או היסטריה המונית?
ההסברים למגפת הריקודים התפתחו לאורך המאות, כאשר המדע המודרני מנסה להחליף את הסברי "הדם החם" וה"שדים" בתאוריות רציונליות ומדעיות יותר. שתי התאוריות המרכזיות המתחרות כיום הן הרעלה פיזיולוגית והפרעה פסיכוגנית.
'תאוריית הארגוטיזם': רעל במזון?
חוקרים במאה ה-20 העלו את האפשרות שהרוקדים בשטרסבורג סבלו מארגוטיזם (Ergotism), הרעלה הנגרמת מפטריית הארגוט הצומחת על דגני שיפון בתנאי לחות. פטרייה זו מכילה אלקלואידים בעלי השפעה פסיכואקטיבית הדומה לסם ההזיה-LSD, והיא ידועה כגורמת להזיות, עוויתות ורעד.
עם זאת, הקהילה המדעית, ובראשה ג'ון וולר, דוחה תאוריה זו ממספר סיבות קריטיות. ראשית ישנה הטענה על סיבולת גופנית, הרעלת ארגוט גורמת לעיתים קרובות לצמצום זרימת הדם לקצוות האברים (נמק), מה שהיה הופך ריקוד אינטנסיבי של ימים לרצופים לבלתי אפשרי פיזיולוגית. שנית, אחידות הסימפטומים, הרעלה כימית הייתה אמורה לייצר מגוון רחב של תגובות גופניות שונות אצל אנשים שונים, אך המקורות ההיסטוריים מתארים ריקוד מסודר ומאורגן יחסית, המצביע על תהליך מוחי מורכב יותר מהתכווצויות שרירים פשוטות. ולבסוף ישנה את ההדבקה הדרגתית, ארגוטיזם אינו מידבק, הוא משפיע על כל מי שאכל מהמקור המזוהם בו-זמנית ולא מאדם לאדם בפרקי זמן שונים. ב-1518, המחלה התפשטה במודל של "הדבקה חברתית", אדם אחר אדם, לאורך שבועות.
הפרעה פסיכוגנית המונית (MPI): המוח תחת מצור
ההסבר המקובל ביותר כיום הוא "מחלה פסיכוגנית המונית" (Mass Psychogenic Illness). מדובר בתופעה שבה לחץ פסיכולוגי קיצוני מתורגם לסימפטומים פיזיים אמיתיים לחלוטין, המתפשטים בתוך קבוצה חברתית מלוכדת.
התהליך מבוסס על "מצב טרנס דיסוציאטיבי". במצבי מצוקה קשים מיוחד, המוח עשוי להתנתק מהשליטה המודעת ולאמץ דפוס התנהגות המוכר לו מהתרבות הסובבת. עבור תושבי שטרסבורג, הריקוד הכפוי היה ה"תסריט" התרבותי היחיד הזמין לביטוי של ייאוש מוחלט. ברגע שהתנהגות זו הוצגה על ידי פראו טרופאה, היא שימשה כטריגר עבור אחרים שחוו לחצים דומים, ויצרה אפקט דומינו פסיכולוגי.
מסנט ויטוס ועד סברן – הריפוי הדתי של המחלה
כאשר הרשויות הבינו שהמוזיקה והבמות רק מחמירות את המצב, חל שינוי באסטרטגיית הטיפול. הרוקדים הועברו בעגלות למקדש סנט ויטוס בעיירה סברן (Saverne). שם, תחת השגחת הכנסייה, בוצעו טקסי ריפוי שכללו הנחת נעליים אדומות מיוחדות, שנמשחו בשמן קדוש וסומנו בשתי וערב, על רגלי הרוקדים. הם גם הובלו סביב פסלו של קדוש נוצרי תוך תפילות. כשבנוסף נתנו בידיהם מתן דתיים קטנים כדי "למקד" את האנרגיה של החולים במגפה.
למרבה ההפתעה, הטיפול הזה עבד. עד תחילת ספטמבר 1518, המגפה דעכה והרוקדים שנותרו בחיים שבו לביתם. הצלחת הריפוי הדתי מחזקת את התאוריה הפסיכוגנית: מכיוון שהמקור למחלה היה אמונה בקללה, רק הסרת הקללה באמצעות טקס סמלי יכלה להביא להחלמה. הגורם למגפה, הפחד הנוראי מעונש, טופל בעזרת טקס דתי שדימה 'מחילה על העוונות'.
