בשנת 1977, טרי פוקס, נער קנדי בן 18, אובחן בסרטן עצמות נדיר. בתוך זמן קצר, עברה עליו אחת ההחלטות הקשות ביותר שאדם יכול להתמודד איתן: קטיעת רגלו הימנית מהברך ומטה. הרופאים העניקו לו פחות מחמישה עשר אחוזי סיכוי לשרוד. במצבים כאלה, רוב האנשים נאבקים בעיקר בשגרת החיים החדשה. טרי בחר אחרת.
במהלך האשפוז, הוא בילה שבועות במחלקה אונקולוגית, שם ראה ילדים וצעירים הנלחמים על חייהם. הוא שם לב שגם המחקר מתקדם לאט, בין השאר בגלל מחסור במימון. באחד הבקרים, לאחר לילה ארוך ומלא כאב, עלה בו רעיון שנראה בלתי אפשרי: לרוץ מרתון שלם. אבל לא אחד. הוא התכוון לרוץ יום אחרי יום, מרחק השווה כמעט לחציית כל קנדה, מכיוון האוקיינוס האטלנטי ועד האוקיינוס השקט. מטרתו הייתה אחת: לגייס מיליון דולר למחקר הסרטן.
ב־12 באפריל 1980, לאחר חודשים של אימונים מפרכים עם רגל תותבת, הוא יצא לדרך. לכל אורך המסלול ליוו אותו משבי רוח קפואים, גשם, כאבים בלתי פוסקים וימים שבהם כמעט והתמוטט. אך בכל מקום אליו הגיע, אנשים יצאו מבתיהם, חלקם נגעו בו בשקט, אחרים מחאו כפיים, וכמה מהם הצטרפו לריצה וקראו לו: "אתה נותן לנו כוח".
החדשות על "המרתון של התקווה" נפוצו במהירות. מה שהתחיל כריצה של בחור אחד הפך לתנועה לאומית. תרומות החלו לזרום. תלמידים אספו מטבעות, בעלי עסקים תרמו מכיסם, ורשתות טלוויזיה עקבו אחרי מסלולו.
לאחר 143 ימים ויותר מ־5,300 קילומטרים, טרי נאלץ לעצור. הסרטן חזר, הפעם לריאות. כמה חודשים אחר כך, ביוני 1981, הוא נפטר בגיל 22 בלבד.
אבל הסיפור לא נעצר שם.
מאז ועד היום, "מרוץ טרי פוקס" מתקיים מדי שנה בעשרות מדינות ברחבי העולם. הוא הפך לאחד מאירועי ההתרמה הגדולים והמשמעותיים ביותר למאבק בסרטן. מעל 850 מיליון דולר גויסו עד כה, והמספר ממשיך לעלות.
מה הפך אותו לסמל כל כך חזק? כנראה העובדה שטרי לא התיימר להיות גיבור. הוא היה נער פשוט, עם חלום פשוט: לעזור לאחרים לא לעבור את מה שהוא עבר. באמירה שקטה, שהפכה לסיסמה מוכרת, הוא אמר: "אני לא רוצה שיזכרו אותי כגיבור. אני פשוט רוצה שאנשים ימשיכו מאיפה שנאלצתי לעצור".
סיפורו של טרי פוקס מזכיר לנו כי גם במקומות שבהם נדמה שהתקווה נגמרת, יכולה לקום תנועה חדשה. כוחם של מעשה קטן, אמונה עיקשת ולב שמבקש טוב יכול להדהד רחוק הרבה יותר מהדרך שרצנו או מהקשיים שפגשנו. לפעמים כל מה שצריך הוא אדם אחד שלא מוותר שילמד אותנו להעריך את מה שנראה מובן מאליו.
0 תגובות