לא רק אז: מקרים דומים נוספים לאורך ההיסטוריה
מגפת הריקודים של 1518 הייתה אמנם האירוע המתועד והקטלני ביותר, אך היא לא היתה היחידה. היא השתייכה למסורת ארוכה של מגפות פסיכוגניות באירופה. אחת ההתפרצויות הגדולות ביותר התרחשה בשנת 1374 לאורך עמק נהר הריין, מיד לאחר "המוות השחור". אלפי אנשים בערים כמו אאכן הגרמנית, אוטרכט ההולנדית ומץ הצרפתית נסחפו לריקודים שנמשכו שבועות.
ההיסטוריונים מציינים כי מגפות אלו התרחשו תמיד בתקופות של משבר חברתי עמוק. במאה ה-14 היה זה הדבר, ובמאה ה-16 היה זה הרעב והעגבת. תופעות דומות נצפו גם מחוץ להקשר של ריקוד: במאה ה-17, בשיא המתח הדתי בניו אינגלנד, התרחשו "ציד המכשפות בסיילם", שבו נערות צעירות פיתחו עוויתות וצרחות שגרמו לתושבים לחשוב אותן למכשפות, מה שהוביל למשפטים קטלניים.
מקרים נוספים כוללים את "מגפת הרעד בכתיבה" (1892) בגרמניה ובשווייץ, שבה ידיהן של תלמידות בתי ספר החלו לרעוד ללא שליטה כתוצאה משיטות הוראה נוקשות וקפדניות. בכל המקרים הללו, המכנה המשותף הוא אוכלוסייה חסרת כוח פוליטי או חברתי (לרוב נשים או ילדים) המבטאת מצוקה פנימית דרך הגוף.
היסטריה המונית בעידן המודרני
המעבר לעידן המודרני לא ביטל את התופעות הללו, אלא רק שינה את הסימפטומים והטריגרים. המדע המודרני מזהה כי בעוד שהתוכן של ההיסטריה משתנה בהתאם לאופנות ולפחדים של הזמן (מחומרים רעילים ועד וירוסים), המנגנון הבסיסי נותר זהה - ואיתו התסמינים.
מגפת הצחוק בטנגנייקה (1962)
בינואר 1962, בבית ספר מיסיונרי לבנות בקאשאשה (כיום טנזניה), החלו שלוש תלמידות לצחוק ללא שליטה. הצחוק התפשט ל-95 מתוך 159 התלמידות, נמשך בין שעות לימים, ולווה בכאבים, עילפון ופריחות. בית הספר נסגר, אך התלמידות שהוחזרו לבתיהן הפיצו את ה"הדבקה" לכפרים סמוכים. המגפה נמשכה כ-18 חודשים והשפיעה על למעלה מ-1,000 איש ב-14 בתי ספר שנסגרו. חוקרים מייחסים זאת למתח התרבותי שחוו הצעירות במדינה שזה עתה זכתה בעצמאות, תחת לחצים לימודיים כבדים וציפיות סותרות.
התפרצויות עכשוויות: בנגלדש ומקסיקו
בשנים האחרונות תועדו מקרים המזכירים את הדפוס של 1518 בהקשרים רפואיים מודרניים. בשנת 2024 בבנגלדש במהלך מבצע חיסונים נגד וירוס הפפילומה (HPV), קבוצת בנות בבית ספר כפרי פיתחה קוצר נשימה, כאבי בטן והתעלפויות מיד לאחר קבלת החיסון. למרות חקירה מקיפה ששללה כל פגם בחיסון או תגובה אלרגית, 19 בנות חוו תסמינים קשים. האירוע סווג כ-MPI הנובע מחרדה קולקטיבית מפני הליך רפואי חדש.
גם במקסיקו בעיר טאפאצ'ולה ב-2022, התעלפות של ילדה אחת בבית ספר הובילה לשרשרת עילפונות של 227 ילדים לאורך מספר בתי ספר באותו יום. הרשויות לא מצאו גורם רעיל או סביבתי, והאירוע הוגדר כמחלה פסיכוגנית המונית.
'הטיק של טיקטוק' - הדבקה פסיכוגנית וירטואלית
אחד הפיתוחים המרתקים ביותר בתחום ה-MPI הוא המעבר מהדבקה דרך ראייה במציאות להדבקה דיגיטלית. במהלך מגפת הקורונה, נוירולוגים ברחבי העולם הבחינו בעלייה חריגה בנערות המגיעות למרפאות עם תנועות וקולות הדומים לתסמונת טורט.
התברר כי הנפגעות נחשפו באינטנסיביות לסרטוני טיקטוק של משפיענים המציגים (או מתיימרים להציג) תסמונת טורט. בגרמניה, למשל, ערוץ היוטיוב של משפיען בשם יאן צימרמן, שהציג טיקים מורכבים במיוחד שכללו קריאות שונות, הוביל להתפרצות המונית של סימפטומים זהים אצל אלפי צופים. התופעה קיבלה את השם "Mass Social Media-Induced Illness" (MSMI).
החוקרים שללו אפשרות לכך שזו אכן תסמונת טורט אמיתית. שכן ההבדלים בין טורט קלאסי ל-MSMI ברורים: טורט מתחיל בילדות ונפוץ יותר אצל בנים, עם טיקים פשוטים יחסית, בעוד MSMI מופיע בפתאומיות בגיל ההתבגרות ובעיקר אצל בנות, עם טיקים מורכבים ודרמטיים יותר. בנוסף, ב-MSMI התסמינים נוטים להופיע בנוכחות אחרים או מול מצלמה ולהיעלם בעת ריכוז או בדידות. המחקרים הצביעו על כך שרוב הנפגעים סבלו קודם מחרדה או דיכאון, והרשתות החברתיות שימשו זרז לביטוי המצוקה.
פסיכוזת ה-AI - החזית החדשה של הטירוף
בשנת 2025, עולם הפסיכיאטריה החל להתמודד עם תופעה חדשה המכונה "פסיכוזת AI" או "פסיכוזת צ'אטבוט". מדובר במקרים שבהם אינטראקציה ממושכת עם מודלי שפה גדולים (LLMs) מובילה להחמרה או להיווצרות של מחשבות שווא ותלות רגשית פתולוגית.
דוחות מצביעים על מספר מקרים טרגיים. כך למשל אישה בת 29 בשם אליסון ללא רקע פסיכיאטרי החלה להתייעץ עם ChatGPT לגבי נישואיה, ובתוך שבועות החלה להאמין בקיומם של "שומרים בין-ממדיים" המדברים אליה דרך המכונה. מקרה נוסף הוא של נער בן 16 מקליפורניה העונה לשם אדם ריין שהשתמש בבוט כאיש סודו ופיתח דיכאון עמוק ומחשבות אובדניות, עד להתאבדותו בנובמבר 2024. משתמש נוסף האמין כי הוא ב"משימה להציל את העולם" בעקבות שיחות עם AI שם השתמש המודל בתכונת ה"זיכרון" שלו כדי לאשש את מחשבות השווא של המשתמש.
לצורך ההסבר החוקרים מציעים מודל של "לופ פידבק": ה-AI, המתוכנת להיות "מסכים" ונעים, מאשש את האמונות של המשתמש, מה שמוביל להקצנה של המחשבות עד לאובדן הקשר עם המציאות. זהו סוג חדש של פסיכוגנזה – לא הדבקה בין אדם לאדם, אלא הדבקה בין אדם למכונה שמשקפת ומגבירה את המצוקות הכמוסות ביותר שלו.
מדוע אנחנו "נדבקים"?
ההיסטוריון רוברט ברתולומיאו והחוקר ג'ון וולר טוענים כי התופעה הזו היא "המוצא האחרון של חסרי הכוח". כאשר אדם נמצא תחת לחץ עצום ואין לו דרך פוליטית, כלכלית או דתית לשנות את מצבו, הגוף "משתלט" על הזירה ומייצר סימפטום שלא ניתן להתעלם ממנו.
הגורמים המנבאים התפרצות MPI מודרנית כוללים: עומס, עבודה בשעות נוספות, לחץ כלכלי כבד ודאגה לפרנסת המשפחה. קשרים חברתיים חזקים, הדבקה מתרחשת בתוך קבוצות בעלות זהות משותפת חזקה (בתי ספר, מקומות עבודה צפופים). וכיסוי תקשורתי אינטנסיבי, פרסום נרחב של הסימפטומים בתקשורת או ברשתות החברתיות נוטה להגביר את מספר המקרים ולהאריך את משך המגפה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בשנת 1518, הכיסוי התקשורתי היה הקהל שעמד ברחובות וצפה ברוקדים. ב-2024, הכיסוי התקשורתי הוא האלגוריתם של טיקטוק שמפיץ את הסרטון למיליוני משתמשים בשניות.
הריקוד שלעולם לא פוסק
מגפת הריקודים של 1518 מלמדת אותנו כי המוח האנושי אינו אי מבודד, הוא חלק מרשת חברתית ותרבותית עמוקה, המגיבה ללחץ בדרכים שאינן תמיד רציונליות. מה שנראה אז כקללה של סנט ויטוס, מזוהה היום כהפרעה פסיכוגנית המונית – ביטוי גופני למצוקה רוחנית וחברתית שמספק לנו הצצה קלה לעומקו ומופלאותו של המוח האנושי, מהנפלאות הגדולות שברא הקב"ה.
0 תגובות